פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
המגידה של זהותה
בלפור חקק (יום חמישי, 27/09/2018 שעה 10:00)


המגידה של זהותה

בלפור חקק



עטיפה
על שיריה של דורית שירה ג'אן, המגיד, הוצאת ארגמן מיטב, 112 עמ', 2017


הספר הראשון של דורית עמד בסימן שירי וידוי. המתח החוצה את השירים הוא העימות בין הארוס לבין התנאטוס. הספר השני של דורית עמד בסימן שירי התגלות. היא חוזה מראות והדברים נכתבים בלשון אכסטטית של התגלות נבואית. הספר השלישי של דורית עומד בעיקרו בסימן שירי המשפחה.

הספר כולל שירים ליריים רבים, אך החותם הברור של הספר השלישי הוא חותם המשפחה והשייכות.

יש אמרה הגורסת ''אנו יודעים מה אנחנו, אבל לא מה היינו יכולים להיות''. דורית שירה ג'אן יכולה הייתה להישאר בחצר האחורית של קיר בפייסבוק, בלי לדעת מה היא יכולה להיות. ספרי השירים שלה הראו לכולם שיש בה פוטנציאל שירי, יש בה חיוניות מבטיחה של משוררת, שעוד צפויות לה גדולות ונצורות. פרסום שיריה של דורית הוא סוג של סיפור התגלות. כל ספר מסמן התפתחות בשירתה ושכלול של הפואטיקה שלה. וכך הדבר גם בספר החדש ''המגיד'', שבו היא מתגלה בפריחתה.

אילו היינו מנסים לתאר את הפְּריחה הזאת לא בלשון העובדות הדיגיטליות, אלא בלשון המקורות היהודיים, ראויים להיאמר עליה הפסוקים:
עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה; הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ, אֲבָנַיִךְ, וִיסַדְתִּיךְ, בַּסַּפִּירִים (ישעיהו נ''ד, יא).

דורית שירה ג'אן גדלה בשכונת התקווה בתל אביב, וכמו בסיפור אגדה עכשווי, היא סוערה מן השירה שבּה, ולאחר הסערות בחייה, הפכה בעקבות צאת ספרי שיריה למשוררת מוערכת: באורח מפתיע מרביצים בפוך אבניהָ, כמו בפסוק המקראי, מייפים אותה ואת שיריה בהפקת ספרי שיריה. בַּפּוּךְ, אומר התרגום הארמי: ''כהדין כוחלא''. שָׂמים כַּחל ושָׂרק לעיניה ולשיריה, וכולם רואים אז את דורית ג'אן ושיריה במלוא הדרם.

בשער הראשון ''מגיד החיים והדעת'' מגידה המשוררת את צפונות נפשה: הרצון שלה למצוא קשר עם הסביבה החיצונית באמצעות השירים ולגלות את פשר חייה כמשוררת. הכתיבה מתבררת כשליחות עבורה להותיר חותם אחריה, ממנטו מורי: דָּלִיתִי מִתּוֹךְ הַשּׁוּרוֹת / אֶת הַמִּלִּים וְהַזְּעָקוֹת / שֶתִּשְתַּיֵרְנָה בְּתוֹכִי / חוֹתָם עַד ( פנה יום)

אם בספר הראשון הובע הכאב בעוצמה, וגם המחאה הייתה עזה, כאן יש נימה מפויסת יותר: בְּרֵאשִׁית בָּאָה צְלוּלָה חֲשׂוּפָה / רַכָּה נוֹגַעַת בָּעֶצֶב מְפוּיֶסֶת (בראשית). השירה היא שיח שמחובר למקורות היהודיים: יש נגיעה בפסוקי התפילה, והשירים עצמם לא פעם מתנגנים כתפילות: פְּסוּקֵי הוֹדָיָה / בְּעָלְמָא דִי בְרָא /כִּרְעוּתֵיה. / אוֹר זָרוּעַ בְּחַדְרִי / חֵן וְחֶסֶד וְרַחֲמִים (אור זרוע).

בספר הראשון בלט קו חזק של השראה מרחל המשוררת, ונכלל שער שירה: ''מהדהדת את רחל''. גם כאן יש לא פעם הישענות על דמותה, ולא ברור לפעמים אם זו רחל המשוררת או רחל האם. הן הופכות לאחת: אֶחְפֹּץ קִרְבָתֵךְ / אֲיַחֵלָה /כִּי נֻקְּדוּ בִּי / גֶחָלַיִךְ / אֵשׁ / גֶחָלַיִךְ אֵשׁ (גחלייך אש).

השיר הנפיץ והחזק הוא ''המגיד'', שעל שמו נקרא הספר. השיר מתאר התגלות של דמות מיסטית המעניקה למשוררת את המפתח אל עולם המסתורין בשירה. ידועות דמויות כאלה בספרות המיסטית היהודית: וּבָא הַמַּגִּיד בַּחֲצוֹת / וְהִגִּיד בְּאָזְנַי / אֶת כָּל לְחָשָׁיו / מִמְּתִיבְתָא דְּרָקִיעַ. והמיוחד הוא שההתקשרות עם הדמות המיסטית היא התקשרות עם גוון אינטימי: המגיד הוא ''יפה כחתן '', וגם: וּבָא וְהָלַךְ / דִּבֵּר אִתִּי פָּנִים בְּפָנִים. / וְקָרָא לִי: כַּלָּה (המגיד). בדומה לשיר זה גם השיר ''המלאך'' שגם בו נרמזת קירבה אינטימית עם עולם המיסתורין: וּבַלַּיְלָה בָּא הַמַּלְאָךְ / רָכַן עַל מִטָּתִי / וְנָשַׁק לְמִצְחִי / שְׂפָתָיו גַּחֲלֵי אֵשׁ.

המחברת
המחברת
לאחר שנים של הסתגרות בביתה עקב מחלה, חוזר ונשנה המוטיב של התכנסות עצמית, התבודדות והישענות על העולם הפנימי: אֲנִי שָׁבָה מִן הֶהָמוֹן / אֶל חַדְרִי הַמֻּגָּף / בּוֹ הַשֶּׁקֶט /בּוֹ הַדְּרוֹר (אני שבה). דווקא ההתכנסות פנימה מביאה אותה אל הגילוי העצמי, אל חשיפה אמיתית של עצמה ללא פניות וללא מסכות: עוֹשָׂה הַכֹּל בְּדַרְכִּי הַכּוֹשֶׁלֶת הַנֶּהְדֶּרֶת / מַצְלִיחָה לְהוֹצִיא אוֹתִי מִדַּעְתִּי / וְאַחַר לְחוֹנֵן עֲפָרִי / טַעַם רְגָבַי / לְפִי מִדְּבָשׁ יֶעֱרָב (חפה מכל פוזה). יש נימה של מחאה גם בספר זה, כניסה למשבצת של נביא התוכחה המוחה על עוולות חברתיות. כך בשיר ''צו קריאה'' היא יוצאת חוצץ בשפה בוטה: הַקָּהָל מִתְבַּקֵּשׁ לַעֲמֹד דֹּם לֹא לָשֶׁבֶת. / לְכַבּוֹת אֶת מְסַךְ הַטִּמְטוּם / לְהַתְחִיל לִצְעֹד / וְלָצֵאת לָרְחוֹבוֹת / אֶל כִּכַּר הַדְּמָעוֹת / לִזְעֹק שֹׁד וָשֶׁבֶר.

היא גם מרשה לעצמה לנשום ארומה צרפתית ולהתכתב עם שירו הידוע של ז'ק פרוור ''ארוחת בוקר'', אך הופכת את הסדר המגדרי: לא האישה היא הבוכה בדו- שיח הזה, אלא הגבר הרומנטי, שאמנם מפריח טבעות עשן, אך בוכה באהבה. פאריז מתחברת לנוף התל אביבי, ואותם ממטרים פה ושם.

בשער השני של הספר ''מגיד השורשים'' היא שבה אל עצמה, אל זהותה, אל שורשיה. היא חשה קרבה אל הנשים שמהן למדה את נשיותה ואת אמהותה, אותן נשים שהן ''נשות שיכון ומעברה'' והיא רואה בהן ''קדושות'', וזה שם השיר. אין היא נושאת כאן דגל פמיניסטי של הערצת נשות הקריירה, אלא מביעה אמפתיה ואהבה לנשים הללו שאין להן ייצוג רב בספרות והן נחשבות דלת העם בדירוג החברתי. לבה נתון להן.

הדמות המרכזית בשירה המשפחתית היא האם. היא מתארת אותה בצורה ציורית: רֵיחַ קוּבֶּה, בַּמְיָה עִם אֹרֶז לָבָן,/ דָּבַק בָּהּ רֵיחָם שֶׁל חָלוּק וּשְׂמִיכָה./ מִטְפַּחְתָּהּ שֶׁעִטְּרָה אֶת רֹאשָׁהּ (אמי). ובשיר הגעגועים ''יארת ירג'ע אל זמאן'' כתוב: יַארת' תַּחַת סֻכַּת גֶּפֶן אֵשֵׁב / אֶשְׁכֹּל עֲנָבִים צוֹנְנִים / תַּגִּישִׁי לִי אִמִּי. כך גם בשיר ''ניחוח שמרים ויין תאנים'' עולים הניחוחות של האם: לָשָׁה אֶת לֶחֶם קָדְשֵׁנוּ / בִּקְעָרָה אֲשֶׁר עָלְתָה / עִם אִמִּי מִבַּגְדָּאד / גּוּפֵךְ נִיחוֹחַ שְׁמָרִים / יֵין תְּאֵנִים וְצִימוּקִים. יש היצמדות אז למילים בערבית כדי לבטא את החוויה האותנטית של הילדות ושל החיים תוך דו קיום בין שתי שפות מעורבבות זו בזו בימי הבראשית של העלייה לארץ לְחברה של כור היתוך: פַאקְרוּנִי בְּרֵיחַ שׁוֹשָׁן וְיַסְמִין / בְּסִיר קוּבֶּה שְׁוַ'נְדַר עִם אֹרֶז לָבָן / מוֹלִיכָה עֶגְלַת שׁוּק בְּסִמְטְאוֹת הַשְּׁכוּנָה / פַאקְרוּ מִטְפַּחַת זִנְגִ'יל מְעַטֶּרֶת רֹאשִׁי / פַאקְרוּנִי בְּחַיַּי וּבְמוֹתִי (פאקרוני).

הגעגועים לעבר הם גם געגועים לדמות נשית נוספת: סבתא סלחה. הסבתא מייצגת עבורה את כאב ההגירה, את הצער של היות הסבתא עקורה בארץ, ללא משען וללא אחיזה, בבחינת גוֹלה במולדתה. היא תמיד צמודה לבּיקצ'ה שלה: סַבְתָּא סַלְחָה/ שֶׁעָלְתָה מִן הַגָּלוּת בְּבַּגְדָּד / לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ מֵעוֹלָם / בְּגָלוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל / נָהֲגָה לִנְדֹד בֵּין בָּתֵי בְּנוֹתֶיהָ /עִם בִּיקְצָ'ה עַל כְּתֵפֶיהָ /עַד יוֹם מוֹתָהּ (ביקצ'ה).

ובשיר אחר ''סטיקאן צ'אי'' היא מתגעגעת לספל התה של סבתא: מִזְגִי לִי סָבְתָא / מִזְגִי סְטִיקַאן צַ'אי / לְחַיַּיךְ / לְחַיַּי גַּם.

למרות שהמשוררת היא צברית, היא נושאת בתוכה את הנופים של הוריה בבבל כאילו היו חלק מזהותה. כך בשיר ''חיטת אלבי'': אַהֲבַת הָאִמָּהוֹת / הַמְּשַׁוְעוֹת אֶרֶץ / גַּגּוֹת בַּגְדָּד / חַבְלֵי כְּבִיסָה / מִזְרָנִים נִפְרָשִׂים / עַל סְטוּח (גַגוֹת ) / לְעֵת לַיִל.

וכך גם בשיר ''שָם'' המחדד את המרחק בין הכאן הישראלי לבין נופֵי ''שָם'' (בבל). היא חיה זאת כאילו אלה הנופים שלה: שָׁם בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה / לֹא בִּקַּרְתִּיהָ מֵעוֹלָם / סִילַאן תְּמָרֶיהָ לֹא טָעַמְתִּי. / הַצִּפֳּרִים / בַּחַלּוֹנִי מְצַיְּצוֹת / אֶת אִיסְמַהַן וּפָארִיד / שִׁירֶיהָ הָאֲהוּבִים שֶׁל אִמִּי.

החשבון עם דמות האב נותר לא פתור, אך באמצעות השירה היא מתחברת אליו שוב ומשוררת את דמותו: חָלְפוּ שָׁנִים / נֶעְדֶּרֶת אֶת קוֹלְךָ אַבָּא / נֶעְדֶּרֶת אֶת שְׂפָתְךָ / הַבַּגְדָּדִית הַשְּׁגוּרָה (אבא). יש גם געגועים לדמות סמכותית כמו חכם יוסף חיים (''בן איש חי'') , לדמותו הנערצת על יהודי בבל עד היום: כָּל בֹּקֶר שַׁבָּת הָיָה יוֹצֵא / אֶת בֵּיתוֹ הצַָּנוּעַ מֵאַחַת הַקּוּצ'וֹת ( הַסִּמְטָאוֹת) שֶׁל בַּגְדָּד/ אֶל סְלַאת אִיל כְּבִּירִי / (בֵּית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל) / חָבוּשׁ עְמָאמָה (מִצְנֶפֶת) לְרֹאשׁוֹ / וּזְבּוּן אָרֹךְ בְּצֶבַע זָהָב.

היא מבטאת בשירי השורשים מחווה שלה לעבר שלה, לזהותה, כבוד לאנשים שהולידו אותה ונתנו לה את זהותה. כך היא מגדירה אותם: בָּחַרְתִּי לַעֲצֹר / לָתֵת לָהֶם מִלִּים שֶׁל כָּבוֹד / אֲנָשִׁים קוֹלָם מְהַדְהֵד בִּי (שורשים).

הקו המשותף בכל שלושת הספרים הוא שהיצירה השירית נתפסת כסוג של גאולה וכדרך של הנחלה של מורשתה השירית ושל המורשת המשפחתית שלה. הספר השלישי הוא עוד צעד המבסס את מעמדה בשירה החדשה.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי