אינני משפטן ואינני יודע מה שיקוליו של היועץ המשפטי לממשלה בטענתו כי לא יוכל להגן על החוק בבג''צ.
לכאורה הצעת החוק נראית הגיונית וסבירה – מבנים שהוקמו בעידוד המדינה ובתום-לב על קרקע פרטית, ועם הזמן אוכלסו ע''י בעלים חדשים, לא יפונו. במקום זאת יידרש בעל הקרקע החדש לפצות את בעלי האדמה, ואף בערך גבוה משמעותית מערך הקרקע בשוק.
כך, טוענים יוזמי ההצעה, נוהגים כמעט בכל מדינות העולם. כך נמנע הצורך של פינוי הדיירים, של הריסת בתיהם ושל בניית בתים חדשים.
אני נמנה על המתנגדים לחוק, וכאמור, לא משיקולים משפטיים שאינני מתמצא בם, אלא בעיקר מנימוקים פוליטיים.
הכנסת איננה מוסמכת לחוקק את החוק. עמונה, עפרה ושאר האדמות שנבנו בדרך זו, אינן מצויות בשטח ישראל. המעמד החוקי של השטח, ואני מדגיש ''חוקי'', ללא קשר לסנטימנט ההיסטורי והדתי שיש לנו למקום, הוא ''שטח כבוש/מוחזק'', כאשר הריבון בשטח הוא המפקד הצבאי הכובש. היום, בפועל, זה מפקד פיקוד המרכז.
זו מציאות פורמלית. כולנו יודעים כי ''הריבון'' הצבאי איננו ממש עצמאי בהחלטותיו. הוא כפוף לרמטכ''ל, לשר הביטחון ולממשלת ישראל. ואפשר להניח כי אם יונחה להוציא צו ברוח חוק ההסדרה, צו שיחול על כל שטחי יהודה ושומרון, הוא אכן יעשה כן.
אינני יודע אם התנגדות היועץ המשפטי לממשלה היא רק פורמליסטית, בשאלת מי הגורם המוסמך לחוקק או לפרסם את הצו המבוקש. ההתנגדות שלי לחוק או לצו היא מוסרית.
הערבים הפלסטינים אשר על אדמותיהם נבנו בתי המתנחלים אינם אזרחי ישראל. כולם, ללא יוצא מן הכלל, רואים עצמם תושבי השטח הכבוש, אויבי ישראל. כולם חיים תחת איום האוסר עליהם למכור אדמותיהם לכובש הישראלי, ובידיעה חד-משמעית כי מי מהם שיעשה כן, אחת דינו – הוא יוצא להורג.
וכך, בין אם זה יהיה ''חוק ההסדרה'' או ''צו ההסדרה'', אף לא אחד מבעלי האדמות יעז להסתכן ולקבל את הפיצוי הכספי, שכמוהו כמכירת אדמתו.
אפשר לומר, בלשון צינית, כי ישראל תשיג בדרך זו הישג כפול ומכופל – גם אנו ממשיכים להחזיק באדמות, גם היינו הגונים ונדיבים והצענו פיצוי כספי אטרקטיבי, וגם בסופו של דבר הכסף נשאר בידינו.
אם פתרון זה הוא כל כך פשוט ואטרקטיבי, אז למה לא לתפוס בדרך זו עוד ועוד קרקעות.
הפיתרון הנכון, למי שאיננו מוכן להחזיר האדמה לבעליה הוא החלת החוק הישראלי ביהודה ושומרון, הפיכת האדמה וכל תושביה – חלק מישראל. ולכך איננו מוכנים בינתיים.
ועד אז, שלישיית הגששים השכילה לתת לכך שם, הם קראו לזה 'ישראבלוף'...
נ. ב.
הקרב על ירושלים והמערכה על הדרך לבירה היו הדומיננטיות בפרקי מלחמת העצמאות. באב אל-ואד, שירו של חיים גורי, הוא המוכר בשירי המלחמה.
עם אלה מזוהה חטיבת הראל-פלמח.
ממשלת ישראל מבקשת להנציח את זכרו של האלוף רחבעם זאבי (גנדי) – זכותה. אך לא בבאב אל ואד. רחבעם זאבי לא היה איש הראל, הוא לא לחם בירושלים ולא על הדרך אליה. קריאת אתר זה על שם זר תטמא את קדושתו.