פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_8918

בדהרה, אל המצוק - חלק שני
יוסף חרמוני (שבת, 03/11/2018 שעה 11:00)


בדהרה, אל המצוק - חלק שני

הטפה יהודית להשמדה המונית של יהודים

יוסף חרמוני



חלק ראשון

השורות העצובות שלהלן תנסינה להבהיר כי אין בנאמר לעיל ולהלן כל הגזמה ואין זו רטוריקה שתכליתה טלטול הקורא. כאלה הם פני הדברים, כאשר מישירים אליהם מבט.

אני מודע לכך שמציאת קווי השקה ותווי דמיון בין תועבות גרמניה לַזוועות האידיאולוגיות של דת עמי, היא מעשה של פריצת טאבו. אלא שלא בשל כך אני אומר את הדברים; לא כדי להמם את היהודים הישראלים. אני אומר את הדברים כי אני יודע שהם אמת. אמת שמתכחשים לה; אמת שעצם חשיפתה כמוה כפגיעה בעצב חשוף, רגיש עד אימה.
אלא שדווקא כיון שכאלה הם הדברים, חובה להצביע עליהם. לא מיקרוסקופ ולא זרקור ולא משקפת נחוצים כדי לראותם. פקיחת עין נחוצה כאן. לא דבר זולתה.



גם בְּטיעון ''הסכין בגב'' שישראלים רבים נוקטים בו בדברם על התבוסתנים מהשמאל, פסעו הכותבים הישראליים האלה צעד אחד רחוק מדי, שיכשיל את נסיונם - אם יהיה כזה - לטעון כי אין בדבריהם זכר לתעמולת-זדונים של השליש הראשון למאה העשרים. בתעמולה משופמת זו, ילידת 1918, תוארו לוחמים אריים תמימים ומסורים, שמנוולים יהודיים בני גזע שֵם, מעוקלי אף ועבי שפתיים, תוקעים סכין בגבם בעודם גונבים את כספם, מפתים ואונסים את נשותיהם.
ולוואי ויבוא היום ותיחקר לעומקה השפעת מערכת הטיעונים המשופמת הזו (שהצחינה בגרמניה של שנות העשרים ואילך, עד 1945) על השתוללות הכתיבה של יהודים בישראל בראשית המילניום השלישי.

תיאור השמאל כציבור הצמא לדם יהודי, גם הוא עדות לחדירת שפת הדימויים הנאצית לשיח הריאקציה היהודית של ישראל. אלא שלא רק דימוי ישנו כאן ולא רק דימוי היה שם, אלא זאת עלילת דם לכל דבר; פריטה, בהתכוונות מלאה, על ההדק הריגושי החזק מכולם: העמדת נוזל החיים האדום במרכז הסיפר והאשמת יריבים פוליטיים בצמאון אליו.

הביולוגיזציה של השמאל והחילונים - דהיינו, דימויָם לרעלים, וירוסים, חיידקים ומגיפות - היא פרי מיזוגם של שני המקורות: דימויו של עמלק בשיח היהודי ודימויו של היהודי בשיח הנאצי. שני אלה נשזרים היטב בנוהל השיח המבועת והמבעית, חסר גווני הביניים, של כותבים ישראליים רבים, אנשי מחנה מוגדר לחלוטין.

זהו נוהל שיח, שהוא כשלעצמו נמנה עם מאפייניו של המשטר בגרמניה בשנות השלושים והארבעים של מאה העשרים. הזואולוגיזציה של היהודים ושל האויבים מחוץ והיריבים מבית, הביולוגיזציה והמטאבוליזציה שלהם, נאגדו במאה שעברה לכדי אחד ממאפייניו של המשטר הזה.

משטרים טוטליטאריים זולת המשטר הנאצי נקטו אף הם ב''סוגה'' זו, אך לא באינטנסיביות כמו זו שלו. סוגת השיח הזואו-ביו-מטאבולוגי היא מאפיין שתכליתו - כמו גם דרך תפקודם של המשטרים הללו - מחיקת צלם האדם מציבורים הנתונים לשלטונם. סוגת ההתבטאות הזו עשויה לשמש כעדות לאופיו של משטר ישראלי שיונהג בידי אנשים הדבקים בה כעת, טרם האחזותם המלאה בשלטון.

יומו של שיח ממלכתי ביולוגי-זואולוגי-מטאבולי עלול לבוא. וטיבו של שיח כזה שהוא הופך לפעילות של טיהור רצחני נטול מעצורים. כל זה עלול לקרות בשלטון מונהג יהדות כהלכתה.

נקיטה רציפה בלשון שחיטה, חיסול, השמדה, ריסוק, סירוס והריגה - אף היא מאפיין המשותף לריאקציה הישראלית ולמשטרי הזוועה של מרכז אירופה ומזרחה במאה העשרים. הלשון הזו היא חלק מההווייה הדמית השורה על מיקטעים מרכזיים של הכתיבה הדתית הריאקציונית בישראל.
האם מולידו של השימוש בלשון הדם וההשמדה הוא רצון הכותבים - כאן ושם, עתה ואז - ללבות שנאה וריגוש בקוראים?
או, לחילופין, האם אפשר לראות את הלשון הזו כביטוי לאישיותם הפרטית והציבורית של הכותבים? האם זו אישיות שהיא כה תוקפנית, עד שאין כל מניפולציה בַּכתיבה מעוררת-היצרים הזו, זו המונפקת בישראל כיום וזו אשר נופקה בגרמניה לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה?
ייתכן גם כי שני ההסברים משתלבים בהיתוך סינרגי; כותבי האידיאולוגיות הדורסניות נותנים דרור לאישיותם השונאת, הקוראת את המציאות ומבארת אותה תוך שאיבה מתמדת מלקסיקון נפשי ומילולי של אלימות קיצונית, כיון שהם יודעים כי בכך הם רותמים לעגלתם את הציבורים הצמאים למסרים כאלה.

החובה הקדושה להשמיד ציבור מוגדר היא התו המשותף הבולט, לנאציזם וליהדות. אלא שהנאצים ייעדו גורל של השמדה מוחלטת ליהודים ואחר כך למיקטעים מסויימים בלבד של הקשת האנושית.
ביהדות, תחולתו הפוטנציאלית של צו ההשמדה המוחלטת היא בלתי מוגבלת, ועל פי הוגים מסויימים, בעבר כמו גם היום, היא חובקת כמעט את כל אוכלוסיית העולם שאיננה יהודית.

העם הגרמני אינו מכנסי-עור שכולם דם, אך מכנסיו מכוסים בכתמי דם-שלא-יימחה גם אם יושלכו לסל האשפה. העם הגרמני הוא עָם עִם דם על הידיים ועל הז'אקט ועל המכנסיים. אין עָם יכול למחות את עברו, ואין הגרמנים יכולים למחות את מוצרט, היטלר, שילר, באך, הימלר, בטהובן, גבלס, קאנט והיידריך מדברי ימיהם.
גם העם היהודי אינו טלית שכולה תכלת. טליתו מוכתמת בַּמיתוס התנ''כי של הג'נוסייד בעמלק ובשבעת עממֵי א''י, שגם אם רק משל היה הרי הוא מבוא, ארוך כאורך הגלות, לאתוס המעש הג'נוסידאלי בעמלק ובעמים נוספים, שרבים ורעים מייחלים לבואו.

בגדיו של העם הגרמני מוכתמים בעברו. את תכלת הטלית היהודית מכתים איווּי הג'נוסייד, שאחד מביטוייו הוא התחינה המחללת את ההגדה של פסח, ''שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו... ותשמידם מתחת שמי אדוניי''. אין להתכחש לאופציית השמדת המיליארדים הגלומה בתפילה הזכה הזו, שכן כל מחצית האנושות בת ימינו, העובדת אלילים, נכללת בקטגוריית המועמדים להשמדה, אותם שאינם מאמינים באל האחד.

וגם עובדי האל האחד, אם נוצרים הם - ויש רבנים הגורסים שגם אם הם מוסלמים - אין הם עובדים אותו כהלכה, ודינם דין עכו''ם. ביטוי רווח לכוליותה של הגישה המשמידנית ביהדות הוא האימרה השגורה בפי דתיים, שמקורותיה בני שנות אלפיים: ''טוב שבגויים הרוג''.

מדינת ישראל צפתה לפני שנים אחדות בחיזיון אשר לא הִבְעיתהּ: ספר הקורא להכחדה גורפת של לא-יהודים. לא תהיה זו הגזמה לתאר את הספר הזה ככתם מוסרי ענקי; ''מיין קמפף'' יהודי תוצרת בית דפוס עברי במדינת היהודים. אלא שבכך לא מסתיים תיפקודו של דבר התועבה הזה כצפירת אזעקה. מגבר ההזעקה אשר ליוה את היצירה המיין-קאמפפית המזוהמת הזו היה הלגיטימציה הפומבית, הבוטה, שהיא זכתה בה, בחתימתם של עשרות רבנים חשובים של הציונות הדתית. גם אם לא כל הרבנים האלה הגנו על כל הנאמר בספר, הרי כולם - כולל כאלה הנחשבים מתונים - קבעו כי כתיבה שכזו היא חוקית ולגיטימית, כיון שהיא מתרחשת בַּספֵירה ההלכתית וממנה היא יונקת את הגיונה. בכך, קבעו הרבנים הרבים האלה כי ההלכה היהודית היא המטהרת הגדולה, אשר אין כל פסול בכך שתחת כנפיה תהא נדגרת כל תועבה גזענית-משמידנית, מרחיקת לכת ומיינ-קאמפפית ככל שתהיה, ואף אם תטיף להשמדת הנכרים כולם.

ואפילו רק עמלק הוא הנידון להשמדה, שאלתו התמה של צעיר דתי חריף-שכל מעידה על הגלום בהשתרשותו של מוטיב ההשמדה הגורפת בנראטיב האידיאולוגי של עמנו: ''למה ישראל לא הורגת את כל העולם? מחשש [בהנחה] שכל מי שהיא הורגת אולי הוא עמלק?''



מעבר לכל זאת, דומה שאין הקְבָּלָה הדוקה יותר בין ציווּיי ההשמדה היהודיים לאלו הנאציים, מזו המיתַמרת כעננה רעילה מעל הצו המקראי להשמיד את העיר החוטאת, העיר הנידחת לעבודה זרה.
האם הקְבַּלת דין העיר הנידחת לזוועות שעוללו הנאצים, היא מופרכת ומרושעת?

האם ההיתר ההלכתי (יליד קולמוסו של הרמב''ם) להשתמש בשיער המומתים העבריים טרם שיישרפו גופותיהם בעיר החוטאת, נבדל במהותו המוסרית מההתר-שהפך-להוראה, לאסוף את שיער היהודים המומתים במחנות ההשמדה, טרם שריפתם, ולעשות בו שימוש?

בדומה להִלכות שמירת עדינות נפשם וטוהר כפיהם של משמידיה היהודיים של עיר יהודית הנידחת לחטא - גם אירגונו של היינריך הימלר, קנאי דוקטרינרי, שקד על שירוש תופעת הגניבות ושמירת נקיון-הכפיים של הרוצחים המסורים, עד סוף המלחמה. המלחמה היתה כבר אבודה, הרייך עמד על סף התמוטטות, אך האס-אס נהג עוד כארגון המקפיד על טוהר מידות ומינהל תקין (תום שגב, חיילי הרשע, הוצאת דומינו, ללא ציון שנה, עמ' 71).

האם הכוונה ליצור מנגנון-לרצח-המונים, מנגנון שאנשיו הינם הגונים, עדינים וטהורי לבב וכפיים, הוא טומאה צרופה כאשר הוא גרמני, וקדוּשה צרופה כאשר הוא יהודי ומקורותיו תנ''כיים ורמב''מיים?

השמדה המונית של יהודים, בהקף של ג'נוסייד אשר לעומתו רצח אוכלוסיית העיר הנידחת הוא פיהוק, אף היא קונה לה אחיזה בדבריהם של רבני יד''ק. הם בודדים בינתיים.

על פיהם, השמדתם של יהודים לא חייבת להתבצע רק על שום היותם אויבים אקטיביים לרוח ישראל סבא וישראלה סבתא, כדוגמת חילוניים מפיצי חילוניותם, או כאלה המנסים להגביל תחולתה של כפייה דתית, ואחרים. דין ההשמדה אמור לחול גם על כמה מיליוני ישראלים שחטאם פסיבי לחלוטין: אין הם שומרים שבת או אף אינם שומרים מצוות כלל ועיקר.

הקביעה כי הממלכה היהודית-עברית-ישראלית אמורה להשמיד את הבוגדים במורשת עמם, כלומר בעמם ובאלוהיו, נשמעה בעבר בפורומים חסויים למחצה, אף כי היו בהם גם אינטרנטיים. כיום נשמעים הדברים גם בפרהסיה, מפי רב אחד לפחות, המלמד בישיבה ובאחת ממכינות הדגל של הציונות הדתית. אין הוא, ואין הקודמים לו שדיבורָם ג'נוסיידי, מסולקים לאלתר מהמוסדות בהם הם מלמדים. דהיינו: דבריהם נחשבים כראויים להישמע. רק להישמע. בינתיים.







http://www.faz.co.il/thread?rep=177845
המצוק של חרמוני
יוסף אליעז (יום חמישי, 22/11/2018 שעה 15:34)

אילו חרמוני היה כותב בקורת ספרותית-מוסרית על הדברים הנוראים שיוצאים לדפוס בישראל, כמו אותו ספר ''הלכתי'' מיותר ''תורת המלך''- חוששני שניתן היה להסכים עם דבריו, אלא שהוא מערבב כתיבה הלכתית או סתם מטופשת או כתובים תנ''כיים בני חמשת אלפים שנה עם עובדות ומעשים שנעשו בפועל, או שיש חשש-של-ממש שייעשו, חלילה, בעתיד.

איני יודע אם חרמוני חולק על הטענה הישראלית המקובלת גם עלי, הקטן באלפי מנשה, שצה''ל מקפיד על טוהר הנשק יותר מכל צבא אחר בעולם.
אכן מעשי נבלה או רצח חפים מפשע נעשו אי-פה ואי-שם, כמו הרצח של ד''ר גולדשטיין במערת המכפלה, עליו שילם בחייו, או הטבח הנורא בכפר קאסם, עליו האחראים לא נתנו את מלוא הדין. אך אלו חריגים היוצאים מן הכלל ומלמדים על הכלל, וזה מבלי לדבר כלל על פרשת החייל אזריה.

יש בישראל חופש הבעת הדעה וחופש הדיבור, ואלו שמורים גם למטופשים ולקיצוניים בחברתנו. [מצד שני אין לנו חופש של אי-שמיעת האחר או אי-הדפסת דבריו]. מילדותנו אנו שומעים סיפורים נוראים על דם, רצח, או היות אנשים לטרף, נוסח סיפורי האחים גרים, או אפילו שירי-ערש עבריים נוטפי-דם. האם בשל כך אנו מתירים רצח? ההיסטוריה רוויה שפך דם, כלום בשל כך נעלים ונמחק את סיפורי התנ''ך, אגדות הניבלינגים, מסעות הכיבוש של הוואהבים בשם האיסלאם או מסעות הרצח של מסעי הצלב, או הטבח שעשו המונגולים וכן ההונים באירופה ובאסיה? או את פשיטות הרצח של הויקינגים, כן, מסקנדינביה המעודנת כיום.

חרמוני נזקק למעשים היסטוריים רחוקים שהתקיימו בעולם-מושגים אחר לגמרי ולכתיבה רצחנית ומיותרת בימינו. הוא לא נזקק לג'נוסייד המתרחש בימינו אלה. אזכיר רק מעט אירועים נוראים, בלי להדגיש את השואה: טבח הארמנים בטורקיה; טבח שבטים שלמים באפריקה במושבותיהם של גרמניה ובלגיה באפריקה לפני מלחמת העולם; השמדת הילידים באמריקה ובאוסטרליה;הטבח שערך מוסוליני באתיופיה; הטבח ברואנדה ולפניו הטבח בביאפרה; הטבח שהמוסלמים ערכו בדרום סודן; הטבח שעשו המוסלמים מדעא''ש ביזידים ובכל הקהילות שנפלו בידיהם, נוצרים כמוסלמים; הטבח של סטאלין בטטרים; הטבח הסיני בטיבט ובמיעוט המוסלמי בסין; הטבח היפני בדרום אסיה- במנצ'וריה, בסין ובקוריאה בפרט. חרמוני לא נזקק לקורה פה, על סף מדינתנו ממש עד ימים אלה:טבח העם הסורי בידי בשאר אסד בעזרת אירן, חיזבאללה ורוסיה המעטירה.

מר יוסף חרמוני, רד נא מפסגת החרמון אל מה שנראה בעיניך כגיא ההריגה שלנו בשל אותן התבטאויות מיותרות בפה ובעט והבט במציאות. לוואי והיטלר ימ''ש היה מסתפק בספרו המבולבל-מעט ''מיין קאמפ'' ולא פונה לרצח עם בפועל. דומני, בכל הכבוד, שנזעקת לשווא. לא כל כלב נובח גם נושך ומסופקני אם בעל ''תורת המלך'' החזיק אי-פעם רובה בידיו. או אם יחזיק ברובה גם יירה בו. אין מוחקים היסטוריה,כפי שכשו בבריה''מ של סטאלין. לא חייבים להתגאות בכל אירוע הנזכר בה, אך לוואי והמצב בכל ארצות תבל לא היה גרוע מהמצב במדינת ישראל.


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.