פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
לחיות בתוֹך הלא-כלוּם
הרצל חקק (יום חמישי, 22/03/2018 שעה 19:00)


לחיות בתוֹך הלא-כלוּם

הרצל חקק



המחבר וספריו
יאיר בן חיים וספרי השירה-צילום תפארת חקק
סקירה של שני ספרי שירה – של המשורר יאיר בן חיים: ''להשתגע באמצע היום'', הוצאת 'חדרים', 2015, 95 עמודים. השוואה לספרו הראשון ''דורשירה'' משנת 2012, 80 עמודים, הוצאת 'חדרים'.
כנראה הכול קורה בחיים באמצע, באמצע הדברים, באמצע החיים...באמצע היום.
זה לא קורה בהתחלה, זה לא קורה בסוף, זה קורה באמצע. והנה הכול קורה לנו בספר שיריו של יאיר באמצע המילים, באמצע השירה...באמצעות השירה.

אנו מחכים למצוא בשירה מובן לדברים, אמת פנימית שתחבר בין חלקי המציאות, אור פנימי לחוויות שנראות חסות פשר. אבל יש שירה, שרוצה לפרושׂ את הלא מובן, לחבּק את כל הדברים האקראיים, את היציאה מסדר הזמנים, להעמיד בפנינו באמצע העולם, בלב חיינו, קרוסלה מטורפת של חוסר-ודאות וניכּור.

יאיר בן חיים מנסה להציץ בחוסר אונים אל נסתרות העולם – והוא מוצא עצמו צועק ברבים את כל הזרות והלא מובן והיוצא מגדר הרגיל: בשלב מסוים הוא אף אומר, שהוא כותב לא משום שהוא מבטא את עצמו, אלא כאדם אחר:

ביקשתי את ההבדל / זאת אפשרות זמינה לכל בר דעת / להיות מישהו אחר. / עכשיו יותר קל ונוח לי לבחור / להשתגע באמצע היום / ולזנוח את הדעת לאנחות
– השיר שנמצא על גב הכריכה, כמוטו המצביע על הכיוון ועל הדרך (ובעצם אובדן הדרך)...

שירתו של יאיר בן חיים אינה מנסה למצוא מרגוע לחיבוטי הנפש באמצעות אמירות כוללות או באמצעות הארה תבונית. יאיר בן חיים בורא מיתוס חדש, מתוך שלל אביזרים פרטים של המציאות הכאוטית – וכאן הוא רוצה, שנמצא ראי לנפש האדם.


שירה תלויה בין שמים לארץ

מימים ימימה, חשבנו, שעיני הרנטגן של המשוררים מיטיבות לתת משמעות לדברים, מבט פואטי שבורר את חלקי המציאות, שנותן מסגרת מחַבֶּרת, מבט שמנסח עיקרון מוביל גם למציאות כאוטית.

בשיריו תלוי המשורר בין שמים לארץ, ואף מתקשה להתחבר לֶעָבר או לזיכּרון. ממילא קשה לו אפילו להתגעגע (עמוד 32):

לוּ היה לי לְמָה להתגעגע
הייתי מצמיד אליו את קולר הזיכרון
שיחקוק בי רגעים שכּדאי לי לחזור אליהם
ולחוותם חזור והלוך
כבר שנים אני מחפש את הגעגוע הזה
שיחבּר אותי אל מה שנשכּח מדעתי
על לא עָוול.

הנה אנו נסחפים אחר מה שנשכח, אחר געגוע שלא זכה למימוש, אחר תחושה שמשהו נעשה שלא בצדק, שנגרם עוול...האם אנו באמצע הסבך או באמצע הפתרון?

לרגעים אנו שואלים את עצמנו, כיצד אפשר לחיות בסבך של מציאות שאינה מחוברת לזיכרון או לגעגוע, ואנו מתקשים למצוא תשובה. השירה עצמה לא באה לעזור לנו להבין, היא פשוט מטלטלת אותנו לקצה השולי של הסקאלה, לָעמדות הנידחות, שם הכול מעורפל, שם אין תשובות לשאלות (עמוד 33).

אני משנן ואומר,
אומר בקול רם:
הדברים הברורים נמצאים תמיד ליד הקצֶה של הקושי,
האכזבה מאירה פניה משִׂמחה
מזדכָּה על ניצחון חומדת לבאות
ואני רואה מהצד בבירוּר
אור מבהיק
מְחיֶה קצוות.


החיים נמצאים בקצוות החשוכים

בעולם הזה יש חיים של ממש לאנדרלמוסיה: לא למציאות הרגילה ולא לדברים הברורים, רק לאזורים הנידחים שנמצאים בקצוות, בפינות החשוכות. האור המבהיק הוא נחלת המציאות השולית, זה אור החיים של מלכות החלכָּאים והלא מבינים.

בעולם כזה אין אפשרות לאמונה לחזֵק את האדם מול המציאות הכאוטית, שכּן המציאות השבורה והמעורערת היא תכלית הכול, היא עיקר ההוויה, עיקר החוויה:

כל יום גונבים לי
את אלוהים
מחדש

וכך אין מקום לזמן למצוא לו מקום, ולכן בהמשך (עמוד 59):

ההיסטוריה מתקלפת מתודעתי
מתפזרת בקלות במרחבי החופש.

שיריו של יאיר בן חיים נותנים בימה לָערעור ולַטשטוש: הם מטלטלים אותנו אחר מאבקים בין אדם לעצמו, בין אדם לעולם, בין אדם לכוחות חזקים ממנו. אילו הדברים היו נאמרים בהתחלה, עוד היינו בשלב החלום, בשלב התקוות, הכוונות – אילו היינו בסופו של יום, היינו בשלב המסקנות. אנו בָּאמצע, בעיצומם של החיים, בעיצומו של יום שמיטלטל בין תקוות ההתחלה לבין מסקנות של סוף הדרך...המשורר באמצע היום, באמצע הזמן, ובתחושה שההיסטוריה מתקלפת מתודעתו.

שירתו של בן חיים מבקש לבטא באומץ ובתעוזה מצבים מורכבים. בספר שיריו אנו מוצאים ניסיון לתת לַמילים, לַמבע האנושי, לַשירה לבטא את כל הסוּפות והרוחות.
באמצע המהומה ודיונות החול והסבך יש לשירה כוח, ייעוד, אפשרות לעמוד בעין הסערה. למצוא את האור בקצה הייאוש, בקצה המנהרה החשוכה: השירה יכולה בכוחה הדל להכיל את כל השברים.


כיצד מתחברים חלקי הפאזל?

מהי התודעה של כותב שירים אלה, מה מחבר את כל הפאזל?
העולם שבור ומנופץ, ואין כל ניסיון לאחות את חלקיו, יש רק ניסיון לבנות שירה שתכיל את כל תהליכי הנפש המרוסקת. מבחינה זו, אפשר אולי לומר, שהשלם על כל שבריו, יוצר תודעה שירית, שתחזיק את הכול. גם את הדחפים לפירוק ולריסוק ולהרס.
מה פלא שבשירים רבים אנו חשים את המאבק של המילים לצייר מציאות בין שפיות לשיגעון, בין כוחות אור לכוחות חושך, בין הקבוע לבין הזמני.

עד להודעה חדשה אני כאן
בין השעות בין הערביים
מספר לעצמי שאוטוטו יעודכן
חוש החיים שנקלע בעצלתיים.

ובהמשך יש אפילו ניסיון לתת לנו מעין הארה כיצד להתגבר על מציאות כה מטורפת ומייאשת (עמוד 51):

ייאוש הימים שנגלה
יפוזר לאלתר בין ערביים.

לא לרכז דברים, לא להתמקד, הפיזור הוא הממש, הפיזור והערפל הם מהות היקום. מציאות של דמדומים, בין ערביים.
אם ציפיתם למובן רוחני כולל, אל לכם לצפות לכך. עלינו להתרגל להחזיק מעמד מול שלל הניגודים המטריפים את המציאות. אל לנו להיאבק בלא כלום, יש לקבל אותו כמרכז ההוויה, להתחבר לצופן שלו, לאמירה המוסווית בו:

זה הזֶה הזֶה שכולם מייחלים לו
לארוג את הנוסחה המהודקת
להציב את האמירה בחֶזקת הכלל בדרך הנכונה
להכיל בתוך המילים את הסצנה כולל התפאורה
לכוון את הזרקור על מילות מפתֵח
ולטשטש עכּבות שווא.

אין טיוח, אין מריחה, אל תצפו להגדרות מדויקות וחד משמעיות. זה המונח: ''הזה הזה''. לא הייתה ולא תהיה ''נוסחה מהודקת'' או ''דרך נכונה''. אין הוא מסתיר ''עקבות שווא'' שכן המציאות נשלטת על ידי ''עכּבות שווא''. מסלול העולם אינו מחובר למנגנון שבנוי על סדר ועל עקבות ברורים. צריך לקבל את הקיים ולא לחפש את המנוחה שמֵעבר למוּבן ולפֵּשר (עמוד 36).

אלליי, זה יסופר ולא ייאָמן
זה מדהים ואני כמו משוגע
אלליי זה נפלא ואומר אָמן
ומוּתר לי לא להירגע.


לחיות בחושך – זו המציאות כהווייתה

שיריו של יאיר בן חיים מקבּלים את חוסר האוֹנים והאנדרלמוסיה בהשלמה. אין הֵם מחפשים, אפוא, תורת חיים, מֶסר חד משמעי, חוט מחבר לכל החלקים ההזויים. חלקי מציאות חגים בערפול חוּשים בקרוסֶלה דוהרת ללא מעצור: צופן אקראי מתחבּר לצופן אקראי, וכך הלאה. באווירה כה מתעתעת קשה למצוא מכנה משותף, זהות ברורה, מובן מרגיע. שלל פרטים מחוללים בטירוף. מאחוריהם אין דבר. הלֹא כלום הוא הדָבר האמיתי. צריך לדעת להָכיל אותו, ליצור מתוכו, להחזיק מעמד בתוך כל זה, בתוך התוהו ובוהו הפנימי, החיצוני, העולמי. אין ברירה אלא להסתגל לאי היכולת להבין את המציאות המעוותת: באותה אווירה של אֵין-מוצא יש לחיות בַּחושך בפיכחון מלא.

ניצנים לכתיבה 'האנרכיסטית' ופורצת הגדר של יאיר בן חיים ראינו כבר בספרו הראשון ''דוֹרֵשִירָה'', שיצא לאור בשנת 2012. יאיר בן חיים התגלה כבר אז כמשורר, שאינו מוכן לכתוב על פי מתכונת קבועה או לציית לחוקים כלשהם. הספר שזור בשיריים סאטיריים, הומוריסטיים, ביקורת נוקבת על החברה, על השירה כמדיום.

השירים שלו מ'מדינת תל אביב' הם במבט ראשון מערכונים ששמים לעג סגידה למוסכמות חברתיות, קטעי שיר מושחזים, שמיטיבים לנעוץ סיכה בבועה התל אביבית. כך השיר 'גבירותיי ורבותיי'. שיר זה מציג סדרי עדיפויות שמעלים בפנינו רמזים למשוגותיה של הפוליטיקה והעסקנות הציבורית העכורה. במקום מנהיגות עם חזון, אנו נחשפים לפוליטיקה, העסוקה בדברים שוליים ובאינטריגות אפלות. כך מדבר שליח הציבור: עשיתי לא מעט / בניתי ופרמתי מזימות / השקעתי באבנים משתלבות / עכשיו יש בכוונתי לדאוג לצעירים / נבנה להם דירות, כך בספר ''דורשירה'', בעמוד 27. שיר מבריק במיוחד הוא השיר 'ראש עיריית שינקין' בעמוד 24 מציג את נפלְאות עירו, 'בירת תל אביב משכְּבר הימים', וראש העיר הנפוח מחשיבות מפנה את המבקרים להשתמש 'בחדר השירותים המפואר, מצויד באסלות מנירוסטה'.

שירי 'האני השירי' מגלים לנו את הניצנים של הספר 'להשתגֵע באמצע היום'. כבר אז לקח אותנו המשורר לחיים של מבוכים: זוקף נפשי לצד ההבהוּבים / איתם אשיב בִּמעט את שלוותי / צועד לקראת היום המאושר / חומֵק לעד מתוך המבוֹכים (עמוד 46).
התחושה של קיום שמחפש דרכו בתוך ובחוץ, מנסה להתיישר לפי האורות המהבהבים, הייתה יריית הפתיחה לספר הבא. ואל תתפלאו, אם תמצאו את הדילוג בין מצְבֵי צבירָה שונים כבר בספר הראשון ''דורֵשירה''. הנה שורה שמספרת הכול: בָּאופק יום נולד / ואני כאילוּ חי / מלווה את הנֶצח (עמוד 47).

כבר רבות נכתב על הספרות הפוסט מודרניסטית. היטיב לנתח תופעות אלה בספרות ובשירה פרופסור הלל ברזל בשני הכרכים של מחקרו ''המאה החצויה''. ברזל חושף את השינוי, שעובר עולם הספרות: המהפכים החברתיים והטכנולוגיים, קטסטרופה קוסמית, המציאות מאבדת מוודאותה, קמה מציאות שלא הייתה בעבר. באופן דומה הכתיבה של בן חיים חושפת תהליכי רגש, שיש בהם אובדן שליטה וניכור. המציאות המעורערת חסרת מנוח, והחוויות כמו תלויות על בלימה, מתחברות וניתָקות ממציאות רחוקה מהן, בלתי תלויה בהם. תוהו ובוהו וחושך. במצב של ערעור יסודות, נותרה שאלת הזהות של הכותב לא מפוענחת, והקורא חש כמי שניצב לפני תשבץ סתרים, הגדרה לחידת היגיון סתומה.


ניצנים להוויה המעורערת בספרו הראשון ''דורשירה''

כבר בספרו הראשון של יאיר בן חיים היו רמזים למבוכי הזהות ולהוויה התלויה בין זמנים, בין חיים למוות: ראינו ניצנים לאותה הוויה מהבהבת בין קרוסלה מטורפת לבין מבוכים, בין זמן אפור לבין נצחים, כבר בספר ''דורשירה''' שיצא לאור בשנת 2012 – ושאלת הזהות הופיעה כחידת היגיון גם באותם שירים (עמוד 68):

אני חייב זמן לעצמי
בטֶרם אֶתכַּלה,...

בהשקה לשני ספריו, הודה יאיר בן חיים, ששם הספר ''דורשירה'' הבהב בו כפתיחה מוסיקלית בסגנון דו-רה-מי... משהו בסגנון דו-רה-שי-רה...פתיחה של התחלה, בטרם כיליון, בטרם דברים יתבהרו... ''בטרם אתכַּלה''.

חושך ואור, אובדן חושים... שירתו של יאיר בן חיים בעין הסערה, סופה מטורפת מטלטלת הכול: בספרו האחרון ''להשתגע באמצע היום'' אלה אותם הבהובים, אלה אותם ניצנים של שקיעה או התכַּלוּת, דמדוּמי ערבּיים אלה הם מציאות מתמֶדת:

חושך מלוֶה אותי בתוֹך הקיים – כך הוא קובע בהשלמה ברורה, ''להשתגע באמצע היום'', עמוד 37.
מה פלא ,שמצאנו באחד השירים שצוטטו לעיל, אובדן זהות, הסכמה להפוך למישהו אחר. הרי לכם שורות מספרו השני, שייתנו סיום לסקירה זו, וינסו לתמצת לנו מה הכוח של כתיבה באומץ על מציאות, שאינה מאפשרת לכל החלקים המרוסקים להפוך לשלם (עמוד 85):

מלחמת קיום
לא יוצאת אל האוֹר
רק מסתתרת
בין הקרבָּנות.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי