לפני למעלה מאחת-עשרה שנים פינתה ישראל את רצועת עזה – פונו ההתנחלויות שהוקמו ופונו כל כוחות הביטחון. היו אמנם רבים שהתנגדו לפינוי, אך דומני, במבט לאחור, שהרוב בישראל אומרים היום 'ברוך שפטרנו...'!
למרות שהיו לי הסתייגויות מדרך ביצוע הפינוי, גם אני שותף להרגשת ה'ברוך שפטרנו'.
דא עקא, לא נפטרנו מן הרצועה, ומה שמתפתח שם היום מהווה איום על ישראל, מן החמורים והמדאיגים שידענו, ומה שמטריד במיוחד – ממשלת ישראל מתעלמת מן האיום ומתייחסת לנושא כאילו באמת נפטרנו מן הרצועה ומבעיותיה.
נתחיל בעולם – הגישה הרווחת בעולם היא שרצועת-עזה עודנה שטח כבוש בידי ישראל. שם אין רואים בהוצאת הכוחות ב-2005 פינוי. זו לא הייתה אלא היערכות שונה של הכיבוש, תוך המשך שליטה ישראלית מוחלטת על השטח ועל האוכלוסייה.
בטווח המיידי, ישראל מזהה ברצועה שני איומים צבאיים - איום המנהרות ואיום הרקטות המסוגלות לפגוע כמעט בכל נקודה במרכז ובדרום המדינה. אלה שני איומים שאין לנו להם מענה משביע רצון. אך איומים אלה אינם אלא משחק-ילדים לעומת האיום האסטרטגי העלול לקום עלינו בשנים הקרובות – התפרקות ''מדינת הרצועה'', התפרקות שתיפול על ראשנו.
יש היום ברצועה כשני מיליון תושבים מקומיים, הדחוסים בתוך שטח של כ-360 קמ''ר. אלה סגורים מכל עבר, ביבשה, בים ובאוויר. אין ל'מדינת-הרצועה' מקורות הכנסה, והיא חיה מתמיכת סוכנות הסעד של האו''מ, ומתרומות של מדינות ערביות במפרץ. אלה גם אלה מאפשרים היום תנאי קיום מינימאליים.
מאגר מי השתייה העומד לרשות תושבי הרצועה מתכלה והולך. מי הים חודרים וממליחים את מי התהום, ואין אף מקור-חוץ המספק לתושבים מים מתוקים. על החקלאות המקומית – מזמן נאלצו לוותר.
לעת חרום תידרש ישראל לשמש מקור המים המיידי והיחיד לאוכלוסייה המקומית.
לא פחות מדאיג - העדר תחנות כוח מספיקות. עיקר החשמל המגיע כבר היום לרצועה מקורו בישראל, אך ישראל, מסיבותיה היא, איננה מוכנה ואולי אף איננה מסוגלת להגדיל משמעותית את אספקת החשמל.
אין עתיד לרצועה ולאוכלוסייתה ללא תחנות כוח אשר תאפשרנה להקים במקום מתקנים להתפלת מי הים, ואי אפשר לדחות את הקמתו של נמל ימי אשר ישמש את קשרי הרצועה עם העולם.
כל יום שעובר ללא התקדמות בכיוונים אלה מקרב את סכנת הקריסה, מקרב את המשבר שעלול להביא את שני מיליון התושבים לנסות ולפרוץ החוצה, והכיוון היחיד שקיים עבורם הוא מזרחה, לעבר שטח ישראל. ובל נשלה עצמנו כי הגדר שהקמנו תחסום עשרות אלפי פלשתינים שיסתערו עליה בניסיון נואש לישועה.
הגישה הרווחת היום בירושלים היא שאין זה מענייננו. מרגע שפינינו את הרצועה חדלנו לשאת באחריות. גישה זו לא תעמוד בעת משבר, ואם לא תינקט יזמה מייד – יפרוץ המשבר במועד קרוב.
ישראל איננה יכולה להתעלם מן הבעיה ועלינו להפריד לפחות בין בעיות הביטחון השוטף לבין הצורך לפעול מיד למניעת הקטסטרופה.
אכן, ישראל לא תוכל ואף לא תידרש להתמודד לבד עם הבעיה אך היא זו שיכולה וחייבת להעלות הבעיה, ועליה ליזום הקמת קואליציה בינלאומית - עם האו''מ, עם המעצמות הגדולות, עם מצריים ותורכיה ועם שאר מדינות ערב - לפרויקט אדיר זה של פתרון בעיות רצועת עזה.
בטור שהפצתי לפני שבוע קראתי לנשיא ארה''ב להיכנס לפעולה באזורנו, תוך ייזום צעדים קטנים וחלקיים. ייתכן ואפשר להציע לדונאלד טראמפ לעמוד בראש תוכנית בינלאומית זו להצלת רצועת עזה, תוכנית אשר תעניק לו מעמד ויקרה בינלאומיים.