פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
הנגינה ששרדה את התופת
הרצל חקק (יום שני, 18/09/2017 שעה 7:00)


הנגינה ששרדה את התופת

הרצל חקק



על ספרה של שפרה ספרא ''נרות נשמה'', סיפורים קצרים, הוצאת לביא אנטרפרייז, 2017, 66 עמודים.
התמודדות ספרותית עם השואה – זו המטרה שהציבה לה שפרה ספרא בספרה ''נרות נשמה''. השם מדבר בעד עצמו, נרות שיאירו עולם שחלף, שיציבו לו יד ושם. התפיסה היא שהניצולים משמשים נרות נשמה לאלה שנספו. התיעוד נותן להם מעמד של נרות נשמה.
חשוב לתעד ספר זה, שכן יש להעביר ניצוצות מאותו עולם חשוך של ימי ההשמדה, ואין לנו מנוס מן החובה להמשיך להנחיל את הסיפור, את הכאב, את האור שנותר מאותם ימים.

לכתוב על השואה – זו אינה מלאכה פשוטה. הזיכרון הנורא של השואה מחייב התמודדות קשה, והניסיון לבטא את הסבל של התקופה באמצעים ספרותיים הוא כמעט משימה בלתי אפשרית. השואה הפכה לחלק מהותי בזהות שלנו, וכל תיעוד של מוראות הימים האפלים שורט בבשרנו ומזכיר לנו שוב ושוב: לא לשכוח.
קשה להתקרב אל הזיכרון של אלה שהיו שם, ושפרה מנסה למצוא דרך להיות שָׁם ולא להיות שם, לקחתנו בדרך שַׁברירית, בזהירות לפסוע בִּשבילי הגֶחלים.


הסוגה של הסיפור הקצר

שפרה ספרא בחרה לספר על השוֹאה בסוּגה של הסיפור הקצר. גם ספרה הקודם ''בטרם תעברי את הסף'' הוא קובץ של סיפורים קצרים. זהו ז'אנר, שהולם את השפה ואת רוח הדברים, שהיא בוחרת להביא את המֶסר שלה.

מדובר בסיפורים קצרים קלאסיים: ההיקף מצומצם, ולרוב יֵש אחדוּת המקום, הזמן והעלִילָה. ברוב הסיפורים יֵש פואנטה בנקודת השיא של הסיפור: בסיפור ''כֶּתם לידה'' יש פואנטה מצמרֶרת. כל סיפור שלה פותח באקספוזיציה, שמציגה את הפרטים העיקריים, מרכיבים יסודיים, שיותירו חותם מכאן ואילך. מה שמופיע בפתח הדרמה ישפיע על הכול, אלה יסודות החיים, שיובילו מעלילת משנה לעלילת משנה, יגרמו לסיבוך בתוך ההתרחשות.
בדרך כלל, בכל סיפור שלה יש נקודת מפנה - ואחר כך התָרה של העלילה. בדרך זו נהגה שפרה גם בספר הראשון ''בטרם תעברי את הסף'': דוגמה מובהקת לכך - הסיפור הנושא את שם הספר. המבנה לוקח אותנו פנימה, סיפור בתוך סיפור.

אנו נסחפים, די נרגשים מן הסיפור על הסבתא, המזמינה לדין תורה את הסבא: הוא בר אוריין, חכם, איש קודש, שעוסק בתורה ובמצוות ומשאיר לה את העיסוק השולי של ענייני הבית. הסבתא הפעלתנית מבקשת מבית הדין לקבוע בהסכָּמת בעלה, שאִם יש לאיש שלה חלק בעולם הבא, גם לה מגיע חלק, כיוון שסייעה לו לקיים אורח חיים של תורה ומצוות. הבעל מביע הסכמה, והיא מבקשת חתימה של הבעל ושל הדיינים. סמוך למותה היא לוקחת את פסק הדין ומאגרפת אותו בידה. וכאשר הבלניות מכינות אותה לקבורה, היא נשארת עם אגרוף קמוץ ועולה לשערי שמים עם המסמך, המזכֶּה אותה במקום בגן עדן...


הביקור בממלכת השטן

בספרה החדש “נרות נשמה” אנו זוכים לעלות באופן דומה למחוזות שמימיים, לעולם של מעלה. באחד הסיפורים הקצרים, שנראה יותר כשיר, ''גם אני הייתי שם באושוויץ'' מנסה שפרה לתאר המפגש עם השטן. לכאורה אנו במחוז של אגדה, סיור בממלכה מחוץ לזמן (עמוד 35).
הסיור אכן מצמרר, ואנו חשים, שיש פשר לכול המסע. סיפורה של שפרה מנסה לתת לכל האירוע מקפיא הדם משמעות מתוך מבט פנימה, מבט אל מקורות היהדות. כך היא כותבת (עמוד 36):

ראיתי את באבי יאר, אושוויץ-בירקנאו, טרבלינקה.
אורך הרשימה כעומק השאול....
בין שדות ירוקי עד רוויים...
גם אני הייתי שם – כמו במעמד הר סיני עם כל היהודים...

כיוצרת שבאה ממרחק זמנים, המפגש הופך להיות לניסיון ספרותי להגיע כדמות בדיונית במסע מחוץ לזמן... המחברת חשה כצופָה בהצגה, מעלָה תמונות מן השאוֹל,
השורות מרתקות, ואנו חוזים בה בעודה מנסה להתקרב... ובד בבד אנו זוכים להארה פנימה: יש בה התובנה, שאַל לה לגעת בַּמציאות הצורבת, באותם חלקי מציאות ארורים: הנה ברזי מקלחות, שנראים תמימים... הנה הרים של שיער ועוד שיער... בית וארובה... והלֵב מבין די מהר, זה נורא ואיום, זה לא מראה פסטורלי. אַל לנו לשגות באשליות... לכל המציאות הכביכול תמימה יש משמעות שְׂטנית, מרושעת. ובבת אחת לוקחת המחברת מראָה ומציבה מול מראֶה הזוועה תמונה עתיקה: הנה עולֶה באוב מראֶה תנור האש והלפידים מהר סיני.
היא קוראת לנו ''גם אני הייתי שם'', והיא מנסה להשליך ממעמד על מעמד.

ברית החיים במעמד הר סיני מקבלת פנים אחרות, הברית שָׁבה למעמד אחֵר, לברית עם כל הטבוּחים, שקולָם צועק השמימה. ושפרה ספרא בכאב מר כותבת:

הייתי שם כמו כל יהודי במעמד הר סיני
גם אני רוצָה לומר לֹא היה, הלוואי,
ראיתי, חזיתי, צעקתי, דמעְתי, דממתי...
ואתה שופט כל הארץ,
השֵב גמול דם עבדיך השפוּך!


סיפור של הנגן עובר מדור לדור

שפרה
שפרה ספרא וספריה, צילמה תפארת חקק
אביא דוגמה אחרת, מבט של המחברת דרך עלילת סיפור אחר: בסיפור הבא שאעלה כאן, אנו נלקחים אחר מהלך הדברים, והמחברת מספרת הכול בדרך של מבט לאחור, מבט מדור לדור. שם הסיפור 'נגן הכינור'.
בסיפור קצר זה פאוול נגן כינור צעיר, מורשה לעלות אל הבימה כדי לומר מילות פרידה לקהל, וכל הקהל נרגש לשמוע את הנגן דובר בקולו שלו, מעיד ממקור ראשון ולא רק באמצעות נגינה בכינור. כולם מחכים לשמוע מאין נחל את שירתו, מה מניע אותו לנגן. מהי ההשראה למוסיקה שלו.
וכאן נשמעת תשובתו המפתיעה של הנגָן הצעיר:
אני ניצול טרזיינשטט, שם בצפון אירופה...
הקהל שכה העריץ את הנגן הצעיר, מתקומם בבת אחת, ומה פלא שכולם מתריסים כנגדו:
אתה צעיר, טרזיינשטט ששייך לשם, זה היה במלחמה הנוראה ההיא, לפני ששים שנה, בחייך... (עמוד 43).

המעבר מן הנעוּרים וההווה עובר לסיפורו האישי של הנגָן, סיפור משפחתי הנשאב לעבר הרחוק:

תגידו שזה לא יכול להיות, זה היה בשנת 1941... עברו שישים שנה ובכל זאת – קולו דווקא התחזק.

מכאן הסיפור צועד על בהונות, בזהירות, ה'בכל זאת' הוא הסיפור היהודי המאפשר הכול, המחבר היסטוריה יהודית מדור לדור. הלב קולט אט אט: קשה לספר על השואה בדרך חושפנית ובבת אחת.
הפתיחה הייתה אמצעי לרכך את המכה הכואבת. הסיפור נפתח בלחישה:
זהו בעצם הסיפור של הסבא והסבתא שלי...

כאן מתחילה שפרה ספרא לספר על הסבתא שנולדה בקרקוב, שבילתה שם את נעוריה, עד לרגע שבו הנאצים נכנסו לעיר, והודיעו מיד לכל משפחות היהודים שהם מפונים מן העיר, שעליהם להגיע ליער טרזיינשטט.

הבשורה לא נראית בהתחלה כמשהו נורא, שכן היער נחשב למקום מרגיע, מקום פסטורלי שתמיד אהבו לטייל בו. שפרה יודעת לקחת את הסיפור בזהירות, כי מלאכת חשיפת המכּה הנוראה אינה קלה.

כל היהודים נדרשים להפקיד דרכוניהם על שולחן, ומיד רואות עיניהם, שכל השטח מגודר בגדרות תיל, ואין סיכוי, שייקחו אותם לטיול ביער או לרכבת הסמוכה.

ברגע זה של הסיפור יוצרת שפרה ספרא הפסקה רגעית, לשם הרפייה, וכך היא כותבת (עמוד 44):

פאבל הפסיק מעט את סיפורו, הביט בחבריו ששתקו, והמשיך: אבא שלי היה אז כבן שבע עשרה והוא הגיע לשם כשהוא נושא את כינורו...

ברגע שמתחילה מלאכת ההֶרג, הנער הצעיר מוציא לבַקשת הז'נדרם הנאצי את הכינור. החייל שאל מה הוא מחזיק, והנער הצעיר הבין, שעליו להציג את הכינור ולנגן. כאן מתואר מחזה סוריאליסטי: לצד מחול השדים את היריות והצעקות, ניצב נער צעיר קפוא והמום, והוא מנגן ללא הפסקה. כותבת שפרה עליו, שכך ניגן עד אור הבוקר. מוטיבים אלה של נגינה בעוד האסון מתרחב או קרב ידועים בספרות בכלל, וקחו לדוגמה את התזמורת המנגנת בקצה הטיטניק, בעוד האונייה המפוארת בשלבי טביעה...

מתחיל שלב שני של ההרג ושפרה ספרא כותבת:
בבוקר כשהגרמנים שבו והחלו שוב לרשום דרכונים של יהודים שנותרו בחיים ולהמשיך במלאכת ההרג, אבי קם והחל לנגן בשנית, כאילו היה זה התפקיד שהוטל עליו... אחד הגרמנים אפילו הגיש לו קצת מים.
כשהגרמנים מסיימים מלאכתם, הם פונים לעבר הפֶּתח, שאינו סגור בגדרי תיל. כאן מפסיק הנגָן לנגֵן, וכך כותבת שפרה ספרא:
אבי הכניס את הכינור לנרתיקו, אבל הפעם לא נשאר על מקומו אלא צעד ביחד איתם... עורו הבהיר ושיערו הבלונדי עשו רושם שהוא ליטאי, וכך יצא מיער ההריגה וכינורו עמו.

בהמשך הסיפור מגוללת שפרה ספרא את תקופת ההסתתרות של הנער הצעיר עם כינורו עד לתום המלחמה, עד לרגע שעלה על סיפון אוניית המעפילים, שם פגש את רעייתו לעתיד.

וכך מסתיים הסיפור על הקֶשר שהפך לנישואין והקָמת בית על חורבוֹת השוֹאה.
אבי לימד אותי לנגן, ומאז אני מהלך ברחובות ישראל עם כּינור ומנגן.

השיר והלחן והנגינה שָׂרדו את הכול, וזו הדרך של הכַּנר הצעיר להתחבּ לסיפור של הוריו, לסיפור של העם. יש בזה משהו מן הפסוק – 'לא אמוּת כי אחיה ואֲספֵּר'... כאן התחושה היא, שהסיפור אומר, לא אמות כי אחיֶה ואֲנגן...
סיפור הקמת הבית בישראל הוא נקודת אור בתוך מסֶכֶת הכּאב והסֵבל. סיפור הלַחן שניצח, הכינור ששָׂרד, הסיפור ההרואי הזה ממריא ומקבּל פנים נשְׂגבות, זהו יד וָשם לכָל המתים, לכל הנשמות האבודות, שלא הצליחו לצאת מן התופת.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי