פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
החיילת גלילה והחבר לווינסון
יוסף חרמוני (יום שני, 13/08/2018 שעה 18:00)


החיילת גלילה והחבר לווינסון

יוסף חרמוני



גלילה הייתה חיילת שהצבא הציבהּ דווקא באיילת-השחר.
גלילה הייתה נמוכת קומה, ערמונית, חטובה, חייכנית ומאירת פנים. שפתיה ורדים, שׂערה פשתן בוהק, מכנסיה קצרים. יעקב אמר לנו: ''גלילה הזאת, רק ראו אותה כולם, מייד רצו שהיא תעבוד בענף שלהם, אבל מה יש לה לעשות במסגרייה או בפלחה או במִדגה? היא עבדה בחדרוכל, וכל הבחורים שמחו והבחורות הם קצת פחות שמחו.''

לווינסון היה גבר נאה למדי. כולם קראו לו משום-מה לווינסון, ורק תעודת הזהות שלו ידעה את השם שנתנו לו הוריו חמישים שנה לפני כן. הוא היה אמן חוטי ברזל חובב, ודמויות שיצר מחוטי ברזל הקסימו את לב רואיהן. מרים אשתו הייתה מרירה, וחיוכים לא ריפדו את חייהם. חדוות איחוד הגוף שידעו לווינסון ומרים, עוד שם, עוד אז, לפני שנשרפה עיירתם על משפחותיהם אשר בה, התפוגגה זה כבר. חוטי הברזל הילכו גם ביניהם.

גלילה הבחינה בו יושב בגינת ביתו אשר ליד חדרה הצנוע מאוד, והחלה לבקרו בסדנתו הפתוחה. שם, בסדנה, האפיל ריח הוורדים על יַרקוּת הדשא וחמדת אשכולות הסולטנינה. ''הסולטנינה עוד לא בשלים,'' הבהיר לווינסון. וגלילה אמרה: ''אז נחכה.'' לווינסון חיכה.

לאחר שבועות אחדים של התפעמות מהידיים החזקות כל כך העושות מעשים יפים כל כך בחוטי הברזל אמרה גלילה: ''לווינסון, למה לא תבוא לשתות קפה אצלי?'' לווינסון נדרך, אבל קולו החריק מבוכה ומתח: ''לא צריך.'' הוא ידע שגופו צועק ''צריך!''

גלילה, טובת לב ושוחרת טוב, לא ויתרה והוסיפה להזכיר לאיש הדרוך כי הקפה מחכה בחדרה. כשהבשילו אשכולות הסולטנינה, ומרים נסעה לראות את הנכדים הקטנים בחיפה, אמר לווינסון: ''זהו, עכשיו יש לי מה להביא לך, לא סתם לשתות קפה.''

הצעירה היפה והגבר המתקשש -- גופייה חופה על חזהו ובטנו, שעדיין לא התרפטו מאוד -- נכנסו לחדרה. השמש המעריבה גדשה את מרצפות החדר באור לוהט. גלילה הסיטה את וילון החלון, ''יותר מדי חם פה,'' ולווינסון לא יכול היה להתיק את עיניו מצללית גופה אשר מעֵבר לו נאבקים הווילון האדמדמם והשמש.

גלילה מיתחה את כיסוי המיטה ואמרה לגבר קפוץ השפתיים: ''הכי טוב שתשב על המיטה. הכיסא קצת דפוק. חבל לי שתיפול אם תשב עליו.''

''טוב, אם את אומרת,'' אמר אמן חוטי הברזל ונחת בזהירות על המיטה. כשישב, שני אשכולות סולטנינה בידו האחת, והיד השנייה טופפת מתח וציפייה על הארונית שליד המיטה, הוא לחשש לעצמו ''טוב שמריָם עם הנכדים,'' וגלילה לא שמעה כי עמדה ליד הקומקום שזמזם זמן וציפייה.

את החדר הציף ריח אבקת הקפה שהושמה בספלים, ממתינה למים הרותחים שיפיקו ממנה את מימוש ההבטחה שבניחוח החום. לווינסון שאל: ''מה לעשות עם הסולטנינה?'' גלילה הביאה לו צלחת והניחה אותה על הארונית. ''כאן, זה הכי טוב. תכף נאכל, אחרי הקפה,'' והוא ידע כי היא תשב לידו, ושניהם ימלקו עינב אחר עינב, וגושי המֶתק הזעירים האלה יעלו בהם דברים.

אז רתחו המים, וגלילה שלחה זרוע גלילית רכה ואיתנה, שחומת שמש, הִטתה את הקומקום אל ספל הזכוכית, וזרם מבעבע הוגלש מפיית הקומקום, חובק את הקפה הטחון וגודש עימו את הספל. החדר של גלילה היפה הוצף ריח קפה טרי. היא נאנחה, ''אחחח, איזה ריח, ממש בא לאכול אותו,'' ולווינסון אמר: ''נכון, נכון,'' והוסיף: ''א---חחח.'' אחר כך רצתה גלילה למלא גם את הספל השני, אלא שלווינסון אמר: ''בעצם לא צריך, אני שתיתי כבר בבית. בואי נאכל את הסולטנינה.''

גלילה חייכה, ''אתה חמוד, אתה,'' וליטפה קלות את הזרוע החסונה שהושטה אליה ובקצהָ כף יד רועדת ובה חופן ענבים, גופיפי צהוב-ירקרק שמֶתֶק וערגה בהם.

כאשר הושטה ידה וליקטה לאיטה את הירקוּת הצהובה, מתוך קוער אצבעותיו, סגרה עליה כף ידו. חמה, מחוספסת, רוטטת. ידו האיתנה מאוד משכה את ידה אל פיו והוא נשק לה, מתנשם עמוקות.

הסולטנינים הקטנים נמחצו, ואז, בעוד העסיס ניגר לאורך זרועה, חשה גלילה כי יד איתנים חובקת את מותניה. היא רצתה לשאול ''רגע, מה...'' אבל לווינסון שחרר את ידה שנטפה תירוש ואימץ את פניה אל פניו שלו. ידו השנייה הידקה אותה אליו, חיבוק עצום, והוא אמר: ''די, אני לא יכול יותר. את כל כך יפה. אני...'' דבריו לעו, והוא החל לנשק את שדיה, לסירוגין, ונהם ונשנק, ''אוי, אני לא יכול יותר, די, אני לא יכול יותר...'' גלילה ניתקה עצמה ממנו, פסעה שתי פסיעות קטנות לאחור, הסתכלה בו, והשניים דממו. ''אתה השתגעת, לווינסון,'' לחשה אל ראשו המורכן. ''עכשיו צא מכאן. ואת הסולטנינה תן למרים.''

גלילה עלתה למחרת על ה-‏841 לתל אביב. יעקב סיפר שהיה לידה בבוקר, כשחיכתה לאוטובוס. ''אז עוד לא ידעתי למה היא בוכה, אבל עם דמעות בעיניים היא הייתה עוד פי אלף יפה ממה שתמיד.''

גלילה לא חזרה לאיילת, אבל גם שנים אחדות אחר כך נדרכו גווי גברים כאשר נזכרו שְמה וסיפורה בויעודי קפה.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי