פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
גירושים אלגוריים
יוסף אורן (יום שני, 25/01/2016 שעה 16:00)



גירושים אלגוריים

יוסף אורן



שלושת חלקי הסדרה ''גירושים מאוחרים'' שהוקרנו במהלך החודש בערוץ הראשון הגישו עיבוד חופשי של עלילת הרומאן של א''ב יהושע משנת 1982, אך כלל לא התמודדו עם תגובתו הרעיונית של יהושע ברומאן הזה למלחמת יום כיפור, המלחמה שהתרחשה כעשור קודם לכן.

אמנם הבמאי רם לוי שתל מדי פעם בפס הקול של הסרט קולות מנוע של הליקופטר צבאי וגם שילב בחלק השני מהשלושה עימות רעיוני קצר בין אסי, המרצה החילוני, ובין סטודנט חובש כיפה שציציות השתלשלו לו ממכנסיו, ויכוח שבו שורבב שמו של יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין (שרבוב אנכרוניסטי תמוה של רצח שבוצע בשנת 1995 בעלילת רומאן שהתפרסם הרבה שנים לפניו) – אך רמזים זניחים אלה לא היה בכוחם להבהיר לצופה שהעלילה המשפחתית המתוארת בסרט, ואשר מוגדרת בשמו כגירושים שהתאחרו להתבצע, קשורים באיזה אופן שהוא לאקטואליה, ולטלטלה הרעיונית שהחברה הישראלית היתה נתונה בה בין מלחמת ששת הימים (1967) ובין מלחמת יום כיפור (1973). משום כך חשוב להפנות את צופי הסדרה אל עלילת הרומאן עצמו כדי שיכיר את התגובה החריגה והאקטואלית שיהושע הצפין בה – שהיתה מקורית מהרבה תגובות אחרות שהשמיעו סופרים אז על תוצאות שתי המלחמות הללו.

שלא כמו רוב הסופרים, שהציעו אז ביצירותיהם באופנים שונים (אם במובלע ואם באמירה מפורשת) לנקות את ''האורווה הציבורית'' מכל הגללים האידיאולוגיים שהכזיבו, כמעט ''מהתנ''ך ועד הפלמ''ח'', אך בעיקר את אלה שנערמו באותה אורווה מטפורית מתש''ח ועד תשכ''ח, הציע יהושע בשני ספריו הראשונים בתבנית הרומאן, ב''המאהב'' (שהופיע ב-‏1977) וב''גירושים מאוחרים'' שנדפס מיד אחריו, הרבה מעבר לכך. בשני הרומאנים המשיל את החברה הישראלית למשפחה נֶבְרוֹטית כתוצאה מהסתירה המהותית בין שני יסודות מנטאליים מנוגדים שהתחברו בה בנישואים. אחד מבני הזוג הוא ארצי ומציאותי בעוד האחר בזוגיות הזו הוא רוחני-אידיאולוגי. אף שהשניים נישאו מאהבה, השהייה הממושכת בכפיפה אחת פגעה בהדרגה בשפיות דעתם, עד ששניהם הבינו שרק פתרון ההפרדה ישיב אותם לשפיותם המלאה.

ב''המאהב'' מייצג אדם, בעל המוסך, את המנטליות הארצית, ובאופן מוזר הוא מחפש מאהב לאשתו אסיה, בעלת המנטליות הרוחנית, כדי למסור לו אותה ולהסיר מעליו את אשם לקיחתה מזה שנועדה לו בשנת 1948‏1. בכתיבה אלגורית זו המשיך יהושע גם ברומאן ''גירושים מאוחרים'' אך בעלילתו כבר לא הסתפק בהצגת הסתירה בין בעלי המנטליות השונה בעזרת הניגוד המגדרי בין גבר לאשה, אלא הוסיף ניגוד חברתי חדש להסברת הנברוטיות שהתגלתה במשפחה והוא הניגוד בין המנטליות המערבית למנטליות המזרחית. נעמי ממשפחת אברבנאל הספרדית מייצגת במשפחת קמינקא את היסוד הארצי-מזרחי, בעוד שיהודה שעלה מרוסיה מייצג בה את היסוד הרוחני-מערבי. בעזרת עיבוי הסתירות הזה בין שני היסודות הציע יהושע בעלילתו של הרומאן, לא רק הפרדה ביניהם (כפי שהציע ב''המאהב''), אלא גירושים מחייבים, ואף שהתאחרנו מאוד בעשייתם הם יחוללו, לדעת יהושע, שני שינויים מהפכניים בחברה היהודית-ישראלית, האחד בזהות העצמית, והאחר באֶליטה המנהיגותית. השלמת שני השינויים הללו יקדם אותנו, לדעתו, אל המטרה שאנחנו כה מתקשים להשיגה – הנורמאליות.


שני השינויים

כשינוי ראשון הציע יהושע לבצע הפרדה של המדינה מהציונות, כדי לשחרר אותה מאידיאולוגיה שכבר סיימה את תפקידה בשנת 1948. בכל השנים שחלפו מאז ייסודה נכשלו מאמציה של המדינה ליישב את הסכסוך עם העולם הערבי ולהשיג נורמאליות לקיומה במזרח התיכון. מאחר שהנורמאליות היא מושג-על במשנתו של יהושע, לא דן בה רק בספר מסותיו ''בזכות הנורמאליות'' (משנת 1980) וברומאן ''גירושים מאוחרים'', אלא גם הקדיש לתיאור עיכובה ולתיאור תולדותיה שניים מספריו הבאים, את ''מולכו'' (1987)2 ואת ''מר מאני'' (1990)3.

מהפירוש האלגורי שאציע בהמשך לעלילת הרומאן משתמע, שהגירושים של נעמי (המייצגת בארציותה את המדינה) מיהודה (המייצג באידיאולוגיות שלו את הציונות) התאחרו יותר מדי שנים, ואלמלא התסבוכת הטריטוריאלית אחרי מלחמת ששת הימים ו''רעידת האדמה'' אחרי מלחמת יום-כיפור ייתכן ששניהם היו ממשיכים לקיים את הקשר הכושל ביניהם גם אחרי ארבעים שנות נישואים.

כשינוי שני הציע יהושע ב''גירושים מאוחרים'' להעביר את ההגמוניה מידי המנהיגים שהנהיגו את המדינה עד כה, מנהיגים שצמחו מקרב העולים לארץ מאירופה בתקופת העליות הראשונות, בשנות הישוב (שנות השלושים והארבעים במאה הקודמת) ובשני העשורים הראשונים לקיום המדינה (בין השנים 1967-1948) – למען הקיצור: המנהיגות האשכנזית – לידי מנהיגים שהצמיחו מקרבם היהודים הספרדיים-מזרחיים.

המנהיגות האשכנזית-מערבית נכשלה, לדעת יהושע, משום שנצמדה לחזונה של הציונות שלהם, שהתגלתה כמכשול למדינה (ראה השינוי הקודם). על-ידי העברת ההגמוניה מידיה של המנהיגות זו למנהיגות הספרדית-מזרחית תינתן הזדמנות לציונות אחרת, שעד כה טרם ניסו אותה. המנהיג הספרדי-מזרחי הוא בן האזור. הוא מכיר את המזרח ויודע איך להידבר איתו בגובה העיניים. ומאחר שאינו כבול לשום דוֹגְמוֹת חזוניות, יש בכוחו לקבל החלטות אמיצות ולבצע פשרות הכרחיות עם דרישות הערבים, ובראשן: ויתור על רוב השטחים של הגדה, הסרת התנחלויות שמונעות רציפות לשטחה של מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל ונסיגה לגבולות הקו הירוק. להעברת ההגמוניה מהיהדות האשכנזית שנחלשה ליהדות המזרחית שמתחזקת והולכת הקדיש יהושע את הטוב בספריו עד כה, הרומאן ''מסע אל תום האלף'' (1997)4.


הקריאה הביקורתית

לפני שארכז ראיות מעלילת הרומאן ''גירושים מאוחרים'' שיבססו את הפירוש האלגורי הכפול הזה לגירושיהם של נעמי ויהודה זה מזה, גירושים שהתאחרו להתבצע, אקדים לבטל הסתייגות שכבר באה מצד יהושע עצמו לקריאה אלגורית כזו של הספר, תחילה ממסת הביקורת שפרסמתי אז על הרומאן תחת הכותרת ''פגישת המערב עם המזרח'' (שנכללה בספרי ''ההתפכחות בסיפורת הישראלית'')1. ואחר כך מדברַי בפאנל שהתקיים על ספרו בבית הקיבוצים בת''א ב-‏18/10/1982.

פרשן נאלץ לפְנות לקריאה אלגורית של טקסט רק אחרי שניסה להסביר את רכיבי הטקסט (הדמויות, האירועים, זירות ההתרחשות, הרקע התקופתי וההתפתחות של העלילה מהסיבוך אל ההתרה) בעזרת סיבות ריאליסטיות רגילות שפועלות בחיים (חברתיות, כלכליות פסיכולוגיות, רעיוניות וכדומה) ורק אחרי שנוכח שהן נכשלות במתן הסבר למעשיהם המוזרים של הגיבורים ולאירועים אבסורדיים שהתרחשו להם. זהו השלב שבו נאלץ פרשן לנטוש את הקריאה התמימה ולפנות לקריאה המתוחכמת יותר, שבה עליו לזהות את נתחי הסיפור שמשתתפים באלגוריה ולהבדיל אותם מרוב הטקסט שהוא ריאליסטי על-פי הממשות המוכרת לקורא.

בקריאה האלגורית מחפש הפרשן מכנה משותף לתופעות מוצפנות יותר בטקסט: כגון: אנלוגיות בין האירועים, קשרים סמויים בין הדמויות, צירופי-לשון כפולי משמעות, מטאפורות המפוזרות במרחב הטקסט וסמליות שמיוחסת בטקסט לשמות הגיבורים, לחפציהם ולסביבת חייהם. כל החומרים האלה הינם חמקמקים כי אינם מופרדים מהחומרים הריאליסטיים וגם אינם מרוכזים במקום אחד, אלא צריכים להיאסף מפיזורם במרחב הטקסט, מרחב שהוא בן מאות עמודים ברומאן. המאמץ הזה מניב לבסוף את המכנה המשותף לכל הפרטים הללו, את הנמשל המשותף להם.

קורא יכול לבדוק את סבירותו של הפירוש האלגורי שהציע לו הפרשן על ידי העמדתו במבחן האובייקטיבי היחיד שבנמצא, והוא לא הסכמתו של מחבר הרומאן לפירוש, אלא קריאה נוספת של היצירה, שלעולם תהיה קריאה ביקורתית יותר מזו שהפעיל בקריאה הראשונה של הטקסט. ומאחר שאי-אפשר לכפות קריאה אלגורית על טקסט שאין בו שום חומרים ''מוזרים'' ושהוא ריאליסטי לחלוטין, יכולה הקריאה הנוספת של הקורא לחשוף את כישלונו של הפרשן אשר ניסה לכפות באופן שרירותי פירוש מופרך על היצירה.


חומרי האלגוריה

נעמי הוכרזה כמטורפת ונכלאה בבית המשוגעים אחרי שתקפה בסכין את יהודה בהיותם במטבח. אמנם פציעתו של יהודה לא היתה קטלנית ואפילו לא חמורה, אלא הסתכמה בסך הכל בתפר קטן, אדמדם כמו מקור כפוף, אך יהודה נאחז בתפר זעיר זה כדי להציג עצמו כמי שניצל מניסיון רצח וכדי להצדיק את הגירתו לאמריקה. מאחר שקוני, היהודייה האמריקאית שפגש שם, צעירה ממנו במספר שנים ניכר והתעברה ממנו, הוא חוזר לארץ בגיל שישים ושש כדי להתגרש מנעמי ולהספיק לשאת את קוני לפני לידת התינוק. אחרי הרבה הכנות (מכתבים עפו כל הזמן, טלפונים מעבר לאוקינוס – עמ' 124) שביצע יהודה לפני שטס מארה''ב לישראל, ואחרי שמונה ימי התרוצצות בארץ, שכללו גיוס צוות רבני מורחב (הכולל רב תימני, רב ספרדי ורב אשכנזי), השיג לבסוף קמינקא את הגט מאשתו המאושפזת כחולת נפש בבית המשוגעים בעכו.

כל פרטי סיפור-המעשה הזה מצטיירים כסבירים כל עוד הקורא איננו שואל את השאלות הבאות: מה הטריף את דעתה של נעמי? מה קיוותה להשיג על-ידי ההתנפלות עליו עם סכין? במה הצדיקה את הפגיעה ביהודה? ומדוע פועל יהודה לעיתים קרובות באופן תמוה עד שהוא מצליח להשיג ממנה את הגט וגם אחרי שהשיגו?

מאחר שאי-אפשר לכלול במסגרת זו הרבה הדגמות להשיב על שאלות אלה, אצדיק את העלאתן בעזרת תיאור התנהגותו המוזרה של יהודה בסצינת הסיום של העלילה. אחרי שיהודה השיג את הגט ואחרי שנחתמו כל המסמכים וייפויי הכוח הדרושים לחלוקת הדירה שלהם, כל מה שנותר לו כעת לעשות הוא להגיע במועד לשדה התעופה, לממש את כרטיס הטיסה שברשותו ולחזור אל אהובתו האמריקאית, קוני, אך משום מה מחליט יהודה לחזור אל המוסד הרפואי בעכו שנעמי מאושפזת בו. ובהגיעו לשם אין הוא נכנס כמנהגו וכמקובל דרך השער הראשי, אלא דרך פרצה שאיתר בגדר. משם הוא מתגנב אל חדרה של נעמי, שברגע זה איננה נמצאת בו, ומוציא מהארונית שלה את המסמכים שנחתמו, אלה שהשקיע עמל כה רב כדי להשיגם.

מאחר שיהודה חשד שמוסה, הענק המטומטם שעוקב אחריו, זיהה אותו, הוא עוטה על עצמו שמלה של נעמי ובתחפושת נשית זו הוא מגיע שוב אל הפרצה בגדר, הפעם כדי לצאת מבית המשוגעים. לפני צאתו דרך הפרצה, קרע יהודה את המסמכים שלקח מחדרה של נעמי וקבר את הקרעים באדמה. בשלב הזה נעמד מולו מוסה הענק, האוחז בידיו הפעם קלשון, ומכה אותו בעזרתו בעודו ממלמל נעמי... נעמי...... עד מהרה יצטרף אל מוסה בנביחות זעם קולניות גם הכלב ''צאוס'', הכלב של המשפחה, שהצליח בינתיים לשחרר את פרוותו מסבך הפרצה.

מאחר שהרומאן מסתיים בסיום פתוח, לא ברור אם מוסה הרג את יהודה עם הקלשון, או שיהודה ניצל והצליח להיחלץ חבול מבית המשוגעים ואף לטוס למחרת לאמריקה. ייתכן שניתן לבסס את אחת האפשרויות מהמסופר בפרק ''יום שבת?'', שאחרי שלוש שנים הגיעה קוני עם מוזס היתום, ילד מוזר וגם מגמגם, לשמוע מפי יעל על אירועי אותם תשעה ימים שעשה יהודה בארץ (עמ' 232). יהיה הסיום אשר יהיה, דבר אחד הינו ברור: הגט שיהודה טרח להשיגו אכן הושג דֶה-יוּרֶה, אך לא מומש דֶה-פַקְטוֹ. ואשר לסצינה שנבחרה להדגמה: האמנם קיימת אפשרות אחרת לפרש את סצינת הסיום הזו, וסצינות דומות לה קודם לכן, מאשר כסצינה אבסורדית-סוריאליסטית-גרוטסקית שרק הסתייעות בכלֵי הפירוש האלגוריים מאפשרת להצדיק את שילובה כסיום סביר של סיפור-המעשה הריאליסטי ברוב חלקיו האחרים של הרומאן?


הראיות לשינוי הראשון

ברובד הריאליסטי מוצגת תקיפת יהודה על-ידי נעמי בסכין כתוצאה מטירוף הדעת שלקתה בו חמש שנים קודם לכן, אך לא זה ההסבר שהיא משמיעה ליהודה ביום הגירושים: כי איכזבת אותי (עמ' 273). על האשמה זו מוסיפה נעמי דברי לעג על השינוי שהתרחש ביהודה בשלב מאוחר בנישואיהם, כאשר התגלה כבעל ''רוחניות מושחתת'' (עמ' 272), המפרשת את עצמה בלבד, הלא מסוגלת להשתנות (278), המפרשת את עצמה, הנוברת בעצמה... בשליחות מדומה... מי שמתעקש להיות אחד ויחיד... אחד המתעקש להיות אחד מקורי (עמ' 281).

על דברים אלה שהטיחה בו נעמי מגיב יהודה בהרהוריו בסדרה של תשובות סותרות. תחילה הוא מכחיש: אני איכזבתי?... האם הבטחתי אי-פעם? (עמ' 300), ואחר-כך הוא מאשר שאכן הבטיח, אך טוען, שהיתה זו הבטחה שהבטיח רק כמשל, רק ככיוון לגעגועים (עמ' 306), שהרי לא היה לו סיכוי לקיים את הבטחתו: כי הרוח חַלְשה. אולי, הבטחתי מֵעֶבֶר (עמ' 319). המילים המופשטות : ''הבטחה'', ''געגועים'' ו''אכזבה'' מקשות מאוד על הקורא להבין במדויק את שיחת הרמזים הזו שמנהל יהודה במוחו עם נעמי, שיחה שכמובן מזמינה את הקורא הרבה לפני סצינת הסיום לקרוא את הטקסט של הרומאן כטקסט אלגורי.

ממרחב הטקסט, שכאמור מורכב ממונולוגים של בני המשפחה, ניתן לצרף את סיפור אהבתם של נעמי ויהודה בעשורים הראשונים של נישואיהם. נעמי התאהבה ביהודה משום שהצטייר בעיניה כאדם יחיד ומיוחד, כאיש רוח האמור להגשים חזון יוצא דופן. יהושע הבליע את עיקרי חזונו של יהודה בעלילת הרומאן לא ישירות מפיו, אלא מפי הרב האשכנזי סובוטניק, שהוא הצעיר מבין שלושת הרבנים שזימן קמינקא למעמד ביצוע הגט מנעמי.

הרב סובוטניק מדבר בהיגוי רוסי כבד, שעדיין שרד גם בפי יהודה, והוא מתואר כבעל מראה נשי: פניו חלקות כפני נערה, ראשו מלא תלתלים זהובים (עמ' 267). מראהו זה של הרב סובוטניק מזכיר מאוד את המראה של קמינקא כפי שניגלה לילדיו הבוגרים כאשר באו לקדם את פניו בשדה התעופה: רָזָה הצמיח תלתלים אימץ לו סגנון צעיר (עמ' 209). הדמיון בין השניים מצדיק לייחס ליהודה את דבריו הבאים של הרב סובוטניק, כי כך פועלות האנלוגיות בין הדמויות ברומאן הזה.

בסיום מעמד הגט נשאר הרב סובוטניק בבית החולים לנהל את סדר הפסח עבור חולי הנפש המאושפזים במקום. בשלב מסויים, לפני סוף הסדר, נסחף הרב הצעיר, שחונן בקול הטנור רך וחזק, לשאת נאום קצר בפני חולי הנפש, שאם מכווצים במעט את אורכו אי-אפשר שלא לזהות את תוכנו המשיחי: גם אתם נבחרים... גם אצלכם יש ניצוץ... גם אתם בתוך הסגולה... גם אתם בתוך הברית... בשבילכם כל האדמה כאן מתחת לרגליים (עמ' 282).

המראה הנשי של הרב, ההיגוי הרוסי הכבד שבו ביטא את המילים בחירה, סגולה, ברית ואדמה – מילים שהושמעו תכופות מפי נואמים בקונגרסים של התנועה הציונית ושולבו בכל טקסט עיוני שדן במטרותיה של הציונות – והקהל השבוי ואטום המבט שנאלץ לשמוע את מליצותיו החזוניות העניקו מימד פּארוֹדי-גְרוֹטֶסקי למעמד והדגימו את מצבו של החזון הציוני כמאה שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבאזל בשנת 1897. זהו חזון שלדעת יהושע סיים את תפקידו בשנת ייסודה של המדינה ומאז הוא מעכב בעדה לפעול לפי האפשרויות המציאותיות במזרח התיכון ומפריע לה להפוך למדינה נורמאלית.

זו בדיוק היתה מטרתו של יהושע כאשר כתב את הרומאן ''גירושים מאוחרים'' אחרי מלחמת יום כיפור: להציג בצורה גרוטסקית את הציונות כאידיאולוגיה שחזונה הינו אנכרוניסטי. ומוכיח זאת יהודה הנשמע פאתטי אחרי ארבעים שנה, בדברים שהשמיע על עצמו באוזני דינה, בת הזוג של אסי, צעיר ילדיו מנעמי: אני מאושר שהגעתי אליכם לירושלים אפילו לשעות מועטות. עכשיו לבי שקט ומותר לי לחשוב על עצמי. ומה אני רוצה? להיות קצת מאושר ולתת אושר.... אני שהרוח... ואינני זקן כל-כך, את רואה בעצמך, בסך-הכל שישים ושש. אנשים מסוגלים לגלות אותי ולהתקשר אלי באהבה רבה, ויש בי כוחות ואפשרויות (עמ' 110). יהירות זו שעדיין ייחס לעצמו יהודה גם אחרי מלחמת יום כיפור התנפצה כעבור ימים ספורים, כאשר קונן שוב ושוב על גורלו: אני שורף גשר, מְנוּשל, מולדת למה לא ידעת להיות מולדת? (עמ' 327).

יהושע לא דרש לשחרר את המדינה מהנישואים לחזון הציוני רק בשנת פרסומו של הרומאן ''גירושים מאוחרים'' ב-‏1982, אלא גם בראיונות רבים שבהם ביטא את דעתו על כישלונו של החזון הציוני עוד קודם. וכך אמר כשנה אחרי מלחמת ששת הימים בראיון שהעניק לעיתון הארץ ב-‏24/5/1968: ''אני חושב שאחד הכישלונות היותר נוראים של הציונות היא העובדה, ששאפנו לנורמליזציה ואמרנו 'נורמלי', 'נורמלי'. התקדמנו בזה שיש לנו צבא, כבשנו עוד שטחים, אבל האם הכיוון הוא בסופו של דבר נורמליות? – להיפך הוספנו וליבינו את מוקדי האי-נורמליות בכל הקיום היהודי''.

דבריו אלה של מחבר הספר ''בזכות הנורמליות'' (1980), והאדמו''ר של הרעיון הכנעני להשליט את הזהות הישראלית באמצעות תהליך הדחה שיטתי של הזהות היהודית במדינת הלאום של העם היהודי, ממש הבטיחו כי בבוא היום יכתוב עלילה אלגורית שבה ימחיז את החברה הישראלית כחברה נֶבְרוֹטִית וגְרוֹטֶסְקִית, ואכן מימש ב''גירושים מאוחרים'' באופן סיפרותי מחשבה זו שאותה ביטא פעמים רבות במאמרים הרבים שכתב אז ובהופעותיו הרבות בפני הציבור.


הראיות לשינוי השני

כאמור, אהבתם של נעמי ויהודה פרחה בתחילתה בזכות הניגוד הכפול שהיה ביניהם: הניגוד המנטאלי (היא בת הארץ ממשפחה ספרדית אצילה ששורשיה עמוקים במולדת מזה דורות, והוא אשכנזי שעלה למולדת מגולת רוסיה, ערש לידתה של תנועת התחייה הלאומית, שהחלה בתנועת חובבי ציון והתמסדה בתנועה הציונית) והניגוד הרוחני (היא מציאותית המייחלת לגאולה והוא בעל אידיאולוגיה המחזיקה ברשותה פרוגרמה למימוש הגאולה). אהבתם התבססה בראשיתה על משיכת המערב אל המזרח ועל הערצה של המזרח הארצי למערב האידיאולוגי. נעמי העריצה אז את יהודה והעניקה לו את הזכות להנהיג אותה על-פי חזונו משום שייחסה לו יתרון רוחני עליה ומשום שראתה בו ''אחד יחיד ומיוחד'' והאמינה ביכולתו להעניק תוכן ערכי לארציותה.

כאשר אחזה נעמי בסכין והניפה אותו על יהודה היא לא רק ביטאה את אכזבתה ממנו ומהחזון שהבטיח להגשים, אלא גם התמרדה באופן סמלי נגד מעמד הבכורה שכבשה האֶליטה המערבית-אשכנזית שהתאמצה במשך שנים להגשים במדינה את מטרות החזון הציוני שלה. באמצעות תקיפת יהודה בסכין, כדבריה: כדי לחצות אותו, ביטאה נעמי את דרישתה: לתת הזדמנות לציונות של הספרדים לפעול במקום שהציונות של האשכנזים נכשלה.

פחדו של יהודה מתוקפנותה של נעמי כלפיו, המודגש מאוד בעלילת הרומאן בנתחי הסיפור המשתתפים באלגוריה, מעיד שהיא, המזרחית, הינה הכוח העולה, והוא, המערבי, הינו הכוח היורד במשפחת קמינקא, המייצגת ברומאן את החברה הישראלית. גם ילדיהם שהתבגרו (יעל, צבי ואסי) מאמצים להם עמדה המותאמת להעתקת הבכורה מהכוח הנחלש אל הכוח המתחזק. כולם מתקשים לממש את מיניותם במסלול הנורמטיבי הישן, וכולם מתנסים באפשרויות אחרות. איש מהם איננו מנסה לעכב את ההפרדה בין האב לאם בגירושים ולא כל שכן למנוע אותם.

בכל הרומאנים המוקדמים שלו תיאר יהושע זוגות שהניגוד המנטלי ביניהם הוא שגרם למשיכה ביניהם, אך האהבה שהיתה גדולה בתחילתה ביניהם נדונה לכישלון ברבות השנים. כל עוד השלימה הדמות שייצגה בעלילה את המנטליות הספרדית-מזרחית עם מעמד הבכורה של בן הזוג שייצג את המנטליות האשכנזית-מערבית היתה הרמוניה במשפחה, אך כאשר נוצר היפוך הכוחות בין שני היסודות הסותרים החל תהליך בלתי-נמנע: היסוד המתחזק דחק את היסוד הנחלש ממעמדו ההגמוני-מנהיגותי במשפחה.

הנמשל של תהליך הזה, המתואר לראשונה ב''גירושים מאוחרים'' ונדון באופן המפורט ביותר ב''מסע אל תום האלף'' (משנת 1997), שהוא, לדעתי, הטוב בספריו של יהושע, מסמן את מלחמת יום כיפור כמועד שבו התחילה ההעברה של ההגמוניה המנהיגותית מהאֶליטה האשכנזית-מערבית שנחלשה לידי האליטה הספרדית-מזרחית שהחלה לגלות לא רק חיוניות גדולה מרעותה, אלא גם את פתיחותה המחשבתית להשיג מטרות לאומיות בדרכי פשרה עם הערבים, כולל השיבה לגבולות הקו הירוק כגבולות סופיים ומוכרים של מדינת ישראל.

הגירושים בין נעמי ויהודה אמנם התאחרו להתבצע, כך השתמע מהרומאן ''גירושים מאוחרים'' בשנת הופעתו, אך עדיין לא מאוחר גם כיום, יאמר ודאי יהושע, לארוז את הציונות המערבית ולהניחה על מדף האידיאולוגיות שכבר סיימו את תפקידן בהיסטוריה, ולהתחיל לפעול על-פי דרכה המציאותית של הציונות של המזרחיים: להשיג בעזרתה שלום עם הערבים ולחדֵש בתנאי שלום את החתירה הנמרצת אל הנורמאליות.


  1. ראה הפירוש המלא בספרי ''ההתפכחות בסיפורת הישראלית'' (1983).
  2. ראה הפירוש בספרי ''ציונות וצבריות ברומאן הישראלי'' (1990).
  3. ראה בספרי ''הצדעה לספרות הישראלית'' (1991).
  4. ראה הפרוש בספרי ''רבי מכר ורבי ערך בסיפורת הישראלית'' (2000).



חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי