נמניתי עם המוני המתרגשים שהזילו דמעה של אושר, לאחר נאומו המעורר השראה של
ברק אובמה עם היבחרו לנשיא השחור הראשון בארה''ב. התקוות היו בשמיים. היתה תחושה שאמריקה פותחת עידן חדש, סוציאל דמוקרטי, לא רק במשטרה הפנימי, אלא גם ביחסי החוץ, שמשמעותם: תמיכה במשטרים, מדינות ובתנועות הנאבקים למען דמוקרטיה וצדק חברתי.
אין בכוונתי לסכם את שנות כהונתו כנשיא ארה''ב - היו לו הישגים והיו לו כישלונות. מטרתי להתמקד ביחסי ארה''ב-ישראל. תקוותיי ותקוותם של רבים משוחרי השלום בישראל, היתה שהתמיכה האדירה של ארה''ב בישראל, הן פוליטית והן כלכלית, תהיה תלויה במדיניותה של ישראל.
רוצה לומר, כל עוד נמשכים הכיבוש, פשע ההתנחלויות ומשטר האפרטהייד, תצטרך ישראל לממן בעצמה את שגיונותיה. התקווה היתה שהנשיא אובמה יקבע כלל מתמטי, לפיו ככל שמדד הכיבוש וההתנחלויות עולה כך יורד מדד המענקים, הסיוע והתמיכה.
גודל האכזבה כגודל התקוות. אובמה המשיך את מדיניות קודמיו, בסיוע כלכלי ופוליטי נדיבים, שאיפשרו לישראל להמשיך במדיניותה שמתמצית בהפרה בוטה וברוטאלית של זכויות אדם, זה 50 שנים. אמנם אובמה הצהיר מעת לעת הצהרות ערבות לאוזנם של שוחרי השלום, אך לא היה לזה שום תרגום בשטח בתחום התמיכה והסיוע.
ישראל לא היתה יכולה לממן את חימושה הגרעיני, צבאה המנופח ומנגנון הכיבוש, בלי הסיוע הנדיב של אובמה. על אף כל הדיבורים על המתחים בין
נתניהו לאובמה, ועל אף יחסו המעליב והגס לעיתים כלפי הנשיא אובמה, הסיוע נמשך, ושיאו בהסכם שנחתם זה עתה, המבטיח לישראל 38 מיליארד דולר ל-10 שנים (2019 – 2028).
צריך לומר ביושר, שנתניהו השיג הישג נכבד המאפשר לו לממן את הכיבוש 50 שנים נוספות. אני מניח שאובמה, לאחר פרישתו, יכתוב זיכרונות, בהם ינזוף קשות בנתניהו, אך זה חסר חשיבות מעשית, כי מה שחשוב הוא מדיניותו בפועל, שסתרה את דבריו הנעלים ונאומיו מעוררי ההשראה.
כוחו של הלובי היהודי והממסד הצבאי האמריקאי, הוכח פעם נוספת כקובעי המדיניות האמיתית.
שובו של האסון
אהוד ברק, ראש ממשלה ורמטכ''ל עתיר כישלונות, מוזכר שוב כמי שיציל את ישראל מנתניהו. בין המברכים על שובו, נמנים גם אנשי שמאל שהיו אמורים לדעת שמהסלע הזה, לא יצאו מים.
ברק הניף גרזן על השמאל הישראלי לאחר שחזר מקמפ דיוויד, שם נועד בוועידת פסגה עם הנשיאים ערפאת וקלינטון, וטבע את המימרה: ''אין פרטנר''.
השמאל לא התאושש מזה עד היום, ואילו הימין עלה ופרח מאז, עד לממשלת הימין הנוכחית. מי ששם יהבו על ברק לאחר הניסיון המר איתו, משול למי שאינו יכול להיגמל מסמי הזיה פוליטית. אין ממירים מושחת אחד במושחת אחר.
אין הבדל אידיאולוגי מהותי בין נתניהו לברק. אצל ברק כמו אצל נתניהו, מתקיים כשל מוסרי שבא לידי ביטוי במדיניות הכלכלית ובמדיניות הכיבוש. בעידן ברק פרחו התנחלויות, הטייקונים חגגו וכך גם חברות הקבלן, שכוחן בניצול עובדים ובגריפת רווחי נשך. שלא לדבר על מדיניותה הגזענית של ממשלת ברק, שבאה לידי ביטוי מזוקק באירועי אוקטובר 2000, בהם נהרגו מפגינים פלסטינים אזרחי ישראל. ובל נשכח את חלקו בפרוץ האינתיפאדה השנייה, כאשר אישר את עלייתו הפרובוקטיבית של
שרון לרחבת מסגד אל אקצה שהציתה את האינתיפאדה.
פועלים כחלקי חילוף
קריסת חניון הברזל ברמת החייל בת''א, בו נקברו חיים 6 פועלים ונפצעו 24, האיר זרקור על אחת התופעות המגונות בחברה הישראלית, בתחום הבטיחות באתרי בנייה. שוב ושוב אנחנו מדווחים על פועל שנפל מפיגום בגובה רב, שנפצע או נהרג, משום שחברות הבנייה חוסכות באמצעי מיגון.
מדובר באחד מהביטויים המכוערים של הגזענות הישראלית. כמעט כל הקורבנות הם לא יהודים, מרביתם פלסטינים, אוקראינים, רומנים, טורקים או סינים - שחייהם זולים. החברות אומרות לעצמן כי על כל פועל שנהרג יש פועל אחר שהמצוקה הכלכלית מאלצת אותו להסכים לעבוד בתנאים כה נחותים.
שלטון המכבד חיי אדם באשר הם, היה מעמיד לדין את בעלי ומנהלי החברות על הפקרת חיי אדם. לא בישראל. גזענותה של הממשלה משתלבת היטב עם גזענותן של חברות הבנייה.
גם בנושא זה אהוד ברק לא ישנה את התמונה.
האל שהכזיב
