פרק א', פרק ב' משבועות קודמים.לפני ימים ספורים נמצא מי שהטיח כנגדי – אילו מנעתם מן הרב
לוינגר וחבורתו לעשות את ליל הסדר בחברון (ב-1968), או לפחות אילו גירשתם אותם מיד, למחרת ליל הסדר, לא היינו עומדים היום ביהודה ושומרון כפי שאנו מצויים, בדרך ללא מוצא.
אכן היה בעוכרינו, באותה עת, צרוף נסיבות אומלל. הדרך לטפל בחבורה הייתה בתגובה מיידית – ולא היה מי שיגיב על המעשה:
מפקד האזור,
רפאל ורדי, לא ידע כלל על ליל הסדר המתוכנן. שר הביטחון,
משה דיין, היה מאושפז בבי''ח שיבא, מנוטרל ובמצב קשה לאחר התאונה הארכיאולוגית שלו; ואלו – אני, אבי נפטר בלילה שלאחר ליל הסדר ולא תפקדתי בימי השבעה. חלל זה נוצל היטב ע''י חבורת המתנחלים וע''י שרי הממשלה – בראשם
יגאל אלון ו
מנחם בגין – שבקשו לקבוע עובדה בחברון.
אינני משלה את עצמי. אפילו מנענו את ההצלחה מחבורת לוינגר, היו אלה מנסים שוב, בעיתוי בלתי צפוי ובמקום אחר. לא היה בידי מערכת המימשל הצבאי לגבור על הלהט הציבורי ביישוב היהודי לאחר מלחמת ששת הימים ללא תמיכה נרחבת של ממשלת ישראל.
יחד עם זאת אני מבקש להזכיר ולציין שלוש נקודות:
- בעת מעשה, ב-1968, הייתה חברון, בהנהגת מוחמד ג'עברי, ראש העירייה, העיר הידידותית ביותר ומשתפת הפעולה עימנו, שלטונות המימשל;
- גם לאחר הגיבוי למתנחלי חברון, חיפשנו פתרונות שלא להושיב יהודים בתוך העיר הערבית, למטרה זו בחר דיין בקריית-ארבע, כעיר שכנה אולם במיקום שמחוץ לתחום המוניציפאלי של חברון הערבית;
- כניסת יהודים ל'בית הדסה', בלב העיר הערבית, אושרה ע''י מנחם בגין, ראש הממשלה, אחת-עשרה שנים מאוחר יותר, ב-1979. שם וכך נוצרו החיכוך והעימות הבלתי נמנע, ממנו אנו סובלים גם היום.
מאז חלפו כמעט 50 שנים. מלחמת יום הכיפורים ערערה את היציבות – היא הביאה לנפילת שלטון המערך בישראל ולהעלאת גח''ל, היא הולידה את גל ההתנחלויות המסיבי ביהודה ושומרון, וחיסלה את האופציה של הסכם מדיני על בסיס שתי מדינות ושני עמים, זה לצד זה. הכשלנו את שיחות האוטונומיה, שהיו הנדבך האזורי בהסכם שחתמנו עם הנשיא סאדאת, ונוצרה בשטח מציאות חדשה של שני לאומים בארץ אחת, של עם יהודי שולט ועם פלסטיני נשלט.
במסגרת השינויים וההתפתחויות בזירה המקומית ובעולם נולדו אפשרויות חדשות ונוחות לישראל, אפשרויות להסדר איזורי, אך אפשרויות אלה חסומות – אף מנהיג ערבי לא יהיה מוכן או מסוגל לקדם מהלך מדיני עם ישראל קודם שיימצאו פיתרון לחלוקה מקובלת ומוסכמת של האתרים הקדושים לאיסלם וליהדות, ופיתרון לדרך החיים לשני העמים.
בימים אלה עוברת עלינו האינתיפדה השלישית. אין חשיבות מה היה הגורם המקומי שהביא לתחילתה. אין גם משמעות אם אינתיפדה זו תדעך מכוח עצמה או אם נצליח לדכאה. ישראל חייבת להבין שללא הסדר/פיתרון אשר יהיה מקובל על שני הצדדים נדע אינתיפדה אחת לאחר השנייה, וכל זה בעולם הנדרש להתמודד עם בעיות איסלם משל עצמו, עולם שהוא מוכן פחות ופחות לעמוד לימין ישראל.
ראשי המימסד הביטחוני בישראל מבינים זאת אך הם עומדים חסרי אונים מול דעת קהל מתלהמת ודרג מדיני שנשלט בידי ימין קיצוני.
חלפו חמישים שנים מאז מלחמת ששת הימים. בכל שלוש הזירות – הבינלאומית, האזורית והפנים ישראלית - השתנו הדברים מן היסוד. ועודנו מצויים בעיצומם של תהליכים אלה.
אם לא נכיר במציאות ולא נפעל נכונה, ומיד, עלולות התוצאות להיות הרות-אסון לישראל.
פרק ג' - מה השתנה אצלנו?
