פיל סגול
מיכאל מ. שרון
סוגיות בטריטוריאליזם, זכויות היסטוריות וצדק טבעי
בסביבות תחילת אוקטובר 99 פירסם פרופ' דוד נבון, מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה וחתן פרס ישראל, מאמר בה''ארץ'' בו מופיע טעון חדש למדי, דומני, בהקשר הפולמוס הטריטוריאליסטי הישראלי-פלשתיני. עיקרו הינו בכך שכאשר לישות לאומית או אתנית נשקפת סכנת כליון בסביבה בה היא נמצאת, יש צידוק בהישתלטות או היאחזות בטריטוריה של עם אחר. דומני שטעון זה, שהינו קיומי, נותן לגיטימציה להשתלטות/האחזות כזאת, שבלעדיה היה אובדן חיים נרחב. אקט ההתיישבות מהווה מעין פנייה, אליבא דפרופ' נבון, לעם האחר להצטמצם מעט בשיטחו.
להלן השגותי על גישה זאת, ותשובת פרופ' נבון.
לפרופ' דוד נבון, שלום רב.
היה זה מעניין וחשוב לקרוא את כתבתך מאירת העיניים ב''הארץ''.
עם זאת, ציינתי לעצמי נקודה תמוהה כלשהי, שהינה הסיבה לפנייתי, ברשותך.
ראשית, עניין הדרישה לעם אחר ''להצטמצם''.
הבנתי שחייבים להיות מסופקים שני תנאים:
1) דלילות עם-המטרה בגבולות הטריטוריה המבוקשת.
ו -2) מסתמנת אפשרות קונקרטית למדי לקטיעת קיומו של העם ה''פונה''.
כך, על פי הדרישה הראשונה (שניתן לכנותה ''נמענות דיפוזית''), ניתן להסיק שעשוייה להיות לגיטימציה כלשהי (מבחינת השכל הישר? סנטימנטים של צדק טבעי? המשפט הבינלאומי?) לפנייה אפשרית של הכורדים או שבט אפריקני כלשהו לאוסטרליה, ניו-זילנד, קנדה, או אוזבקיסטן בדרישה להצטמצם.
או ביתר דיוק, בדרישה למה? סימון גבולות ריבונות, או אוטונומיה טריטוריאלית בשטחם? (ברור כי האפשרות הראשונה מאפשרת יתר חופש פעולה בהגנה על נכסים של בטחון לאומי - הקולעים לעצם הקיום, מישכו, או מרחב הפעולה הבין לאומי - כמו גם בנושא הזכאות והשימוש או אף החליפין בקנינים לאומיים אחרים).
הדרישה המקסימאלית הזאת המובלעת ב''נמענות דיפוזית'' מרוקנת אותה למעשה מתוכן והופכת אותה יותר למעין קובלנה מאשר לאקט מדיני.
ניתן, לאחר הבנה זאת להציג שני סוגי פניית התיישבות נוספים, הפעם בעלי תוכן מדיני:
ב) פנייה ממוענת ג) נמענות לגיטימית.
''פנייה ממוענת'' תתכן על בסיס שיתוף אינטרסים מדיני או חברתי. או על בסיס הצעת יתרונות חברתיים, אדמיניסטרטיביים, כלכליים, טכנולוגיים/מדעיים או על בסיס סנטימנט הנעוץ בסולידריות מאבק משותף או הבנה ערכית.
למשל, הסתמנותה של הצעת ''אוגנדה'', הפעם בדרישה למתיישבים האנגלים להצטמצם (ניתן להניח שהאפריקנים לא ממש הוו צד במו''מ..).
או מפעל ההתיישבות של הברון הירש בארגנטינה. או, הגירת ה''פוריסטים'' בני האיים הבריטיים לעולם החדש בתקופתו של הובס - אלא ראו עצמם כעם ישראל, שהקמת ירושלים החדשה הינה הדרך היחידה להנצל מכיליון (רוחני) ואש הגהינום הצפויה, בתקופת ההוללות של ''המהפכה המפוארת'' עם חזרת צ'ארלס II.
יש גם דוגמאות טראגיות, כגון הפנייה הממוענת על ידי הועד היהודי האנטי פאשיסטי בראשות מיכולס (המען - האי קרים. העיתוי, לאחר השואה), שכידוע הסתיימה במספר תאונות דרכים ממוענות.
נמענות לגיטימית נשענת בלעדית על זכויות קניין היסטוריות, והינה גם הפנייה היחידה העשוייה לקבל לגיטימיציה במשפט הבין-לאומי. הדבר מסביר את הסבך בו נמצאים הטורקים כיום, בבחינת ''לא לבלוע ולא להקיא''.
דומני שניסוחו של בן גוריון במגילת העצמאות הינו וקודם לכל - ''בתוקף זכותנו הלאומית וההסטורית'' ולא ''זכותנו להיות עם חופשי בארצו'' כפי שהיה מן הסתם עשוי להתנסח באוגנדה או בחבל ארץ-האש בארגנטינה.
דומני שכיום, בתקופה שגלוי לכל שהלאומיות הטריטוריאלית נעשתה בוטה, והמאבק על חבלי ארץ מתרחש במקומות רבים בשיניים וציפורניים - רק הנמענות הלגיטימית הינה בעלת סיכוי כלשהו.
ואשר לבוטות זו, מסימני התקופה הפרדוקסליים - אינטרנט וכפר גלובאלי ביחס סימביוטי עם טריטוריאליזם בוטה - הרי בעוד במאה ה- 19 נזקקה הלאומיות הטריטוריאלית לעקרונות כלשהם, כגון שליחות תרבותית, עמי סגולה, המולדת הנשגבת, הרי כיום הניסוח הרווח הינו משהו בדומה ל- ''טורקיה לא תוותר על גרגיר חול מאדמתה''. אפילו לא ''מאדמת המולדת המקודשת''. חד וחלק.
בהוקרה,
מיכאל
תשובת פרופ' נבון
From : Navon David
To : Michael Sharon
Sent: Wednesday, October 20, 1999 12:56 PM
מיכאל שלום,
תודה על הערותיך.
אכן, לעקרון ההצטמצמות אין כל סיכוי מעשי להתגשמות אלא באמצעות כוח צבאי או ניצול קוניונקטורה מדינית. זה, למשל, מה שעשתה הציונות בעזרתן האדיבה של מעצמות, שחלקה הונע ע''י אהדה וחלקה ע''י אינטרסים שלהן. לכן, העקרון אינו פרסקריפטיבי, אבל יכול לשמש להצדקה בדיעבד (למשל, של פלישת הויזיגותים לחצי האי האיברי בעקבות דחיקתם ממקומם הקודם במרכז אירופה). מכל מקום, הרעיון בהחלט מתיישב עם מושגי הצדק הטבעי. זה מה שרציתי להדגיש.
אשר לטיעון על זכות הקניין ההיסטורית, הוא אמנם שימש את הציונות ואת מצדיקיה, אבל הוא נתקל בהתנגדות של אויבי הציונות והיום גם של פוסט-ציונים בארץ.
ההתנגדות היא על בסיס מוסרי ומעשי. ראשית, ערעור על זכויות קניין בהווה בשם זכויות בעבר הרחוק פוגע בקניינו היחיד של ציבור שלא רכש אותו בעוולה (גם אם אבות אבותיו עשו זאת).שנית, ערעור כזה עלול להביא לפריש-מיש כללי בכל העולם, מפני שהרבה עמים יושבים בטריטוריות שכבשו מידי עמים אחרים. לכן, גם אם יש לטיעון תוקף, עדיף להתמקד בטיעון ה''טריטוריאליסטי''.
כל טוב,
דוד
ותשובתי:
לפרופ' דוד נבון, שלום,
האם הצעת אוגנדה היתה בבחינת הרהור של רגע חולף? אינני יודע. מכל מקום, אפשרויות ב' וג' אינן מוציאות זו את זו, ניתן אמנם לראות כאן נדבכים התומכים זה בזה הדדית תחת להתמקד באחד מהם, כך שאין לבטל זכויות קניין היסטוריות, בצד אספקטים נוספים של צדק טבעי.
הניסוח במגילת העצמאות הינו - אני נזכר במדוייק -''בתוקף זכותנו הטבעית וההסטורית'', כשב''טבעי'' יש גם קונוטציה של שילוב מורכב של דברים שברקע, העשוי להיות קביל על הכל הן מבחינת סנטימנט והן מצד שיקול הדעת. אולי לפני 200 שנה היו מנסחים זאת כך: We hold
these truths to be self-evident
בהוקרה רבה,
מיכאל
|
פיל סגול / טור אישי
