חמור כחול-לבן

אריה פרלמן

הידרדרותה של התרבות האנושית: המוסיקה של המאה העשרים כמשל

כאשר שאלו את אלברט איינשטיין את השאלה: ''באילו כלי נשק יילחמו לדעתך במלחמת העולם השלישית''?

ענה איינשטיין כדלקמן: ''אינני יודע לגבי מלחמת העולם השלישית, אבל אני בטוח לגבי מלחמת העולם הרביעית: מקלות ואבנים...''

אמנם, סגירת מעגל זו, שצפה איינשטיין, נובעת מאסון גרעיני, ולא מתהליך הדרגתי.

עם זאת, צועד האדם אל עבר הפרימיטיביות באיטיות אך בבטחה, בעודו סבור כי הוא מתקדם.

אחד מהתחומים שבהם ניכרת מגמה זו, הוא התחום שנהוג לכנותו: ''מוסיקה קלאסית'' - אם כי נכון יותר להגדירו 'אמנותית', מכיוון ש''קלאסית'', פירושה הנכון הוא המוסיקה האירופית האמנותית שנכתבה בין השנים 1750 ל- 1810, פחות או יותר.

לפני שניגש לדון במוסיקה של המאה העשרים, ראוי לבחון מהי בכלל ''מוסיקה''?
שאלה טובה, שאין אנו מרבים להגות בה. פרופ' דליה כהן מגדירה אותה כ''אירגון צלילים (ורעשים) בזמן - על-מנת להביע חוויה''.

למרבה הצער, אין לנו הקלטות או רישום תווים מהמוסיקה של האדם הקדמון, ולכן יכולים אנו רק להניח, שהמוסיקה שלו היתה ראשונית, פשוטה, מה שנהוג לכנות: ''פרימיטיבית''. אולי בדומה לצעדיו הראשונים של תינוק בתחום זה.

הידיעות המוקדמות ביותר של האדם על המוסיקה של ימי קדם, הן בנות כמה אלפי שנים בלבד, ונובעות ממסורות עתיקות בעל-פה, תיווי עתיק שהוא בהרבה מקרים לא מדויק. כך או אחרת, ניתן בהחלט להצביע על התפתחותה של המוסיקה לאורך מאות שנים: בהוספת קולות, בשכלול הקצב, בהתקדמות חומרית ומקצועית בבניית כלי-נגינה, בפיתוח תיאוריה ושיטות הלחנה מתוחכמות, וכן הלאה.

אולם, במאה האחרונה התרחשה מהפיכה במוסיקה האמנותית, שכולם - שוללים ומחייבים כאחד - מודים בקיומה. אחד המומחים, שהוא גם מחסידי המוסיקה הזאת - ד''ר לב קובליאקוב - ממשיל את המוסיקה של עד המאה העשרים לנהר שהתקדם במסלולו - ואת המאה העשרים לשפך רחב שהפך לים, ובו מתרוצצות זו לצד זו מגמות שונות ואף מנוגדות.

במונח ''מוסיקה של המאה העשרים'', הכוונה היא, כאמור, למוסיקה ה''קלאסית'' שנכתבה במאה זו, ובמיוחד, לזו שנכתבה בסגנונות 'מהפכניים', שלא היו קיימים לפני כן.

שלושת הסגנונות הבולטים הם מוסיקה א-טונאלית; דודקפונית וסריאלית. הסגנון המוזכר ראשון, הוא הקודם לשלושה, התקיים למשך זמן קצר ביותר, אך חשיבותו מכרעת, בכך שפתח את הדרך בפני השניים האחרים.

המושג ''טונאליות'' הוא מרכזי להבנת הסוגיה, לכן יש הכרח לבארו: טונאליות, היא שיטה מוסיקלית שבה קיים סולם בן 7 טונים שלמים, והיא בנויה על מערכת של יחסי-גומלין בין צלילים ראשיים ומשניים, שעליהם נבנים אקורדים, ולכל אחד ישנו תפקיד אחד או יותר, עם הבדלי חשיבות ביניהם.
ישנו טון מרכזי, ציר שסביבו סובבת המנגינה/היצירה כולה: ממנו היא (בדרך כלל) באה ואליו היא חוזרת.
מה שנדרש על-מנת להבין באופן בלתי-אמצעי את המונח הזה, הוא לזמר לעצמנו בשקט את שיר הילדים הידוע ''יונתן הקטן'', עד למשפט: ''אפרוחים חיפש''; או לחילופין, לזמר את ''שנה טובה'', עד למשפט המסיים: ''ש-נה טו-בה!''.
בשתי ההברות האחרונות, (''פש'', ו''בה''), המנגינה מסתיימת, וישנה תחושה של רגיעה, של סיום, הנקראת בשפה מוסיקלית: ''קדנצה''. הצליל המסיים את המנגינה, בשני המקרים הללו, הוא הטון המדובר: סביבו חגה המנגינה, סביבו וסביב צירים משניים לו - נוצר המתח, ורק כאשר מגיעים אליו - נוצרת תחושה אמיתית של סיום. ניתן לנסות לסיים באופן מלאכותי את ''יונתן הקטן'' במילה ''בבוקר'', ולחוש בהבדל.

השיטה הטונאלית, היא בת כ- 600 שנה, ואיננה אופיינית למוסיקות חוץ-אירופיות, או אף לחלק מן המוסיקה האירופית העממית (לא הפופולרית של ימינו - אלא העממית המסורתית, הן עירונית והן כפרית).
עם זאת, ברובן המוחלט של תרבויות העולם קיימת השיטה המודאלית, שגם בה מתקיימים ציר מרכזי וצירים משניים במנגינה, גם אם באופן פחות חד, בולט ומודע מאשר בשיטה הטונאלית. יתר-על-כן: כאשר בוחנים את המוסיקה היחידה המתקיימת מחוץ למין האנושי - הלא היא שירת הציפורים - נוכחים לדעת שגם במוסיקה זאת(!) ישנה ''טונאליות/מודאליות'', או כפי שפרופ' דליה כהן הגדירה זאת בפניי, ספק בצחוק ספק ברצינות: ''קונטרפונקט של פלסטרינה''.

לפיכך, למהפיכה הא-טונאלית נודעת חשיבות עצומה. המלחין היהודי יליד גרמניה, ארנולד שנברג (1874-1951), פתח במהפיכה זו, בכותבו את קטע אופוס 11 לפנסתר, ב- 1909.

מהי בעצם הא-טונאליות? בפשטות גאונית, ובגאונות נבואית, הגדיר זאת הסופר ז'ול ורן, עשרות שנים לפני התופעה, בספרו ''פאריז במאה ה- 20 (1863) :

- ''טוב, ועכשיו, שב על המקלדת.''
- ''מה זאת אומרת? אתה רוצה ש...''
- ''שב, שב אני אומר לך.''
- מישל הניח לעצמו לצנוח על קלידי כלי הנגינה והפיק הרמוניה קורעת-לב.
- ''אתה יודע מה אתה עושה פה?'' שאל אותו הפסנתרן.
- ''אין לי בכלל ספק''.
- ''פתי, אתה יוצר פה מוסיקה מודרנית.''
(עמ' 79).

ז'ול ורן לא ידע, שכעבור עשרות שנים יכתוב שנברג את הנ''ל:

''כל צורות היופי הבנויות על חוקים או תבניות קבועות, אינן אלא בחינת כמיהה ליופי מצד עקרים אמנותיים. האמן השואף רק לאמת, לכנות המלאה, משיג את היופי בהיסח הדעת, בלי שהתכוון לכך... די לו בהבעת עצמו, אם אמר מה שהיה עליו לומר לפי חוקי טבעו שלו'' (אנציקלופדיה למוסיקה מאת ישראל שליטא, עמודה מס' 623, 624). (גם שנברג, אגב, לא היה מודע לדברי ז'ול ורן, שכתב ידו המצוטט חלקית לעיל - נחשף בעליית הגג רק לפני כתשע שנים).

אם לתרגם ללשון בני-אדם, פה עסקינן בונדליזם מוסיקלי: אין חוקים, אין כללים, אין תבניות ואין מגבלות: כל אחד, על פי ה''כנות'' וה''רגש'' שלו, יכול לצרוח, לדפוק על שולחנות ולהרעיש ברעשן - והוא ייחשב אז ל''אמן'' עילאי, ליוצר גאוני, לפחות כמו בטהובן ר''ל, כי הרי לא יהיה שום מדד אמיתי לפיו ניתן יהיה לבחון ולהעריך את ''יצירתו''.

הסוג הנקרא ''דודקפוניה'', הוא גרוע אף מן הא-טונאליות, כיוון שכאן מדובר במעין ''קומוניזם מוסיקלי'': כל שנים-עשר חצאי הטונים במסגרת האוקטבה (אוקטבה: דו-רה-מי-פה-סול-לה-סי-דו) - הם שווים בערכם. אם הא-טונאליות משולה לוונדליזם, להתפרעות חסרת-רסן, הרי הדודקפוניה משולה להרס מחושב. משל למה הדבר דומה? לאדם שלקח גרזן בידו, והותיר חורבן מוחלט באחד מחדרי הבית, וכאשר כינו אותו: ''ונדליסט מופרע שכמוך'', היתמם וענה: ''אני? ונדליסט מופרע? הרי את ארון הזכוכית ריסקתי בשלוש מכות מדוייקות, כל אחת 20 ס''מ מתחת לשניה, את השטיח קרעתי לשבעה גזרים לפי נוסחה מתמטית מוכנה מראש, ואת שברי האגרטל פיזרתי ברחבי החדר במרחקים מדודים בטור הנדסי...

הסריאליות, היא קביעת הצלילים על-פי ''סדרות'', כאשר למלחין ישנה נגיעה שולית בלבד, אם בכלל, בתהליך ה''הלחנה'' - בדומה ל''הלחנת'' מוסיקה אקראית על-ידי מחשב פשוט למדי.

על-מנת להמחיש את ההבדל שבין מוסיקה טונאלית, א-טונאלית וסריאלית, ערכתי הקבלה לתחום השירה, וכתבתי שלושה שירים, שכל אחד מקביל לסגנון המוסיקלי, בהתאמה:

1) שיר ''טונאלי'':

אל חוף מבטחים חותר בלהט
משוטי מתרסק, מתפזר בגלים;
ואת, על החוף מלחשת בלאט
דברי מתיקה מהולים בכזבים;
הלילה יורד, סערה משתוללת
את כל כוחותיי אכלה על לא-כלום;
ואת, על החוף בעצמך מתפארת
אלי מתקרבת כמו רעם עמום.

2) שיר ''א-טונאלי'':

אני סוודר-חלון. שמיים אבן
טלפון חשמלי גמל חולצה.
קוץ-עמוד אוויר, מכונית
מה?

3) שיר ''סריאלי'':

אבד חע
עחב דא
בדח עא
דחע אב
חעא בד

אבקש סליחה מהקוראים החשים עלבון לנוכח שני ה''שירים'' האחרונים. הם הובאו לצורך המחשה בלבד...

וכך, חילחלה לתוך המוסיקה האסכולה הא-טונאלית ובנותיה, ונתיישבה לה בתוך האוניברסיטאות, האקדמיות ואולמות הקונצרטים, כביכול מדובר ב''מוסיקה''.

בשלב זה, מגיע בדרך כלל טיעון המחץ הנגדי, המתחלק, ברגיל, לשני חלקים:

1) ''מהיכן האטימות הזאת? האם אין אנו מחוייבים להיות ''פתוחים'' ו''ליברליים'' לסוגים אחרים של מוסיקה''?
2) ''יא-חביבי - תתעורר! המאה ה- 19 נגמרה ב- 1900...

על-כך ניתן להשיב כדלקמן:

1) בוודאי שעלינו להיות פתוחים לסוגים אחרים של מוסיקה, כל עוד מדובר במוסיקה! ישנו הבדל עצום, בין מוסיקה שאיננו מבינים או לא אוהבים - לבין משהו - כל דבר - שהוא איננו מוסיקה כלל. השיטה הא-טונאלית ובנותיה היא לא מוסיקה, אלא אנטי-מוסיקה והיא אנטי-אנושית ואנטי-טבעית. ''מוסיקה'' שאין בה מודאליות, שאין בה תבניתיות מסויימת - ויכולות להיות תבניות מסוגים רבים - היא פעלול, היא רעשי-רקע לסרטי מתח - כן. אבל בוודאי שלא אמנות.

ואכן, כאן מגיע אני לנקודה המרכזית, שבה פתחתי: אין שום הבדל בין אדם קדמון הצועק ודופק עם נבוט על עצם של ממותה - לבין אדם ''מודרני'' הצועק ודופק עם מקל תעשייתי מעובד על שולחן מפלסטיק. אין שום הבדל בין אדם קדמון, שנקלע במקרה אל פסנתר ומתיישב עליו, לבין אמן ''מודרני'', שמניח את ידיו על הקלידים ללא הכשרה וללא הבחנה, כיוון שהוא נותן ל''רגש'' ול''כנות'' לומר את דברם.

למאזין מן הצד אין שום דרך להבדיל.

ובעצם ישנו הבדל - והוא לטובת האדם הקדמון דווקא: הוא הרי לא מסוגל ליותר מכך. הוא הרי פרימיטיבי; אך האדם ה''מודרני'' הבוחר בשיטה ''מוסיקלית'' לעיל - הוא נחות הרבה יותר - כיוון שהוא מסוגל להרבה יותר.

כך מסתבר, שככל שהאדם ''מתקדם'' יותר - כך הוא שוקע יותר בניוון, שמחזיר אותו אל נקודה נמוכה יותר אף מנקודת ההתחלה.

2) המאה ה- 19 אמנם הסתיימה בשנת 1900, אך האמנות לא מתה. למרבה המזל, חיו במאה העשרים מלחינים שהוכיחו כי ניתן ליצור מוסיקה איכותית, אמיתית, אמנותית, כנה ומרגשת - מבלי להידרדר לברבריות מצד אחד, ומבלי להיצמד לחיקוי עיוור של תבניות העבר מצד שני: ג'ורג' גרשווין, הייטור וילה-לובוס (המלחין הלאומי של ברזיל), ועוד.

התופעה מתקיימת גם בענפי אמנות אחרים, כגון ציור, ובמיוחד בולטת התופעה בעולם האופנה: אם לפני חמש-מאות אלף שנה נהגה האישה ללבוש בגד תחתון בלבד, העשוי מעור, מה רואים אנו היום? היום ניתן לראות לא פעם ולא פעמיים תצוגות אופנה שבהן שוב הולכות נשים ללא בגד עליון, ועם בגד תחתון הנראה פשוט למדי...

סגירת מעגל.

הפיתוי לרסק את כל המסגרות לרסיסים - הוא גדול. הפיתוי להכריז שהמסגרות חונקות את האמנות והופכות אותה למלאכותית - הוא ענק.

אם כן, כיצד קורה, שאפילו ''מלחינים'' מודרניסטים קיצוניים, שרואים במוצרט מעין ''ילדון'' בנאלי - מעריצים את באך כגאון? והרי באך הוא עתיק יותר ממוצרט, והוא פעל במסגרת כללים נוקשים וחד-משמעיים!

ובכן, באחד משיעוריי באקדמיה למוסיקה בירושלים, כאשר למדנו הלחנה בשיטת קונטרפונקט, עם כללים נוקשים והגבלות מרגיזות - נשאל המורה, מיכאל וולפה - מדוע לטרוח ולהעמיס על עצמנו את כל הרסנים הללו?

תשובתו היתה כי רק אם נלמד ליצור בתוך ולמרות המסגרת - נוכל לפתח אמנות אמיתית, גם אם בעתיד נרשה לעצמנו לסטות ממנה.

אנחנו חיים בעידן של תהפוכות והתפתחויות עצומות, ועלינו ללכת בשמחה קדימה, אך בה-בעת להישמר היטב, על-מנת שבמרוצנו קדימה - לא ניפול בבת-אחת אל תהום הברבריות והפרימיטיביות, והדבר אפשרי.