פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
היסטוריה דוארית: מאיר גבאי עיתונאי שלא יישכח
הרצל חקק (יום רביעי, 12/07/2017 שעה 13:00)


היסטוריה דוארית: מאיר גבאי עיתונאי שלא יישכח

הרצל חקק



הצילומים המופיעים כאן הם באדיבות יחסי ציבור של הדואר באחריות המחבר.
מאיר גבאי נפטר אתמול, וזה הזמן לומר כמה מילים לזכרו. מאיר היה מחלוצי כתבי הספורט ועורכי הספורט. מאיר גבאי היה בין כותבי הספר על בית''ר ירושלים, במשך שנים עבד בדואר בתפקידים שונים ובסוף דרכו היה עורך 'חדשות הדואר'. כעורך וכאיש דואר ידע לדלות סיפורים ולתעד את ההיסטוריה הנסתרת של דואר ישראל, ובד בבד לתאר פכים מחיי היישוב.
מאיר גבאי שהלך אתמול לעולמו שילב שני עולמות יחדיו - הדואר הישראלי והכדורגל הירושלמי. מאיר גבאי היה דמות ירושלמית מרתקת, איש עשיר בסיפורים ובסודות שמאחורי הקלעים. גבאי היה במשך שנים אושיית ספורט, ולא היה חובב כדורגל בשנות החמישים והשישים - שלא הכיר אותו דרך הרשימות הצבעוניות שלו בעיתוני הספורט הרבים.

אל נשכח, במשך שנים חדשות הספורט לא היו מוסף נלווה לעיתון, אלא תופעה בפני עצמה, ושם מאיר גבאי היה כוכב מרכזי. עיתוני ספורט רווחו באותם ימים - 'ספורט ישראל', 'חדשות הספורט' ועוד – ומאיר גבאי ידע להיות עיתונאי צמרת אהוב, כתב מרגש, שהקהל היה צמא לקרוא את לשונו הצבעונית. בו זמנית כיכב מאיר גבאי בדואר ישראל, הן בימי המנדט והן בעשורים לאחר קום המדינה.


ההיסטוריון של בית''ר ירושלים


אלבום בית''ר
אם תחפשו באתרים המתארים את ההיסטוריה של הכדורגל ובעיקר את תולדות בית''ר ירושלים, די מהר תגיעו לכתבות של מאיר גבאי. באתר 'מאקו' כאשר סיפרו על הולדת בית''ר ירושלים, ציטטו באופן טבעי את דבריו של מאיר גבאי, וכך כתבו:
מאיר גבאי כתב באתר הרשמי של המועדון, כי דוד הורן איש תנועת בית''ר הבחין בחשיבות הקמת קבוצת כדורגל בית''רית בירושלים, וכך קמה בית''ר מתוך תנועה פוליטית. בתחילה נקראה הקבוצה ''מנורה'', על שם הסמל שהתנוסס על התלבושות...
כל השנים חלם מאיר גבאי לכתוב ספר על קבוצת חלומותיו בית''ר ירושלים – ואכן זכה להגשים זאת יחד עם כמה חברים. הספר ''אני אוהב אותך, בית''ר'' – הפך לאלבום מבוקש, ואם תקליקו בגוגל, תראו אלבומי תמונות של בית''ר ירושלים – לאורך ימים ושנים...והצלם הוא כמובן מאיר גבאי!

בשנת 2007 כשיצא ספרו של מאיר גבאי על תולדות בית''ר, כתב עליו חיים ברעם באתר ''הארץ'':
מאיר גבאי, בן 77, הוא אולי הירושלמי האולטימטיבי: יליד העיר, בן למשפחה ספרדית מיוחסת, נעים הליכות, מנומס, מסורתי מבלי להיות דתי, בית''רי עד לשורשי השיער. הוא תיעד בספר את קורות הקבוצה בשנים 1936-1964, שאת רובן סיקר בעיתוני ספורט שונים, בעיקר ב''חדשות הספורט...

תרומתו של גבאי לספר אדירה וייחודית: הוא העלה באוב את כל שחקני בית''ר הגדולים, וגם את אלה שהוא האדיר בעיתונים על לא עוול בכפם: שמעון שטרן, אהרן חסון, יחזקאל ישראל, סימון אלפסי, אשר בירנבלום, ציון שלום, יוסף סיאני ויששכר בן אליהו. כמה מהפרקים שכתב היו משעשעים...
אכן לגבאי שמורה זכות אדירה בתיעוד הספורט בישראל - ובעיקר תיעוד קבוצות הכדורגל בירושלים בשנות החמישים והשישים.


תיעוד ההיסטוריה הדוארית

בדואר ישראל הכירו אותו בתפקידים שונים – עד שזכה למינוי של חייו. כאשר קמה רשות הדואר בשנת 1987 מינה אותו יצחק קאול מנכ''ל רשות הדואר לעורך הביטאון של רשות הדואר.

בעיתוני הדואר ידע מאיר גבאי לייחד תמיד מקום לאנקדוטות מדברי ימי הדואר ומדברי ימי המדינה. באחת הרשימות שלו בביטאון של דואר ישראל כתב:
זה שווה ספר של ממש. סיפור הדואר הוא סיפורו של היישוב שקם בארץ ישראל, ומה שקרה בין כותלי סניפי הדואר היה חלק מתולדות היישוב, מתולדות מדינה ישראל.
אם תחפשו בין כרכי עיתוני הדואר תמצאו שם סיפורים צבעוניים, ולא רק תיבת דואר בצבע אדום. כך למשל תמצאו את סיפורו של פאריד אל אטראש והופעתו בפני עובדי דואר ישראל. תשאלו, כיצד, מעולם לא שמענו על כך, וכך כתב מאיר גבאי:
האם ידעתם שהזמר המפורסם והמהולל פאריד אל אטראש שהה בירושלים בשנות הארבעים? מתברר שאת תחילת הקריירה שלו בירושלים ידע פאריד לשלב גם עם ביקור בסניף הדואר. זה היה בשנות הארבעים ופאריד, שהיה אז בחור צעיר, שרק החל להתפרסם, נתן הופעות ב'קול ירושלים' ובאולם ימק''א – ואז ההופעות היו ברדיו בשידור ישיר.

אלברט ששון, זכרונו לברכה, כי כאשר עבד כאשנבאי באותם ימים, היה רואה את פאריד הצעיר מגיע לסניף הדואר, וכל זאת כדי לפדות צ'קים שקיבל עבור הופעותיו ברדיו 'קול ירושלים'. פאריד היה ניגש לאשנב שלו,וכל האשנבאים היו ניגשים ומצטופפים לחזות בזמר הנודע, אליל ההמונים...
לאורך כל דרכו אהב מאיר גבאי לחפש בדואר ישראל לא רק את המהפכות לעתיד, ואת הדואר החדשני, אלא גם להתרפק על דור המייסדים הישן. מאיר אהב לתת כבוד לכל אלה שבנו את הדואר מראשיתו. הוא ידע והכיר כל פינה בדואר, הוא שמילא תפקידים רבים בדואר עד שהגיע למנוחה ולנחלה, ראה חובה להאיר הכול. לאורך השנים כתב באהבה על חבריו המחלקים מכתבים בכל מזג אוויר, והנה דוגמה:
במרחב ירושלים סיפרו בימי המנדט על אותו דוור שסבל ממחושים, והרופא המליץ לו ללכת מדי יום כשלושה קילומטרים כדי להירפא. הדוור סיפר לחבריו, כי שאל את הרופא, ''מתי עליי ללכת שלושה קילומטרים, לפני העבודה או אחרי העבודה''?. הרופא קצת היסס ואז שאל אותו: ''מה העבודה שלך?''.
ענה לו אותו דוור ירושלמי: ''אדוני הדוקטור, אני דוור...
מאיר גבאי העריך מאד את יצחק קאול, שעשה מהפכה וידע להפוך לדוגמה ולמופת, לחולל את המהפכה המדוורת. להיות מודל לכולם. כך כתב מאיר גבאי על מייסד הדואר:
יצחק קאול מייסד רשות הדואר חילק דואר בירושלים, וזאת לדבריו 'כדי ללמוד את תנאי הדוורים' קאול הוכיח עצמו לדוגמה, שינס מותניו ושימש דוור ליום אחד בשכונת רמות. שאלו אותו חבריו המנהלים, מה למדת כדוור.
ענה להם קאול: 'שמעתי מהציבור שאנו צריכים לשרת, ורציתי לדעת מה הם מצפים מהדוורים שלנו. למדתי מה תנאי העבודה של הדוורים, כאשר הם נתקלים בתיבות מכתבים שאין עליהן שמות ועוד כאלה'.


דוורים תש''חמספרים שאחד ממנהלי העירייה עבר וראה את קאול מחלק מכתבים ומיד העיר ואמר לדוורים:
'כל הכבוד למנהל שלכם, זה מעשה חבר'מני מצידו, הלוואי גם עלינו'...
באותו רגע ענה לו הדוור הירושלמי: 'נראה את ראש העיר שלכם לוקח מטאטא ליום אחד'...
סיפורים כאלה ידע מאיר גבאי לשזור ברשימותיו כדי להפיח רוח חיים בביטאון הדואר. מאיר גבאי שעשה חלק מן המסלול הדואר במחלקת עלומות, שבה מאתרים מכתבים שגויים שלא הגיעו ליעדים, ידע למצוא את המיוחד בכל איתור של מכתב, לשלות מן הים הזה את הפנינים שיודעות להרטיט לבבות. וכך כתב:
גם סיפור זה שמעתי מפי אלברט ששון ז''ל, שהיה בשעתו ראש מחלקת תד''ג, כיום מחלקת עלומות. ששון סיפר לי על מפקח במיון שקראו לו, חוואג'ה שמייה היה מתהלך באולם המיון ומקל קבוע מתחת לבית השחי שלו. ומעשה שהיה כך היה: יום אחד שמייה הניח את המקל המפורסם שלו על השולחן ויצא מהאולם. אחד מעובדי המיון, אלכסנדר נייגר, החליט להעלים את המקל, כמעשה קונדס. הוא הניח אותו בתוך שק דואר, המיועד ל...אמריקה!
חזר חוואג'ה שמייה ונוכח שהמקל איננו, ויצא מדעתו – המקל היה כל גאוותו. הוא החל בחיפושים בכל מקום ושאל כל פקיד: ''וֶון אִיל עַסַיֶיה? (איפה המקל?)''.
לשווא, הוא לא מצא את המקל, ומרוב צער כבר שכח ממנו.
חלפו מספר חודשים, ושמייה כהרגלו פתח את שק הדואר, שהגיע זה עתה מאמריקה. עוד הוא פותח את שק הדואר, ולפתע לא האמין למראה עיניו ושאג בצהלה: ''האי אל עסייה!''. רבותי, הנה המקל!
המקל נשלף מבין המכתבים, שהגיעו מארצות הברית ועבר בשמחה מפקיד לפקיד...כך הציג את מקלו בגאווה.
את דבריו סיים במלים: ''המקל שלי כבר טייל לאמריקה, דבר שאני לא הספקתי...


הסנגור של עובדי הדואר הפשוטים

כדי לעודד את הנהלת הדואר להבין את חשיבות הדוורים ואת ההכרח לעזור להם, ללכת לקראתם פרסם באחד העיתונים קטע שפורסם בעבר בביטאון הדואר משנת תשט''ו, שמחירו עלה אז 200 פרוטה, ומתוך עיתון זה ציטט מאיר גבאי את הכותב צ' הלפרין על צרותיהם של הדוורים:
התקנה, שהדוור חייב לשאת בילקוטו עד 15 קילו דברי דואר, טובה אולי לארצות קרות, אך אינה מתאימה לאקלים ארצנו. בימי שרב נרטב הדוור מהחום ומהזיעה תחת עומס התיק הכבד, וזה משפיל את כבודו בעיני הציבור. גם צורתו של התיק אינה יפה , והנהלת הדואר צריכה להיות מעוניינת בהופעה נאה של נציגיה''.
מאיר גבאי ידע לתאר את חיי העובדים הפשוטים, ללקט אנקדוטות מן השטח, ולעתים נדמה לנו שאנו קוראים את ההיסטוריה האלטרנטיבית של דואר ישראל, את דברי הימים הבראשיתיים, שהייתה בהם דוגמה מופת לפשטות ההליכות, לאהבת האדם.

הוא הגיע לכל מקום כמחפש פכים אנושיים, מגיע לתעד את הרגעים הקטנים והעמוקים. הנה מאיר גבאי יושב ומתעד. כך, למשל, הביא באחד מן העיתונים סיפורים שנראים כמערכונים מתוך תכנית של הגשש החיוור או סורמללו:הוא הגיע לכל מקום כמחפש פכים אנושיים, מגיע לתעד את הרגעים הקטנים והעמוקים. הנה מאיר גבאי יושב ומתעד. כך, למשל, הביא באחד מן העיתונים סיפורים שנראים כמערכונים מתוך תכנית של הגשש החיוור או סורמללו:
מאיר גבאי כותב, מתעד
מי שחושב שסיפורי חסמב''ה קיימים רק בספריו של יגאל מוסנזון, יופתע מן הסיפור על צ'יליבון אנג'ל, עובד הדואר האמיץ. מדובר בסיפור שנשכח משום מה, אבל חשוב שנזכור חסד לאיש המסור הזה, עובד דואר חיפה, צ'יליבון אנג'ל, שנפטר בקיץ 1997, והוא בן 78.
זה קרה בספטמבר 1950, ואלה היו ימי ראשית המדינה. בנמל חיפה עגנה האנייה 'קדמה'. האנייה הייתה עמוסה שקי דואר, והנה במפתיע נשרו כמה שקי דואר מן המנוף ונפלו לתוך הים. עובדי האנייה נראו במצוקה.

למקום נקלע עובד דואר ממרחב חיפה והצפון, צ'יליבון אנג'ל. העובד לא חשב הרבה, זינק למים כשהוא לבוש בבגדיו, ושחה לעבר שקי הדואר האבודים. בנחישות ללא גבול משה את שקי הדואר, והתברר שהכילו דברי דואר חשובים ממדינות שונות.

מנהל הדואר הכללי באותם ימים, צבי פריהר, כתב מכתב הוקרה ותודה לצ'יליבון ומדבריו התברר, שהצלת שקי הדואר מנעה אי נעימות בינלאומית לדואר ישראל באותם ימים: '' הנני מביע בזה את הערכתי למסירותך... עובדים כמוך מוסיפים כבוד לדואר''.

אלמנתו של צ'יליבון אנג'ל אמרה לי בריאיון, כי היא מצפה שעובדים 'יתנו את הנשמה כמו בזמן של בעלי. אנו ילידי מצרים, עלינו ארצה ב-‏1949. בימים ההם התקשורת לא הייתה מפותחת כמו היום, אפילו טלפונים לא היו לכולם, והיה ערך מיוחד למכתבים. בימים ההם מי שחזר מתל אביב בשלום, הגיע לבית הכנסת לברך ברכת הגומל'....וכל מה שסיפרתי אמת לאמיתה, מעשה שהיה כך היה.


סיפורים מימי המנדט

כירושלמי בדם, ידע מאיר גבאי להעלות נשכחות ולספר על הימים שבהם עובדי הדואר הגיעו לעבודה באוטובוס של 'המקשר', שכן זו הייתה החברה המובילה בירושלים באותם ימים. וכך כתב בנוסטלגיה, כמי שמיטיב להצדיע לעובדי הדואר בראשית ימי הדואר, באותם ימי שנות החמישים והשישים:
בראשית ימי המדינה, הגיעו לדואר ירושלים באוטובוס ''המקשר'' או באופניים. כולם בירושלים זוכרים את מוסך ''המקשר'' המרכזי ורחבת האוטובוסים שלו, מול שיכוני קרית משה בירושלים.
במשרדי הדואר המרכזי, ובמשרדי המרחב של הדואר בירושלים, השתמשו במונחים מנדטוריים, כי אלה היו הימים של עיצוב פני הדואר. עדיין רווחו הטפסים והמושגים של הדואר המנדטורי.
כשעובד סיים עבודה בשלמותה, אמר למנהל שלו: 'אני 'UP TO DAY '. למחלקת תאי הדואר קראו בפשטות מחלקת ה- BOXES ולמחלקת המיון קראו מחלקת ה- SORTING'.

ותיקי הדואר המנדטורי ידעו לספר, כי בכל תקופת המנדט דחקו את רגליהם של פקידים יהודים מעמדות ממשלתיות. בחודש מרץ 1948, זמן קצר לפני שהוכרז על הקמת המדינה, הטילו המוסדות העליונים של היישוב היהודי על מר א' שנקר, פקיד הדואר הראשי בירושלים, הוראה להכין מדריכים לשירותי הדואר, כדי ליצור תשתית לדואר עברי. משנודע הדבר לממשל הבריטי בירושלים, הזדרזו והעבירו את מר שנקר מתפקידו ושיבצו אותו בדואר תל אביב.
ההכנות להכשרת פקידים יהודים, שינהלו את הדואר העברי בעת הצורך פסקו לפי שעה, אבל באפריל 1948 העמידו חיילי 'ההגנה', האצ'ל והלח'י משמרות מיוחדים ליד הדואר המרכזי ברחוב יפו 23 בירושלים, והוסכם, שבניין זה יהווה נקודה אסטרטגית חשובה, מהרגע שבו יעזבו הבריטים את הארץ.

המפקדות של שלוש המחתרות דאגו שעובדי דואר יהודים יישארו לישון בבניין באמתלות שונות, כדי שהבניין יישאר בשליטה של יהודים. כבר אז חשו הערבים, שהבניין עובר לכוחות היהודים.
קשה לדמיין זאת, אבל באותה תקופה, היה מוקף הדואר המרכזי, בגדרות תיל צפופות מאד. בבניין ג'נרלי הסמוך לו, ישבה מפקדה בריטית. תושבי ירושלים, יהודים וערבים, היו צריכים לפנות אל הדואר הזמני, שנפתח בבית זילברשטיין, שברחוב כורש הסמוך. במבנה זו רוכזו גם תאי הדואר, דואר חבילות וכל שאר השירותים.
מאיר גבאי הסתובב בשטח כל הזמן, נהג לדלות מפי הוותיקים סיפורים על דואר מימי המנדט, ואת הכול תיעד בלשון קולחת, בכתיבה שכל כולה אהבה והערצה, הערצה לאותם ימי תום, שבהם הכול התחיל מהתחלה, הימים שבהם ניסו לעצב מסורת, וברקע עמדה בכל גדולתה המסורת של השלטון המנדטורי. כך תיאר מאיר גבאי את ימי הדואר הישן, את סיפוריהם של הוותיקים, שניסו ללמוד מן הבריטים:
עובדי הדואר היהודים ידעו שהם חייבים להסתגל לאורחות השלטון הבריטי. על איגרות הברכה יכולתם למצוא סמלים יהודים וגם תמונות מאירופה וברכות באנגלית...
אל נשכח שמדובר בשנות העשרים, ואז הבריטים שלטו בארץ, והדואר הישראלי היה נתון למרותם. ב 9 בדצמבר 1917 נכנסו האנגלים לירושלים והביאו לכאן מסורת של דואר עם ניסיון ודפוסי עבודה.
משטר של סדר ומשמעת הם הנהיגו בכל רחבי הארץ: הגיע לכאן מנהל כללי, הפוסט מאסטר ג'נרל' ויליאם הדסון. המורשת שלו עדיין נמצאת גם בדואר שלנו. ב 1933 החליף אותו ג'ורג' 'הנרי' וובסטר. מאוחר יותר נבחר וובסטר לכהן כראש עיריית ירושלים.

עובדי הדואר למדו די מהר, שדואר בריטי זה משהו אחר: ראשונים התרגלו הדוורים, שהגיעו מעתה לעבודה עם הופעה מסודרת, עם מדים רשמיים. בכל בוקר נערך מסדר דוורים, והמפקח אלפרד מרום היה שואג במסדר 'INSPECTION' - ועובר על פני השורה בלוויית מנהל הדואר מיסטר אליסון. ,אוי לדוור, שהגיע לא מגולח או לא מצוחצח. המפקד הבריטי ידע להסביר זאת במשפט חד משמעי:
'דואר בריטי זה לא דואר תורכי'... ואת זה למדנו מהר.
כמי ששאב מעיינות של סיפורים מעובדי דואר בימי המנדט – מצאנו בסיפוריו גם התייחסות לימי תש''ח, לימים שבהם היה הכרח לכבוש את בניין הדואר ברחוב יפו, סמוך לבניין ג'נרלי, וכך כתב ההיסטוריון הצבאי של דואר ישראל שהיה למוד ניסיון גם מקרבות במגרשי הספורט:
עזרא יכין נשאר חקוק בהיסטוריה של ירושלים – ובוודאי של דואר ישראל: עם עזיבת הבריטים את ארץ ישראל נערכו כוחות ''ההגנה'' להגן על ירושלים, ובניין הדואר המרכזי היה בגדר מעוז חיוני.
החודשים שלפני מאי 1948 היו סוערים, וכולם הרגישו, שהשלטון הבריטי הולך לעזוב. היה ברור שקץ שלטון המנדט קרב ובא. בניין הדואר המרכזי שלט על האזור, שכנו בו משרדי מפקדה של הבריטים.
שני עובדי דואר, גרשון לוי ועזרא יכין, אנשי לח'י, הם אלה שתכננו את אבטחת בניין הדואר. חודשי תשרי היו עמוסים במכתבים וכך בחודשים שלאחר מכן. עובדי הדואר בדקו מידע בריטי, כדי להתכונן. את המידע לפעילותם שאבו ממברקים סודיים שהיו במברקה של הדואר. כך למשל, סופר כעבור ימים, כי מנהל דואר מחנה יהודה, אברהם לוי, שהיה אחראי באותם ימים על המברקה, העביר מידע מאותם מברקים לכוחות המגן הבריטיים ללוחמים העבריים.

האבטחה בבניין הדואר המרכזי הייתה נושא חשוב למעקב. משנטשו פקידי הדואר הערבים את הבניין, נשמו הכוחות לרווחה. חלקם אף זכו לליווי עד קווי העימות. עזרא יכין וחולייתו כבשו את בית הדואר הישן, וגרשון לוי הסתער עם חולייתו על מלון 'פאסט', ששימש מעוז של צלפים ערבים.
ההיסטוריה שעולה מסיפוריו של מאיר גבאי, מוכיחה, כי גבאי לא היה רק עיתונאי, הוא ראה עצמו כמתעד תקופה, כשליח ציבור. מאיר גבאי רצה להאיר פינות נשכחות, ועשה זאת באהבה. מי שקורא את רשימותיו לאורך השנים תופס, שמאיר אכן קיבל עליו ד לספר את הסיפור של דואר ישראל מאחורי הפרגוד, ובד בבד לתת לנו 'טעימות' מחיי היישוב בשנות החמישים והשישים.

סיפורי הדואר שלו היו רק דרך לתאר את החברה הישראלית של אז, את פשטות ההליכות והתמימות של העובדים באותם ימים. 'זו הייתה מדינה אחרת', היה נוהג לומר. בביתו נהג להציג לחבריו אלבומים של תמונות, ארכיון של איש אחד. כאשר במוזיאון ארץ ישראל, הציגו ל פני כמה שנים, תערוכה על הספורט הישראלי, יכולת לראות ליד מוצגים רבים את שמו של מאיר גבאי.

באחד העיתונים תאר מאיר גבאי כיצד בחרו בעבר בדואר ישראל את מלכת היופי של הדואר, ואכן העיתון פרסם את תמונתה בשחור לבן, פרי מצלמתו של מאיר גבאי.
תקצר היריעה מלתאר את פועלו של מאיר גבאי, ואני מקווה, שיימצא האיש, שייקח את כל הארכיון שלו, ואת כל האלבומים – כדי לבנות ביוגרפיה אמיתית ועשירה של האיש היקר, הן ככתב ספורט שהיה מחלוצי עיתונות הספורט, והן כמתעד חיי היישוב באותם ימים.

כדובדבן בקצפת, אביא בסוף דבריי, סיפור שהביא בעבר מאיר גבאי כמספר לנו דברי סוד: מאיר ראיין סמוך לקום המדינה את אברהם לוי שהיה מנהל דואר אגריפס במשך שנים רבות, ומתוך השיחה למד, שאותו מנהל ידע בימי המנדט, לצלם מברקים סודיים שיועדו למפקדה הבריטית ולהעבירם ל'הגנה'.


אלבום מתערוכת הכדורגל במוזיאון א'יזה הסיפור בלשונו של מאיר גבאי, האיש והאגדה:
והנה לפניכם סיפור שלא נשכח, סיפורם של מברקים סודיים שהועברו ל'הגנה':
אברהם לוי שירת כדוור בדואר ירושלים וקודם לתפקיד מפקח שליחים ואקספרס. אברהם לוי משתלב מכאן ואילך בפעילות אפופת סודות, וכך סיפר לי:

''אנשי ארגון ההגנה ידעו על תפקידי במחלקת השליחים. יום אחד קיבלתי צלצול מנחום שדמי, ושלח אותי לשיחה עם חיים בן מנחם, שהפך כעבור שנים למנכ''ל הדואר. בן מנחם קרא לי להגיע לפגישה אישית בביתו והייתה לי הרגשה מוזרה כששמעתי את דבריו. בן מנחם צייד אותי במצלמה זעירה במיוחד והטיל עליי משימה לצלם את המברקים, שנועדו להישלח לנציג העליון ארתור ווקופ. בן מנחם השביע אותי לשמור על סודיות מוחלטת ודרש ממני להעביר לו את המידע בלעדית. אברהם לוי שתרם את תרומתו, באותם ימים לקראת אייר תש''ח הלך בראשית חודש אדר זה לעולמו.

כאשר ביקשו ממנו לחזור ולספר על עזרתו ל'הגנה' – תמיד הצטנע. כששאלנו אותו, איזה חומר היה שם באותם מברקים, ידע לומר בענווה: ''היה שם חומר רגיש שנשלח לנציב העליון''. במסדר לקראת פסח תש''ח, היה לו חשש כבד. הייתה לו מצלמה זעירה שאותה החביא בנעליים. מאז אותו פסח חלפו שנים, ואת זכרו של אברהם לוי עוד יזכרו לעד בדואר ישראל.
אברהם לוי הסוכן החשאי שלנו, נפטר בשנת תשע''ב, ומעניין היכן נמצאים אותם מברקים שהסגיר ל'הגנה'... לפחות את הסיפור היקר הזה גאל מאיר גבאי והותיר אותו בפנתיאון הדואר. עתה אנו נפרדים ממאיר גבאי, האיש והאגדה.

רבים יזכרו לו את עברו ככתב ספורט, ובוודאי עוד רבים יתורו אחר אלבומי התמונות שנשארו בביתו מאותה תקופה צבעונית שבה היה כתב ספורט. בתערוכת הספורט של מוזיאון ארץ ישראל ידעו להיעזר בו – ותצלומים רבים שלו הדהימו את המבקרים באולמות התערוכה הססגונית.

אולי לאחר רשימה זו, יואילו עורכי ויקיפדיה לכתוב ערך על האיש אציל הנפש, שידע לתעד מתוך מסירות, מתוך קבלת ערכי האמת והיושר. נתפלל, שיצמחו לנו כתבים והיסטוריונים כמותו. יהיה זכרו ברוך.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  אין ירושלים,עיר שלא קיימת!  (דניאל143) (2 תגובות בפתיל)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי