רבים לא יאהבו את אשר אני עומד לומר. דבריי נוגדים את הקונצנזוס הלאומי, אין זה פטריוטי. אף על פי כן ראוי לומר זאת.
א. כאבם וסבלם של הורים שכולים אשר בנם או בתם נפלו בקרב מידי אויב איננו גדול מכאבם של אלה שילדם נהרג בתאונה או מחלה.
אם כבר, יש שוני-מה להורים שבנם נפל מידי אויב, ואף שוני כפול – כל האומה מחבקת אותם בצער משפחת הנופלים, סביר שנשיא המדינה, ראש הממשלה, הרמטכ''ל, ומפקדים אחרים יפקדו אותם לניחום אבלים. האחרים – נושאים כאבם בדד.
שוני נוסף ומשמעותי – יש למשפחת הנופלים ''כתובת'' ברורה, מתחשבת ויעילה היודעת לטפל בכל הבעיות הבירוקרטיות הבלתי צפויות. לא כן משפחות חללי התאונה והמחלה – אלה נדרשים להתמודד עם הבירוקרטיה הבלתי אפשרית.
ב. משפחות חללי הביטחון מתראיינות ומביעות דעתן ב''בעיות האומה''. אנו צופים ומאזינים לדבריהם בחרדת קודש. זכותם לומר כמובן את דבריהם, דברים הנאמרים מתוך כאב עמוק. אך אנו חייבים לזכור שלא הם שיתוו לנו את מדיניותנו.
רבים יותר לא יאהבו את דבריי הבאים:
ג. כאבה וסיבלה של משפחה שכולה ישראלית דומה לכאבה וסיבלה של משפחת אויב שכולה.
זאת ועוד - אנו עומדים ונאבקים באויב מאבק קיומי. אנו משוכנעים בצדקתנו, אלא שגם הם משוכנעים בצדקתם. מי שבעינינו מפגע-מחבל שפל הוא הגיבור, לוחם החרות בעיניהם.
מי שמבקש להיווכח, יבקר ברמת-אביב ג' ויסרוק את שמות הרחובות שבשכונה זו, שמות ''טרוריסטים'', לוחמי אצ''ל ולח''י אשר לחמו באויב הבריטי ונהרגו או הוצאו להורג. כולם מונצחים כגיבורי ישראל.
ומכאן לשאלת הגופות.
ד. ישראלים מכאן ופלסטינים משם, אלה גם אלה מקדשים את החובה להביא את המת לקבר.
האמנתי כי בשאלה זו יש לישראל יתרון מוסרי דומיננטי. בניגוד לגישת חמאס או חיזבאללה – איננו סוחרים בגוויות.
טעיתי. גם לנו יש סוחרים. ישראל חלוקה – מערכת הביטחון תומכת בהחזרת גוויות המפגעים ומסירתן לקבורה. גישה זו מונעת הן משיקולי מוסר והן משיקול ביטחוני – לצמצם ככל האפשר מוקדי תסיסה ונקם בצד השני. לעומתה, השר לביטחון הפנים, הקובע לגבי החללים תושבי ירושלים המזרחית. הוא מעכב את מסירת הגופות לקבורה. ונימוקו – חשש מהתלהמות המונית בעת ההלוויה.
אינני יודע כיצד תיושב המחלוקת בין שני השרים והמשרדים. ראוי היה שראש הממשלה יתערב ויפסוק, לכאן או לכאן. ואלו מן הצד הערבי ייעשו, ללא ספק, מאמצים עילאיים לחטוף ולהחזיק בבני ערובה ישראלים, כקלף מיקוח במסחר המלוכלך בין שני הצדדים.
ה. ולבסוף, מעמדם יוצא הדופן של ערביי מזרח ירושלים:
- אין לתושבים אלה ''כתובת'' אשר תייצגם ב''סחר הגוויות''. הם אינם תושבי הרשות הפלסטינית, ואבו מאזן מנוע מלעסוק בעניינם. הם תושבי העיר ירושלים אך אינם אזרחי ישראל, והאיש העומד בראש העיר – ניר ברקת – איננו רואה עצמו מחויב לדאוג להם.
- במצב דברים זו, בל נתפלא שחברי כנסת ערביים, נרתמו למערכה. אלה באו, בקרו, והבטיחו לטפל בבקשתם – להביא הנופלים לקבר.
יהיה זה לעג הגורל אם יתברר כי שלושת חברי בל''ד הם שיתרמו להחזרת הגוויות ולהבאתן לקבורה.
אלה מול אלה
