פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
אספסוף פרלמנטרי
אורי אבנרי (יום שישי, 19/05/2017 שעה 18:00)


אספסוף פרלמנטרי

אורי אבנרי



כאשר נבחרתי בפעם הראשונה לכנסת, נדהמתי מהרמה הנמוכה של הדיונים. הנאומים היו מלאים בקלישאות שטחיות ובסיסמאות חלולות. התוכן האינטלקטואלי שאף לאפס.

זה היה לפני 52 שנים. בין חברי הכנסת היו דויד בן-גוריון, מנחם בגין, מאיר יערי, משה סנה ודומיהם.

כשאני מסתכל חזרה, אותה כנסת נראית לי כאולימפוס, בהשוואה להרכב הנוכחי של הפרלמנט הישראלי.

בכנסת של היום היה ויכוח אינטליגנטי נראה כמו תפילה נוצרית בבית-כנסת חרדי.

נודה באמת: בכנסת הנוכחית יש אנשים ונשים שלא ניתן לקרוא להם אלא אספסוף פרלמנטרי. אנשים ונשים שלא הייתי שותה איתם ספל קפה. יש ביניהם מי שנראים כמו בדיחות מהלכות. אחד נחשד בכך שיש לו בית-בושת במזרח אירופה. אחדים מהם היו נדחים על-ידי כל מעביד פרטי המכבד את עצמו.

האנשים האלה, חברי הכנסת, עסוקים עכשיו בתחרות חסרת-תקדים בהגשת הצעות-חוק ''פרטיות''. כבר הזכרתי אחדות מאותן הצעת-החוק שהוגשו לאחרונה – כמו הצעת ''מדינת-הלאום של העם היהודי'' – ומספרן גדל מדי שבוע. הן כבר לא מושכות תשומת-לב, מפני שרוב הצעות-החוק הממשלתיות אינן חכמות יותר.

מתעוררת השאלה: איך בכלל הגיעו האנשים האלה לכנסת?

במפלגות הישנות, כמו הליכוד והמחנה הציוני (מפלגת-העבודה ז''ל) יש עדיין בחירות מקדימות, שבהן בוחרים חברי-המפלגה את המועמדים. למשל, ראש ועד-העובדים של מפעל ממשלתי גדול רשם את כל עובדי המפעל ובני-משפחותיהם למפלגת הליכוד, ואלה גרמו לו להיכנס לרשימת המועמדים. עכשיו הוא שר.

''מפלגות'' חדשות אינן טורחות לעסוק בשטויות האלה. המייסד בוחר בעצמו בחברי הרשימה, כאוות נפשו. הנבחרים תלויים בו לחלוטין. אם הם חדלים למצוא חן בעיניו, הוא פשוט מסלק אותם בבחירות הבאות ושם במקומם אנשים צייתניים יותר.

השיטה הישראלית מאפשרת לכל קבוצת אזרחים להגיש רשימה. אם הם עוברים את אחוז-החסימה, הרשימה נכנסת לכנסת.

במערכות-הבחירות הראשונות, אחוז-החסימה היה 1%. כך נבחרתי לכנסת שלוש פעמים. מאז, האחוזים הדרושים עלו בהתמדה, ועכשיו דרושים 3.25% מהקולות הכשרים.

מובן מאליו שתמכתי מאוד בשיטה המקורית. היו לה באמת כמה וכמה יתרונות בולטים. בציבור הישראלי יש שסעים רבים: יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחיים, ותיקים ועולים חדשים, דתיים (מכל הסוגים) וחילונים, עשירים ועניים, ועוד. השיטה מאפשרת לכל אחת מהקבוצות להיות מיוצגת. מכיוון שאף מפלגה אחת בישראל לא השיגה מעולם רוב מוחלט, הממשלה מבוססת תמיד על קואליציה, כך שיש חסמים ומעצורים.

ראש-הממשלה נבחר על-ידי הרוב בכנסת. פעם שונתה השיטה וראש-הממשלה נבחר במישרין על-ידי כלל הציבור. הציבור התאכזב במהרה, והשיטה הקודמת חזרה למקומה.

עכשיו, כשאני רואה את האספסוף שנכנס לכנסת, אני משנה את דעתי. ברור שמשהו מאוד-מאוד דפוק בשיטה הקיימת אצלנו.

מובן שאין שיטת-בחירות מושלמת. אדולף היטלר נבחר בשיטה דמוקרטית. מנהיגים מתועבים מכל הסוגים נבחרו באופן דמוקרטי. בדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם נבחר באחרונה דונלד טראמפ, מועמד תמהוני למדי.

יש בעולם שיטות רבות ושונות לבחירות. הן נובעות מההיסטוריה ומהנסיבות בארצות השונות. לעמים שונים יש אופי שונה ועדיפויות שונות.

השיטה הבריטית היא אחת הוותיקות בעולם. היא שמרנית מאוד, אין בה מקום למפלגות חדשות ולאישים תמהוניים. כל מחוז בוחר במועמד אחד (או מועמדת אחת). למיעוטים פוליטיים אין סיכוי. הפרלמנט הוא מועדון של ג'נטלמנים וג'נטלמניות, ובמידה רבה הוא גם נשאר כזה.

השיטה האמריקאית, שהיא הרבה יותר צעירה, בעייתית אף יותר. החוקה נכתבה על-ידי ג'נטלמנים. הם נפטרו מהמלך הבריטי העריץ, ואז שמו במקומו כאילו-מלך, הנקרא נשיא, כשליט עליון. חברי שני בתי הפרלמנט נבחרים במחוזות-בחירה.

מכיוון שהמייסדים לא כל-כך האמינו ביכולתו של העם הפשוט לבחור נכון, הם כוננו מועדון של ג'נטלמנים כדי שישמש כמעין מסננת. הוא נקרא ''חבר האלקטורים'', ובאחרונה בחר הגוף הזה (שוב) בנשיא שלא זכה ברוב הקולות.

הגרמנים, שלמדו לקח מעברם העגום, המציאו שיטה מסובכת. חצי מחברי הפרלמנט נבחרים במישרין במחוזות-בחירה, והחצי השני נבחר ברשימות ארציות. כך אחראים מחצית הנבחרים בפני בוחריהן, אך יש גם סיכוי למיעוטים פוליטיים להיותה מיוצגים.

אילו הוטל עלי לבחור חוקה למדינת ישראל, במה הייתי בוחר? (אל פחד. לפי החישובים שלי, יש לכך סיכוי של טריליון לאחד).

השאלות העיקריות הן:

  1. האם חברי הפרלמנט צריכים להיבחר במחוזות-בחירה מקומיות או ברשימות ארציות?

  2. האם ראש-הממשלה צריך להיבחר על-ידי כלל הציבור או על-ידי הפרלמנט?
לכל תשובה יש בעד ונגד, מעלות ומגרעות. השאלה היא מה מתאים יותר בנסיבות הקיימות בארץ.

התרשמתי מאוד מהבחירות האחרונות בצרפת. הנשיא נבחר בבחירה ארצית ישירה – אבל באמצעות מוסד חשוב ונבון מאין כמוהו: סיבוב שני.

בבחירות רגילות, הבוחרים מחליטים תחילה באופן רגשי. אולי הם מרוגזים על מועמד מסוים ורוצים לבטא את רגשותיהם. הם גם רוצים לבחור באדם המוצא חן בעיניהם, בלי קשר לסיכוייו. על כן יש מנצחים אחדים, ולמקום הראשון עשוי להגיע אדם שזכה רק במיעוט הקולות.

הסיבוב השני מתקן את כל המגרעות האלה. אחרי הסיבוב הראשון יש לבוחרים זמן לחשוב מחדש, ובצורה יותר הגיונית. מבין המועמדים שיש להם סיכוי לנצח, מי קרוב לי ביותר (או מי מהווה בעיניי את הרע במיעוטו)? בסוף זוכה מועמד אחד ברוב מוחלט.

אותו הכלל חל על המועמדים ל''אסיפה הלאומית'', הפרלמנט. הם נבחרים במחוזות-בחירה, אך אם איש מהמועמדים אינו זוכה ברוב מוחלט, נערך גם שם סיבוב שני.

זה יכול להפריע להופעתם של אנשים חדשים – אך הנה, הפלא ופלא, בחירת פראנסואה מקרון מוכיחה שגם בשיטה הזאת יכול אדם כמעט-חדש להגיע לארמון הנשיאות.

בוודאי, מומחה יכול למצוא מגרעות גם בשיטה זו. אך נראה שהיא די טובה.

במרוצת השנים ביקרתי בכמה וכמה פרלמנטים. רוב החברים בהם לא עשו עלי רושם בל-יימחה.

אין פרלמנט המורכב מפילוסופים. אדם זקוק להרבה אמביציה, ערמומיות ותכונות שליליות אחרות כדי להיבחר. (זה לא חל עלי, כמובן.)

תמיד הערצתי את הסנאט האמריקאי - עד שביקרתי בו והוצגתי באולם המליאה בפני אחדים מחבריו הבולטים. זאת הייתה אכזבה נוראה. אחדים מהם, שאיתם שוחחתי על בעיות האיזור שלנו, פשוט לא ידעו על מה הם מדברים, למרות שיצא להם שם של ''מומחים''. אחדים היו, סליחה על הביטוי, נאדות נפוחים. (נאדות נפוחים הם סוג המיוצג היטב בכל פרלמנט.)

הסתבר לי שאת העבודה האמיתית מנהלים מאחורי הקלעים היועצים והעוזרים הפרלמנטרים של הסנטורים, שהם הרבה יותר אינטליגנטיים וידענים מאשר הבוסים שלהם. תפקיד הסנאטור עצמו להיראות טוב, לאסוף תרומות ולשאת נאומים חסרי-תוכן.

הטלוויזיה משנה את התמונה (פשוטו כמשמעו) בכל מקום.

הטלוויזיה אינה מסוגלת להראות מצע, ולכן המצעים התיישנו. הטלוויזיה אינה יכולה להראות מפלגות, ולכן המפלגות נעלמות בארצות רבות, גם בישראל. הטלוויזיה מראה פרצופים, לכן הפרצופים קובעים. זה מסביר מדוע פוליטיקאים בעלי הופעה יפה מקימים אצלנו מפלגות חדשות וממנים את חברי-הכנסת שלהן, ובכללם האספסוף, אנשים שלא היו נבחרים לעולם בבחירה אישית במחוזותיהם.

כאשר עדלי סטיוונסון הציג את מועמדותו לנשיאות ארצות-הברית, נאמר לו: ''אל תדאג, כל אזרח בעל-מחשבה יצביע בעדך!''

על כך ענה סטיוונסון, כידוע: ''כן, אבל אני זקוק לרוב!''




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי