פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
שניים שהם אחד
חגי קמרט (יום רביעי, 19/06/2019 שעה 10:00)


שניים שהם אחד

סיפור חיים של התאומים הרצל ובלפור חקק

חגי קמרט



מבוא קצר

המשפט 'שניים שהם אחד' שגור ואפילו בנלי משהו, אך יוצא דופן כאשר מדובר בתאומים הרצל ובלפור חקק. שניים - שלא רק זהים בצורה - אלא תואמים גם בתוכן וברוח. ורמז לכך בשם המשפחה.
ח = חומר
ק = קל וחומר רוח
וה – ק הנוסף מה הוא? רמז לנשמה יתירה, שהתברכו בה התאומים, ומוצאת היא ביטוי של רצוא ושוב בין האותיות העבריות שיוצרות את שירת הלב שלהם, שכולה אהבת המולדת אהבת השירה אהבת האדם.
אלא מאי, שרבות כתבות נכתבו לגבי שירתם המופלאה של המשוררים התאומים. אך הפן האישי האנושי תוך נפשי שלהם ביחס לכל הסובב להם, טרם מוצא, ועל כן בא הכתוב הזה להעלות ולהאיר את השניים באור חיי היומיום הפשוטים הרגילים, ומחוץ לאור הזרקורים המאיר על הפן השירי שלהם כמשוררים, (היינו התייחסות ספציפית לשירים).

בשכונה
בחצר השכונה עם ההורים והדודים דליה ומשה, 1953
1. מושב חיים

1.1. היכן היה מושב חייכם הראשון בארץ ( מעברה, שכונה בעיר מסוימת) ומה זכור לכם משם. הכוונה לבית, לנוף, לילדים ששיחקתם אתם. מה למדתם מהם? מה לימדתם אותם? מה ייחד את ההווי ואופן החיים באותו מקום?

הרצל:
הגענו לארץ, כשהיינו בני שנתיים. ולפי המקובל באותם ימים, המשפחה נשלחה לראשית דרכה בארץ המולדת, למעברת עולים. הגענו למעברת בית- ליד, והחיים שם לא היו גן של שושנים. אמא מספרת, ששאלו אותה כשהגיעו למחנה המעבר לעולים, ''לאן את רוצה, האם לפרדס חנה או לבית ליד'', היא ענתה מיד ''בית לִיד''. מי שצפה בעדות שלה בסרט 'הרצל פינת בלפור' המופץ ביוטיוב, שומע אותה מתוודָה בגילוי לב, 'אמרתי מיד ''בֵּית ליד''. חשבתי שזה בַּית.'. היא הייתה בטוחה, שמבקשים ממנה לבחור בין פרדס לבית. כשהמשפחה מגיעה לבית ליד, היא מבינה שזו מעבּרה, והמשפחה חייבת להסתפק באוהל, באדמה חולית. עליהם לנכּש קוצים ועשבים.

כעבור שנה, אבינו מבקש לעזוב את המעברה כדי להגיע לירושלים לדירת קרובים, ולעשות מאמץ לרכוש השכלה, כדי לשכור דירה למשפחה שלו ולהעלותם לירושלים. השכונה הראשונה שבה גדלנו, בירושלים, הייתה שכונת זכרון יוסף, אבל לקראת 1954 עוברת המשפחה לדירה מרווחת יותר, דירת חדר גדולה יותר, בשכונת בתי סיידוף.
שכונת בתי סיידוף אכן הייתה השכונה, שהפכה בזיכרונותינו לממלכה, למחוז ילדות מיתולוגי שעיצב את חיינו. בשכונה לא ידעו מי הרצל ומי בלפור והתייחסו אלינו כאל החקקים או 'הבלפורים'. כמובן, יצרנו לנו חטיבה נפרדת. היינו ארבעה אחים ותמיד ידענו לשמור על אחדות בינינו. האח הבכור שלנו היה בעל תסמונת דאון והיינו נאלצים לשמור עליו מכל משמר, ילדים אהבו להתנכל לו, להציק לו.

בלפור:
שאלתָ על משחקי ילדות. משחקים עם ילדים אחרים שיחקנו, וזה קרה כשהגענו לשכונת בתי סיידוף. החיים שם פשוט התנהלו בחצר, כי הבתים היו דירות של חדר אחד לכל משפחה. גרנו שם זוג הורים וארבעה בנים, ונולדו שם גם שתי אחיות צבריות, והיינו שמונה נפשות בחדר אחד. למדנו לחיות בתוך חבורה של ילדים, שכולם בחצר. היה פטיפון אחד במרפסת העליונה, קומה שנייה. כל השכונה הייתה בצורה פטיוֹ. הפטיפון הונח על שרפרף במרפסת העליונה שחיברה את כל הדירות שם ברצף.

כך הכרנו את כל השירים הישראליים של אז. השירים של ישראל יצחקי ''סבא פיקולינו'', ''אבא'לה בוא ללונה פארק'' וגם שירי הילדים של אז ''עגלה עם סוסה'', ''לאבא שלי יש סולם, מגיע הוא עד השמים''. באמצעות פטיפון שכונתי קיבלנו לתוכנו את הישראליות. במרכז החצר היו שני בורות מים, וכך למדנו בשעות של הפסקת מים איך כולם מתחלקים במים של הבור. הגבאי של השכונה, חמַו'י היה יורד עם מפתח, פותח את המנעול בשְׂבכה של הבור ומעלה דליים לכל משפחה לפי גודלה.

הרצל:
ולא נשכח את עץ הערבה שעמד בחוץ, מעל השירותים הציבוריים, שם לכל משפחה היה תא אחד. כילדים היה לנו כייף מיוחד לטפס על עץ הערבה. וגם בסוכות נהגנו לקטוף עלי ערבה ולמכור ב'שוק ארבעת המינים' בשוק מחנה יהודה.

1.2 אני מבין מהראיונות, שקראתי אתכם שבבתי סיידוף תקעתם את היתד של ילדותכם או הורדתם עוגן לתקופת הילדות. מה אפיין תקופת ילדות זו? איך כתבתם בבית?

בלפור:
הגדרתָ נכון את ''בתי סיידוף'' כשכונת ילדות. לכל משורר יש בזיכרון שכונת ילדות מיתולוגית. למרות שהיינו לאחר המעברה בשכונת ''זיכרון יוסף'', היינו קטנים ממש, ולא חווינו זאת כשכונה שהתקשרנו אליה, ולילדים שהיו איתנו בגן. הגענו לארץ בגיל שנתיים. לאחר שנה במעברה היינו ב''זיכרון יוסף'', בדירת חדר קטנטנה ממש.

אני זוכר שכאשר הגענו היה ט''ו בשבט. אמא שמה על מזוודה עם אבזמים כמה צלחות של פירות. אבא ברך על הפירות וכולנו ברכנו על פירות החג, ואמרנו שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. אך כשהגענו ל''בתי סיידוף'' התרשמנו מהמבנה הענק של השכונה שמסודר בצורת קשת, וגם מהילדים הרבים שהיו בשכונה. כולם היו מעדוֹת המזרח, לא הייתה משפחה אשכנזית אחת. הייתה אווירה משפחתית אולי יוצאת דופן במהותה. כשאמא יצאה לקניות בשוק, היא הניחה את הסיר על הפרימוס, אמרה לשכנה שלה רוזה (''ויזינא רוזה''): ''דירי באלִק על ל'אוולאד'' (שימי עין על הילדים). השכנה נכנסה הורידה את הסיר, שמה על השולחן והאכילה אותנו.

הרצל:
לא היה בבית שולחן כתיבה. היה שולחן אחד בלבד באמצע החדר, גם שולחן בישול, גם פינת אוכל, וגם שולחן כתיבה. וכשהשולחן היה תפוס, הכנו את שיעורי הבית על החלון. לשני חלונות הבית היה אֶדן רחב וגדול, וכך יכולנו לכתוב בעמידה את שיעורי הבית.

איך ההורים התייחסו אליכם גם כתאומים - שניים שהם אחד - וגם לכל אחד ואחד בנפרד. איך הֵגבתם ליחס שכזה? לדוגמא: אם הייתה גערה או נזיפה כלפי האחד מכם, איך הגיב אחיו לכך?
האם היה סדר שבועי בבית? היינו: איך הייתם מקבלים את השבת? למשל. מה אבא היה עושה? אמא? האחים? האם הייתה חלוקת תפקידים?

הרצל:
אבא היה רוב שעות היום בחנות הירקות, שבה עבד כמנהל חשבונות, ואמא הייתה ''שר האוצר ושר הפנים'', ממלאת את כל התפקידים. אמא עשתה הכול: גם בישלה בפינת מטבח קטנה הצמודה לטוש לרחצה. כל השיש היו פרימוס ופתיליה. מקרר חשמלי לא היה אז, היה מקרר שפעל על בלוקים של קרח. ותמיד הייתה תורנות בינינו מי מביא את הקרח. בבוקר הייתה תורנות מי יוצא למאפיית הפיתות בשכונת 'בית יעקב' להביא פיתות. בדרך כלל זה היה תפקיד שלי. לפעמים נשלחנו לשוק להביא תבנית ביצים ולהיזהר, שלא יישברו בדרך.

בלפור:
השבת הייתה יום מיוחד במינו, והיו הרבה הכָנות. ביום שישי יצאנו לשכונת 'בית יעקב' שם היה ''התנור של עבאדי'', כך קראו אז למאפיית עבאדי. כל ילד הגיע לעבאדי עם סיר משפחתי: כל אמא שמה סרט בצבע מיוחד על סיר החמין שלה, כדי שנוכל לזהות את הסיר שלנו. לאחר תפילת ''מוסף'' בשבת הלכנו בשיירה מבית הכנסת, וכל משפחה לקחה את הסיר שלה. יום אחד הגעתי הביתה עם הסיר, ואמא הבחינה שזה לא הסיר שלנו. היא אמרה כולה משתוממת: ''אתה לא רואה שזה הסיר של משפחת לוי?''..יצאתי מיד לדרך, ואני רואה מולי את רותי לוי, אומרת מרחוק: ''הסיר שלכם נמצא אצלנו''.

בני8
הרצל ובלפור בני 8 בפורים תשט''ז, 1956
האם הייתם מעורים בחיי הילדים בשכונה? שיחקתם סטאנגה? היה לכם קורקינט? (הכוונה: קורקינט מלוחות עץ עם קוגלגרים). האם היו משחקי ילדות כמו אפסן ( שבע אבנים), ''שלום אדוני המלך'' וכו... גולות (אג'ואים), איסוף של חמישיות או בודדים של צילומים מסרטי קולנוע? היו לכם פוררות ?
עד כמה הייתם חברים עם ילדי השכונה, מעבר לילדי כיתת בית הספר שלמדתם איתם? האם נרקמו קשרים הדוקים עם חלק, עם בודדים מיַלדי השכונה שהחזיקו שנים? ואולי עד היום הזה?

הרצל:
היינו חלק מרכזי בחיי הילדים בשכונה. אהבנו לספר להם סיפורים מרתקים, ולרוב היו אלה סיפורים, שהמצאנו מדמיוננו הפורה. לקחנו קופסאות נעליים וגלגלנו בהם גלילי נייר, שם ציירנו 'סרטי קומיקס'. את העלילות חיברנו בעצמנו ועשינו פעלולים ממש כמו בתסכית רדיו. כשרצינו להשמיע רחש של אש, רשרשנו בנייר צלופן, כשרצינו להשמיע ירייה, חבטנו בקרש גדול על שולחן. ממש השקענו בהפקת סרטי קולנוע מצוירים. כל בוקר קמנו מוקדם, אני הייתי הצייר, בלפור ישב לידי לתכנן את העלילה ואת הדיאלוגים של הקומיקס. אמא עזרה לנו להדביק את כל הניירות המצוירים יחד בדבק של קמח ומים. הסרט הראשון שהפקנו היה ''ג'ימי בערבות אפריקה''. ילדי השכונה אהבו את הסרטים שלנו וגם שילמו על הצפייה בהם. הושבנו אותם בשורה, ורק אלה ששילמו על הסרט יכלו לצפות בו.

בלפור:
אז בתוך השכונה התחילה גם הקריירה הספרותית שלנו. רצינו להרשים את הילדים בשכונה והפקנו עיתון שכונתי. איך זה היה? היה דפוס קטן לא רחוק מביתנו, במקום שעומד היום ''שוקניון אגריפס''. היינו מתבוננים בפועלי הדפוס ומעריצים אותם, כי חשבנו שהם הסופרים שכותבים את הספרים והעיתונים.

למדנו מפועלי הדפוס של השכונה, שיריעות הדפוס שלהם מודפסות במטריצות. עמדנו בדפוס כל בוקר, והבטנו עליהם בהערצה. כששאלו, ענינו להם שאנו רוצים להיות סופרים כמותם... הם צחקו ונתנו לנו מטריצות עופרת, ואז למדנו שכל אות על הגלופה נראית הפוכה. קנינו מחקים, ויצרנו לנו מטריצות דפוס של אותיות והדפסנו עיתון שכונתי.
היו לנו עשרים ושבעה מחקים: כל אותיות האלפבית והאותיות הסופיות. הילדים הופתעו יום אחד כשהופענו עם עלון שכונתי ''עיתוננו'', העורכים: הרצל ובלפור חקק... היו שם מדורים שונים וסיפורים מחיי השכונה, וכל פעם הייתה קריקטורה שהרצל צייר. בעזרת החותמות הפקנו את כל הגיליונות, והדפסנו אות אות, שורה אחר שורה. במשך חודשיים הפקנו מספר עותקים, כולם בהפקה ידנית. זו הייתה הפתעה לכל ילדי השכונה, כאשר הצענו להם למכירה עיתון שכונתי!

הרצל:
שיחקנו באמת בכל המשחקים שהזכרת. כמובן, היה גם משחק ''חמש אבנים'' הקלאסי שכלל בין היתר שמות מוזרים כמו פאץ או פאץ בלהכפיל, קוּגלךְ, החלפות, תקיעות ושער, שיחקנו אז בגולות וכאשר הגענו לבקר את הסבא והסבתא ברמת גן, גילינו שהתל אביבים קוראים להן ''בּלורות''. אנו שיחקנו משחק, שקראו לו ''ארץ'' (מצויר בגיר על המרצפות), והתל אביבים קראו לו ''קלאס''. המצחיק ביותר, שאנו קראנו לסוכריה ''מציצה'' והם קראו לזה ''סוכריה על מקל'', וזה יצר הרבה אי הבנות וקטעים מצחיקים.

שיחקנו כמובן אז ''חי, צומח דומם'', ''שלום אדוני המלך'', ''סטנגה'', '' אלמבוליק'', ''אלם סלאם פאץ'' (בערבית) תופסת, מחבואים, ''אחת שתיים שלוש דג מלוח''. ועוד הרבה משחקים. הבנות שיחקו בהולה-הופ. הבנים הריצו פורפרות על הרצפה והתחרו ביניהם אצל מי הפורפרה מסתובבת זמן רב יותר.

שאלה:
מעשה טוב חריג שעשיתם או אחד מכם עשה בשכונה. לדוגמא: כניסה לבית שאחזה בו בערה והצלת האנשים שבו, או: הצלת חיה מסוימת שנקלעה למצוקה. עזרה בשיעורים לילד נחשל וכד' .
מה קיבלתם, אם בכלל, מה תרמה לכם האווירה והשהות הארוכה בשכונת בתי סיידוף?

בלפור:
יש סוד, והוא לא ידוע: היינו ''ילדי תהילים'', מושג לא מוכר היום. היינו מגיעים כל שבת בצהריים לבית כנסת ''מנחת יהודה'', וקוראים עם חבורת ילדים את כל פרקי התהילים ברצף. כל ילד שהגיע תורו קרא את הפרק הבא בתור. המורים שלנו ב''תהילים'' היו הרב יוסף זאב והרב גורג'י יאיר. בתוך קריאת התהילים היו המורים קוראים לנו ''פרקי אבות'' וגם מדרשים מן המקורות. קיבלנו אז כרטיס שעליו הופיע שם הפרשה בתורה (פרשת ''וארא'', פרשת ''וישלח''), ובכל חצי שנה מי שצבר את כל הכרטיסים, הגיע חכם שאול פתיא ביום חול שבו נפגשנו, והוא לקח מידות של מכנסיים או חולצה מכל ילד. הוא היה גם חייט. קריאת תהילים נעשתה גם כעזרה לזולת. בכל משפחה באיזור ידעו שיש ''ילדי תהילים'', שניתן להזעיק אותם בעת פטירת של אדם, לבוא ל'שבעה' ולקרוא תהילים בעת ה'שבעה'.

זכור לי שליד חנות הירקות של אבי, גר ילד נחשל בלימודים. אביו היה חבר של אבי, והם ביקשו ממני לא פעם כשביקרתי בחנות של אבא, לעלות במדרגות לביתם ולסייע לו בשיעורי הבית.

הרצל:
היה לנו גם מעשה טוב נוסף: היינו יוצאים עם ילדי השכונה ל'בתי הזקנים' בסביבה (כך קראו לזה אז), וביקרנו את הסבים והסבתות שלנו שהיו מדיירי המקום. אני זוכר, למשל, את הביקורים בבית זקנים מול 'שערי צדק' הישן, שם ביקרנו את הסבתא של משפחת לוי. והם ביקרו יחד איתנו אצל סבא שלנו מורָד.

אהבנו לבקר את הסבא בבית הזקנים בשכונת רוממה, וכאשר סיפר לנו על זוג זקנים במוסד שנקלעו למצוקה קשה, הגענו בראש משלחת ילדים ועודדנו אותם, הבאנו להם מצרכים וממתקים. בחנוכה הבאנו סופגניות שאמא אפתה לדיירי בית הזקנים.
אהבנו גם לארגן את הילדים למשימות מיוחדות, והגענו איתם למקומות מרוחקים כמו מעיין ליפתא. הרגשנו כמו מפקדים של יחידה, ורצינו להנחיל להם אהבת הטבע וקִרבה לסיפורי מדרשים, שסבא מורָד וסבא יצחק הנחילו לנו.

3. העזרה לזולת

3.1 אני מבין שקיים בכם דחף לעזור להתקדמות של הזולת בתחום אותו אתם מכירים היטב , הוא תחום הספרות ככלל והשירה בפרט.
מה דוחף אתכם לעזור ולקדם את הזולת? האם זה דחף טבעי ייצרי המתנפל עליכם לעשותו. או עשייה בשׂוֹם שֵׂכל מתוך מחווה ורצון טוב לחבֵר?

בלפור:
אתה צודק שסייענו למשוררים רבים בראשית דרכם. לא פעם אתה נתקל בכישרון, אך יש לאנשים בראשית דרכם רתיעה לפרוץ החוצה, וגם חסר להם הידע והכלים איך יוצאים לדרך. עזרנו גם למשוררים וגם למשוררות. אני מודה, שתמיד נדמה לך שתזכה להכרת תודה, וזה גם קורה לפעמים, אך האכזבה היא, כשאתה נתקל באי- הכרת הטוב. היו גם מקרים של כאלה שנעזרו בנו כל עוד אפשר ואחר כך הייתה התנכּרות. יש מקרים של אדם, שנעזר בך, ואחר כך חובר לאויבים שלך לפגוע בך. אלה מקרים קיצוניים, שקורעים את חוט החסד האנושי שמחבּר בני אדם לקהילה, למשפחה. אנו מסתכלים על המודלים המשפחתיים שלנו שעשו טוב, בלי לשאול שאלות ובלי לצפות לכלום.

הרצל:
מגיל צעיר למדנו שהסבא של אמנו, סבא ציון, היה נכבד מאד בקהילת יהודי בגדד, וסיפרו לנו שהסבא עמד בראש אגודת 'עוזרי דלים'. הם דאגו לפת לחם ולתמיכה כספית בעניין הקהילה. והכול בסתר! זה לימד אותנו, כמה חשוב להיות שליחֵי ציבור. לפעול למען הזולת. אהבנו לארגן בחגים את ילדי השכונה לבקר בבית הזקנים של רוממה, לחזק את רוחם של הזקנים, והיו זקנים שבקושי ביקרו אותם. הֵסבנו להם שעות של נחת. סבא מורד חיזק אותנו בדרכנו, והנעים לנו ולילדים שהצטרפו אלינו שעות רבות בסיפורי עם. הוא היה מספר עממי בחסד !!!

3.2 האם יש בכם ציפיות לתמורה מצד אותו אדם אותו קידמתם? בכל זאת, אדם מחויב לתמורה כלשהי.

בלפור חקק:
עוד לפני ששימשנו בתפקיד ''יושב ראש אגודת הסופרים העברים'', הקמנו מסגרת התנדבותית של סופרים, שתורמים לחברה. יצאנו לימי התנדבות בכפרי ילדים, וגם בבתי ספר חלשים בעיירות פיתוח. הדבר החשוב ביותר לילד, שיאמינו בו, שיתנו לו הכול כדי שיצליח. ידענו שהילדים הללו לא זוכים להיפגש עם סופרים. היינו מגיעים אליהם עם מיניבוס או אוטובוס מלא בסופרים ומשוררים. דאגנו, שהכפר או מועצת העירייה יממנו את ההסעה, והסופרים תרמו את יום ההתנדבות. לא ציפינו לתמורה, אך הילדים שהגענו אליהם זוכרים זאת היטב: לא פעם באירוע שהופענו, ניגש אלינו נער לאחר האירוע, ואמר, ''אני זוכר שהגעתם אלינו לכפר, כשהייתי ילד''.

הרצל חקק:
הגענו עם חבורות סופרים, שהעבירו לילדים שעת סיפור, שיחה על ספרות ועל ערכי התרבות.. המשכנו יוזמה זו גם כשהיינו יושבי ראש האגודה. והגענו אז גם לשדרות ונתיבות ,בזמן מתקפת הסקאדים על עיירות פיתוח אלה. כשהיינו יושבי ראש, ידענו לחזק רוחם של כותבים רבים שציפו למשוב על יצירתם, לתשומת לב, להשקעה שלהם בכתיבה. הקדשנו זמן רב לקרוא, להגיב, להיפגש עם משוררים ומשוררות, לכתוב על ספרים רבים, להופיע בערבי השקה רבים. הייתה באגודה, בימים שמילאנו תפקיד יושב ראש ,הרגשה חמה, הייתה תחושה של משפחה. לא חשבנו, שאנשים חייבים להחזיר לנו בתמורה, אך ציפינו לקשר חברי, בזה אתה צודק. כשזה לא הגיע, או כשאדם כזה פעל לרעתנו, קשה היה לקבל זאת !!!

בגין
הרצל ובלפור עם בגין, יוני 1977
4. דמותו של אדם

מה נקרא ''אדם'' בלשונכם : זאת אומרת אילו תכונות ומעשים צריכים לאפיין את אישיותו של אדם, כדי שאפשר יהיה לכנותו בשם ''אדם''. אף זאת מנייה בסדר קדימויות - למשל: אהבת האדם, יושר, עזרה לזולת, (האם יש ערך מוסף לענווה? או שמא זו תכונה שולית לעיקר.) אומץ, כנות.
בכלל זה יחסים לאדם באשר הוא אדם , בלא גזע מין ודת. היינו יחס לערבי או לפלשתינאי. האם בקו מאוזן ישר עם היהודי, הישראלי, או שמא יש להפריד.

בלפור:
השאלה שלךָ נוגעת לתכונות יסוד, שנדרשות מאדם בכל מצב שהוא, ואת התכונות האלה הגדיר יתרו לפני משה: וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת--שֹׂנְאֵי בָצַע... (שמות י''ח, כא). אלה בעצם תכונות היסוד. זה לא מקרי, שבעבר כאשר הייתה התמודדות מולנו באגודת הסופרים העברים, קראנו לרשימה שלנו ''אנשי אמת''. זו תכונת היסוד, וגם ''כת - היחד'' של מדבר יהודה קראו לעצמם ''אנשי אמת''.
וחשוב לי להשלים זאת גם בנושא המנהיגות: כאן הקפדנו בכל תקופת כהונתנו כיושבי ראש של אגודת הסופרים העברים על כלל היסוד בתוך חוקי המלך: לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו... (דברים י''ז, כ). זה לא קל לממש זאת, נראה לי שהצלחנו בכך. לא צריך כמובן לקחת זאת למישור הפוליטי ולמאבקים פוליטיים. זהותה של המדינה אינה זקוקה לכך: מבחינתי גם ''חוק הלאום'' מגדיר את המדינה כמדינת לאום של העם היהודי, אך אינה שוללת זכויות אזרח ממיעוטים, כפי שנהוג היום בכל מדינות הלאום, כך למשל צרפת.

5. סדר קדימויות בחיים

האם רצוי, שאדם ינהל חייו לפי שיקולים של סדר קדימויות?
האם יש לכם סדר קדימויות רציונלי בחיים, שקבעתם לעצמכם, למשל מה קודם למה? העיסוק העיקרי האהוב( כמו שירה למשל), או משפחה? טיולים לחו''ל או בראש ובראשונה עזרה לילדים.
האם יש באמתחתכם איזו אנקדוטה לעניין זה?

הרצל:
אין תשובה חד משמעית בנושא זה. משורר אכן חי בשני מפלסים כל חייו. הוא פועל כאזרח מן השורה, מקים משפחה ועליו לדאוג לפרנסתה. עליו ללכת לשלם חשבונות מים וחשמל ולהפקיד שקים בבנק. הוא אינו יכול להימנע מחיי היומיום, וכאן אין משמעות לכך שהוא משורר. אך הוא יודע תמיד בכל מעשה שהוא עושה שיש מעל מפלס היומיום גם מפלס גבוה יותר, מפלס היצירה. בשעות שהוא כותב את שיריו, הוא ניחן אז במתת אל: היכולת להביע עצמו, היכולת ליצור. באותן שעות, השירה היא מעל הכול. יש מצבים של מתח בין שני המפלסים, ולא פעם חוויתי זאת. בזמן כתיבה, יש לא פעם טירדות של היומיום. אם אתה כותב שיר, ואתה יודע שהילד שלך זקוק לך, מירב הסיכויים שתניח לשירה, כי המשפחה יקרה לך. ואם אתה צריך להוציא לאור קובץ שירים, ונקלעת למצב של קושי כלכלי, מירב הסיכויים שתוותר על טיול או נסיעה לחו''ל כדי לממֵש את הפקת הספר. אלה דילמות של משורר, אך נראה לי, שמדי פעם עליך לעשות הכרעות ולשמור על עולמך השירי, שלא ייחרב.

בלפור:
לא פעם אתה מכריע בעד מעורבות ציבורית, בעד שליחות למען אחרים, על חשבון השירה שלך. חונכנו מילדותנו לערכים של אהבת ישראל, של חיבור לכלל. לעתים, קלטנו, שעשינו רבות למען הכלל ולמען אחרים, ובקושי מצאנו זמן לעצמנו. לאחר שתים עשרה שנים כראשי אגודת הסופרים העברים, חשנו, שמיצינו את התרומה לציבור, וביקשנו להקדיש זמן רב יותר למשפחה, ליצירה שלנו, ואכן שנה לאחר שפרשנו – הוצאנו לאור שני ספרי שירה חדשים. וגם בפרישתנו מן האגודה, עדיין תחושת השליחות למען אחרים אינה מרפה מאיתנו.

6. בית הספר

איך השתלבתם בבית הספר בו למדתם מבחינה חברתית ולימודית?
האם נפגשתם לראשונה בתכונות האדם שהם קנאה, דריסת החבר כדי להתקדם
(היינו דחיפה במרפקים) שנאה, אהבה ורעות? אהבה למין השני? איך היה לדעתכם מקומכם ההיררכי בחברה הלימודית הזאת?
משהו אנקדוטי מסיפורי ההפסקות בבית הספר היסודי, או התיכון:
מעשי שובבות בשעריך? או ילד טוב ירושלים.
מה אהבתם במיוחד מימי בית הספר: ( לימודים ואם כן באיזה תחום. האם נשאר לכם בזיכרון הנוסטאלגי שלכם את זכר המחברת של שורה אחת או שתי שורות רבע מחברת? התיק וריחו? הקלמר בין שתי קומות או קומה אחת. עפרונות מקושקשים צבעוניים?

בלפור:
חווינו אכן את כל התופעות שאתה מזכיר כאן. קנאה ותחרות יש בכל מקום שיש בני אדם, יצרים וכוחניות. לא ניתן למנוע זאת. המקום היחיד שיש בו שקט ואין תופעות כאלה הוא בית קברות... אך ידענו להתמודד עם כך, וגם להגיע להישגים. בנעורינו זכינו להיות כתבי נוער של מעריב לנוער, והתחרות הייתה קשה: לא היה קל להתקבל לזה. זכינו להיות בנעורינו גם חתני תנ''ך עולמיים לנוער. ובענייני אהבה, אכן תאומים יש להם טעם דומה: שנינו התאהבנו באותה נערה בכיתה. וגם העברנו לה פתקי אהבה. והיא כמובן, ידעה ששנינו מחזרים אחריה בו- זמנית וצחקה מכל העניין... היום אנו בקשרי ידידות עם אותה נערה, שהפכה כמובן לאם ולסבתא, והיא הגיעה לא פעם לאירועי ספרות שקיימנו.

הרצל:
בבית הספר אליאנס שהיה בית הספר היסודי עד כיתה ו', היינו התלמידים המצטיינים ביותר, והמורים הראו לכל ילדי הכיתה, שאנו זוכים להעדפה ולציונים מעולים. זה היה בעוכרינו, וראינו שזה גורם לכך, שילדים יקנאו בנו ולעתים יציקו לנו. בכיתה ז' עברנו לשכונה אחרת, שכונת קרית משה, והפעם נוכחנו שבשכונה זו, אנו חייבים להתאמץ יותר, להתחרות בילדים, שהישגיהם בלימודים משתווים להישגינו זה היה שלב הכרחי בהתפתחות שלנו, זה חייב אותנו ללמוד להיות יצירתיים יותר.

7. חופשות הקיץ

האם בחופשות הקיץ יצא לכם לעבוד בעבודות מזדמנות למלא את זמנכם או לעזור לבית? ואם כן באיזה עבודות, ואיך השתלבתם בעבודה הזו מה הזיכרון הטוב שנשאר משם. הנסיעות לים? בת ים? ראשון?

הרצל:
באותה תקופה רוב הילדים ניצלו את ימי החופשה של הקיץ לעבוד ולהביא משכורות להורים, שכּן רוב ההורים היו קשֵי יום, כולם נצרכו לתוספת עבור פרנסת המשפחה. בכיתה ששית עבדנו בבית החרושת לתנורים ''פרידמן'', ובשנים אחרות עבדנו במשרדי ממשלה בכל מיני אגפים כנערים עובדים, לצורכי תפקידים רבים, למשל כנערים שליחים, כנערים, שמצלמים מסמכים לעובדי המשרד וכיוצא בזה.

בלפור:
אני זוכר, שכאשר היינו כתבי נוער, נזקקנו לשלוח את היצירות שלנו למערכת, ולא הייתה לנו מכונת כתיבה. עבדנו בחופשה וגייסנו את הסכום, קנינו מכונת כתיבה ''הרמס'', למדנו בעצמנו הקלדה בשיטה עיוורת, ומימשנו את החלום בכוחות עצמנו.

8. מה הם הדברים החזקים שלכם ומה הן החולשות שלכם?
ואיך התכונות האלו מתבטאים ומשפיעות על חיי היומיום?

בלפור:
הרצל הוא הזריז משנינו בהכנת חומרים כתובים, אנו מנסים לשלב בין היכולות שלנו ולעבוד פה ושם בהכנת חומרים משותפים, כשאנו כותבים יצירה משותפת, שאחד משנינו מכין סקיצה ואנו מעבירים אותה בינינו בשיטת פינג פונג, עד שאנו מקבלים תוצר גמור. כך עשינו בכתיבת סיפורי ילדים וכן בכתיבת מאמרים משותפים.

היום זה קל יותר לביצוע - כי אנו מעבירים בינינו את הדברים באי-מייל, עד שהיצירה מגיעה לנוסח מוגמר ששנינו מסכימים עליו. החוזקה שלנו שאנו שנינו יצירתיים, החולשה היא הקושי לעמוד בעומס המשימות, שאנו לוקחים על עצמנו.

הספרים
הרצל ובלפור וספרי השירה שחרית לנצח ורשות לתיקון עולם
9. שירה

9.1 ממתי הרגשתם לראשונה שהשירה נובעת ממכם או שאתם נועדתם להיות משוררים?

הרצל:
בכיתה ד', המחנך שחינך אותנו 4 שנים פרש לגמלאות והגיע לכיתה כדי להיפרד מכולנו. המחנך מיכאל סגל הציג בפני הילדים ספר שכתב (''על סף החידלון''), וזה הקפיץ את שנינו. אמרנו לעצמנו, גם אנו רוצים להיות סופרים, אנו יכולים לכתוב, יש לנו מה לספר לעולם, ונעשה זאת לא פחות טוב מהמחנך שלנו. הבינונו כמה הכתיבה היא שדה רוחני, שמאפשר לאדם לספר על עצמו, להנחיל אמיתות פנימיות, סיפורים אישיים. ידענו, שאנו מסוגלים, והספר שלו חיזק בנו את הרצון להוכיח זאת. בלפור כתב שיר ראשון במחברת שורה אחת על ילד מוכר עיתונים, ואז החלטתי לכתוב גם אני. כתבתי במחברת שורה אחת שיר על גמל במדבר. לכל אחד מאיתנו הייתה מחבּרת עם הכותרת ''שירים''. והשאר- היסטוריה.

בלפור:
חשוב לומר זאת, שמקטנות הייתה בנו התחושה, שאנו רוצים להיכנס להיכל של הספרות העברית. ידענו שנהיה חלק מן הספרות העברית, וראינו עצמנו תמיד נדבך על שורת הסופרים והמשוררים שקדמו לנו. זה נתן בנו ענווה, שאנו נכנסים להיכל, שרבים וטובים קדמו לנו בהיכל, ועלינו לנהוג בהם ענווה ויראת כבוד.

9.2 האם לדעתם שיר נובע מתוך הלב מהנשמה? או מתוך השראה סביבתית או נפשית או שניהם כאחד?

הרצל:
רכשנו הרבה אוצרות רוחניים מן הסבים שלנו ונוכחנו מן הספרות שהנחילו לנו, כמה המילים יכולות להעשיר את האדם, לספר על העולם, על דו שיח בין בני אנוש. סבא יצחק היה קורא לפנינו סיפורים מתוך ''עושה פלא'' של הרב שבּתי פרחי. הוא הנחיל לנו אוצרות ספרות כתובים מספרות של חכמינו, והסבא מורַד סיפר לנו סיפורי עם שעברו מדור לדור. כל אחד בדרכו עיצב אותנו.

סבא מורד העניק לנו את השמות אלדד ומידד, אך האבא העדיף את השמות הרצל ובלפור. כשגדלנו הוספנו את השמות האלה לעצמנו. בגיל עשר כבר כתבנו על המחברות את שני השמות ''הרצל אלדד'', ''בלפור מידד''. ואחר כך גם הוספנו רשמית בתעודת הזהות. הבַנו בחושים הפנימיים שלנו, שהציונות אכן מרדה ביהדות כדי לחולל את הקמת המדינה, אך אנו מחויבים ליצור את הסינתזה בין הציונות לבין היהדות. לא ניתן לחולל שיבה לזהות ללא רציפות, ללא המשכיות. ולא פלא, שהציונות שאבה מן היהדות את הזיקה לארץ הקדומה (ארץ ישראל) ולשפה הקדומה (עברית), כדי ליצור מחדש שיבה אל הזהות.

בלפור:
אנו תבנית נוף של הסבים שלנו: הם עיצבו אותנו כיוצרים: קלטנו מן הסבים את הצו לדורות, שליווה אותנו: ראו נא את כל הסובבים אתכם, שמעו לקול הפנימי שלכם, נסו לספר על הדור שלכם, עליכם, על הדור הזה שהולך ואובד. אל תיתנו לנשמות האלה להימחק. סבא יצחק אמר: ''אם תמחקו את הדורות הקודמים, מי יערוב לכם, שלא ימחקו גם אתכם''. אנו כותבים מתוך תחושת שליחות. מתוך החשיבות של הזיכרון התרבותי. עלינו להילחם תמיד בשיכחה התרבותית, לראות עצמו בכל עת מייצגיו של הזיכרון התרבותי.

9.3 מה הוא לדעתם הרקע ליצירת שיר ? האם שיר פורץ מהבטן? האם שיר נובע כצורך מחוויה מסוימת? או אולי שיר נוצר כשהיא מתוכנן. ומדוע ולמה?

בלפור:
אין חוקים בשירה, בכתיבת שירה. חוק היסוד היחיד הוא: הכרח הכתיבה. השירה נכתבת מתוך כורח פנימי. לא פעם יש תחושה, שהמציאות היא אנטי-שירית, ואין טעם לכתוב יותר. קהל הקוראים מעדיף לקרוא טקסטים, שאינם דורשים מאמץ, וחלקו כבר נדד לרשתות החברתיות, כשהשירה אינה מעניינת אותו. אך מי שנולד אל השירה, יחזור ויכתוב תמיד. אני מודה, שהכתיבה שלי היא חוויתית בעיקרה, ויש לי העדפה לכתוב מתוך רגש. לא תמיד החוויה נכתבת מיד לאחר היותה, אך בשירים רבים שלי משוקעות חוויות שחוויתי.

הרצל:
בכל שירה טמונה חווית יסוד, אירוע שנותר חקוק בלב, אמת שהִמְשיכה להדהד בנו מבפנים. השיר נכתב, כאשר השורות הכתובות מעבּדות דברים שהבשילו, סיפורי חיים שהפכו לסרט בתוכנו, למציאות מטלטלת.

9.4 האם נראה לכם שאנו מכבדים את השירה כאשר השיר הוא מתוזמן? היינו שיר לפי נושא שנקבע?

בלפור:
לדעתי, אין משמעות לכך, אם השיר מוזמן. כל שיר הוא סוג של גילוי עצמי: משורר שכותב שיר חושף בתוכו דברים, שלא היו קודם. לפעמים, אילוץ חיצוני יכול להוליד שיר טוב, שהיה טמון בתוכך, ויצא החוצה אל האור.

הרצל:
איכות השיר שאתה כותב אינה קשורה לסיבה לכתיבתו. לפעמים רגע של השראה מוליד שיר, שאתה כותב אותו, לפני שיישכח ולא ייכתב.
אך גם שיר מוזמן יכול לשאוב מתוכנו אוצרות פנימיים שהיו נסתרים, ולרגע דווקא הרצון לפצֵח את הנושא המוזמן – גורמת לנו לחצוב בהר ולמצוא את הזהב הגנוז.

9.5 מה הגישה שלכם לגבי משוררים המרגישים צורך בכל יום לכתוב שיר או שניים. האם זה עלול לפגוע באיכות השיר? האם זו פונקציה של אישיות - ואין לדון בכלל במניע ( ון גוך למשל כל יום צייר ציור והציורים שלו משובחים)?

הרצל:
איננו נוהגים לכתוב שירה באופן קבוע, אלא השירים פורצים מאליהם ברגעים של כורח כתיבה, או של השראה, רגעי הֶארה מיוחדים. יש מילים שיודעות לסלול דרך למילים הבאות, והנחלים נובעים וממשיכים אל הים הגדול. בפרוזה, יש באמת היוצרים לעצמם משטר כתיבה, כי זו עבודה שדורשת שעות רבות יותר. וכך גם בעולם האמנות: ציירים לא פעם מודים, שעליהם לקבוע שעות עבודה. זה נשמע הגיוני.

בלפור:
נחזור ונאמר זאת: הכתיבה שלנו היא מדרָש חדש על הדורות, שקדמו לנו. אנו כותבים בהשראת הטקסטים היהודיים שקדמו לנו, ומנהלים עמם דו שיח. שיח הדורות הזה מפרה אותנו. התרבות שנכתבה לא נועדה שנעתיק ממנה, אלא היא לנו מְקור השראה ודו שיח. לפעמים דו שיח של פולמוס, לפעמים של צחוק, אך תמיד דו שיח של אהבה.

9.6 האם הניסיון והליטוש והניכוש חשובים בתהליך כתיבת השיר או שמא כפי שהשיר יוצא כך יש להשאיר אותו, כי כך הלב רצה אותו. ומכאן מביא אותנו לשאלה: האם השירה היא שירת הלב או דרוש גם ליטוש במונחים מקצועיים?

בלפור:
יש שירים שנולדים ונשארים כנתינתם הראשונה. אך יש שירים, שאתה מניח להם, וכשאתה חוזר אליהם, אתה רואה זאת כמתבונן מן הצד, וחש שהשיר לא מלוטש. במקרה כזה, המשורר שבּך נזקק לצנזור הפנימי, שקם לתקן וללטש את השיר. זו תופעה קיימת, ועליך להגיע למצב שאתה שלם עם עצמך, כשאתה מפרסם את השיר.

9.7 מה דעתכם לגבי צורת השירה השקולה הקצבית לעומת השירה העכשווית היותר דיבורית רצטטיבית מאשר מקובעת בתוך החרוז המשקל והבית?

הרצל:
לשמחתי, שתי השירות חיות זו בצד זו, והקוראים בוחרים את השורות המדברות אליהם ואת השירים שעושים להם טוב. בעבר, אכן הייתה רק סוגָה אחת של שירה: שירה שקולה, והיו משקלים קבועים. היו יש גם שירה חופשית יותר, ויש גם כאלה המתמרנים בין זו לבין זו. אמילי דיקינסון אמרה, שכאשר היא קוראת שירה היא חשה כפור בכל גופה, רעד. מתברר שכל אחד חווה רעד משירה אחרת. לכן, יש לתת מקום לַשירות השונות לחיות זו בצד זו. חיה ותן לחיות...

9.8 האם אתם מסוג המשוררים היודעים לקבל ביקורת ורואים אותה כמתנה שאדם שקרא את השיר שלכם השקיע מזמנו התייחס ברצינות רשם את השגותיו או את רשמיו הטובים?

הרצל:
מכיוון שכל שיר יוצא לאוויר העולם והופך להיות נחלת הכלל, עלינו ללמוד לקבל ביקורת, אפילו לקבל פרשנות, ששונה מן התחושה לנו. אַל לנו לומר, לא לזה התכוונתי. השיר מספר את עצמו, וכל אדם רואה בו חלקים מנפשו, מחייו.

בלפור:
כשאני קורא ביקורת, אני חש מתוך הדברים את כוונותיו של הכותב. אם הדברים נכתבים מתוך רשעות או רוע, אינני מייחס חשיבות לביקורת. אך, אם אני חש, שהכותב מנסה בדרך בונה לחשוף בפניי חולשה בכתיבה שלי, אני מנסה ללמוד מדבריו.

9.9 מה דעתכם האישית לגבי אנשים שלא יודעים לקבל ביקורת, ( האם יש בכך משום הפסד הזדמנויות מצדם ) האם זו תכונה הנובעת מן האגו, ואין להעיר על כך?

בלפור:
כל אדם בנוי אחרת. יש אנשים שהכתיבה שלהם היא חלק מרכז ב''אגו'' שלהם, וכל ביקורת על כתיבתם מערערת אותם ויוצרת אצלם תחושה, שמישהו מערער על עצם קיומם ועל זהותם. במצבים כאלה, אדם כזה אינו יכול לקבל ביקורת, וקשה לך גם לשכנע אותו שהוא טועה. הוא רוצה חיזוקים ושבחים בלבד. במצבים כאלה, לא ניתן לומר למשוררים כאלה ביקורת, וייתכן שזו גם החמצה שלהם, שאינם לומדים מאחרים. בתהלים קי''ט כתוב: ''מכל מלמדיי, השכלתי''.

9.10 האם לדעתכם יש להשאיר שיר ''להתייבש'' קצת איזה יום יומיים ולשוב אליו שנית, כי אז אפשר לשפוט אותו באור יותר אוביקטיביי של עיניי המשורר ולתקן את הטעון תיקון.

הרצל:
אכן, נראה לי שכל שיר , גם הטוב ביותר, נדקק למבט שני. כאשר משורר חוזר אל השיר לאחר מספר ימים, נקודת המבט שלו מפוכחת יותר, הוא רואה זאת כאילו הוא אינו כותב השיר. ברגע הכתיבה, משורר משוכנע שהשיר שלו הוא יסוד העולם והשיר הטוב ביותר שנכתב מאז הבריאה. לאחר שבועיים, הוא רואה זאת במבט אחר. ייתכן כמובן, שהוא יגלה שהשיר לא צריך שום נגיעה, והוא נכתב כשיר שלם וגמור. יש גם מקרים כאלה. אך טוב תמיד לקרוא את השיר לאחר מספר ימים.

9.11 מה מקומה של ההשראה בשירה? האם היא יכולה לשמש קטליזטור מהימן וטוב לקידום חוויות שנצטברו בזיכרון המשורר כדי ליצור שיר? או היא עלולה לגרום לספונטאניות רגשית שתכשיל שיר במקום לקדם?

הרצל:
ההשראה היא הדרך שלנו להתחבר למילה שהיא קרן אור למילים אחרות, ההשראה היא אותו מקל שקד שהנביא רואה, ומיד הוא יודע למצוא בו את האירוע הגדול שמחכה לנו, שאותו כוח על שוקד לחולל. יש מציאויות נסתרות, שההשראה יודעת להבעיר את נפש המשורר, לתת לנו אותו אבנט של נביא ומשורר, אותו קול מיוחד שהופך את המציאות שנראית פרוזאית, לסוג של מגילת אור מהממת.

בלפור:
הנביא יחזקאל מספר, שהוא בולע מגילות והמילים ממלאות אותו. המשורר אכן סופג חוויות וקולות ומראות – וכל זה מקבל תהודה פנימית וכמו עובר תרגום לסימני מורס אישיים, אלה הופכים לשירת היחיד של המשורר. לי אישית קרה שהייתי ילד בן שלוש והיו לי ביעותי לילה - והייתי רץ למיטת הוריי. אמא אמרה: ''פקדה את הילד רוח רעה''. אמא לקחה אותי לחכם שאול פתיא מבית כנסת 'מנחת יהודה', בית כנסת של מקובלים. הוא כתב לי קמעות מגולגלים כמו מגילות וציווה עליי לבלוע קמע כל לילה עם מים. וכך ניצלתי מן הרוח הרעה. יחזקאל הנביא בלע מגילה והפך לנביא, אני בלעתי קמעות והפכתי למשורר. כך זכיתי להשראה המיסטית שלי.

10. התנדבויות וקידום נושאים ציבוריים

באילו מקומות פעלתם בהתנדבות למען הציבור בכללותו?
כילדים וכמבוגרים, מה היה פעלכם ואיך אתם רואים היום את הדברים מנקודת מבט של היו היה... כמו למשל, כאשר הייתם פעילי תרבות לסופרים ומשוררים בתור יושבי ראש אגודת הסופרים.
מה התוכניות לעתיד הקרוב והרחוק?

בלפור:
מגיל צעיר, יש בנו הרצון לפעול במישור הציבורי ולתרום לכלל. אמי אמרה לנו, שבעיניהָ אנו הממשיכים של סבא שלה, חכם ציון חבשה ז''ל, שהיה אב בית דין בקהילת בגדד וגם מייסד אגודת ''עוזרי דלים''. זו הייתה אגודה התנדבותית, שסייעה לחלשים בחברה. במשפחה סיפרו, שהוא גם כתב פיוטים, וקרא אותם לא פעם במשפחה, לצערינו, אין זכר לשום פיוט שלו. דברים לא נשמרו עם העלייה לארץ. הוא נפטר טרם העלייה. אנו גאים להיות ממשיכיו של סבא רבא שלנו. עוד לפני היותנו יושבי ראש של אגודת הסופרים העברים, הקמנו את ''קבוצת הסופרים הציוניים'', בחסות המועצה הציונית בישראל. קיימנו ימי התנדבות של סופרים בערי פיתוח ובכפרי ילדים. יצאנו להתנדבות בחממות ובכרמים, שנשרפו בבקעת הירדן. יצאנו לתת שעות ספרות בבתי אבות ובבתי כלא. עם הזמן נבחרנו לראשי האגודה, וכמובן הבאנו בשורה זו גם לאגודת הסופרים, והפכנו את המעורבות החברתית לחֵלק מסדר היום שלה.

כרגע אנו עסוקים בכינוס היצירה שלנו ובפרסומה, אך עדיין אנו מקיימים אירועי ספרות באמצעות גופי תרבות שונים: מוזיאון חצר היישוב הישן, מוזיאון בית באוּ, מרכז חיבה בירושלים, וכן תיאטרון אורנה פורת.

11. כללי
11.1 האם אתם חושבים, שחשוב שיְלַמד עצמו אדם להיות קשוב לדברי חברו? והאם אתם חושבים, שיש לכם את התכונה הזאת?
11.2 האם נראה לכם שהמתנה היפה ביותר והחשובה, שהאדם קיבל היא היכולת לאהוב ולהיות נאהב? היינו את ערך האהבה?

בלפור:
אמנות ההקשבה לָאחר היא בלתי נגמרת. כולנו חיים את הדו-שיח עם האחֵר, כשעלינו להשתיק את האגו שלנו כדי לקלוט את הצד השני. כל פעם שאני מתמודד עם מצב כזה, אני מגלה, שזו למידה מתמשכת. כדי להקשיב באמת - עליךָ להשתיק את כולךָ, את כל האני שלך. רק כך תוכל לקלוט, מה אומר הצד השני.

הרצל:
זו התרוקנות פנימית כדי להיות מסוגל להכיל את המורכבות והפנימיות של הצד שמשוחח איתך. כשאתה מוכן באמת לקבּל, אתה מקשיב באמת. אדם שמדבר איתך, מרגיש אז, שאתה במאה אחוזים איתו.

זו באמת גם אחת הסגולות של האהבה. מי שאוהב ונאהב, מקיים גם יכולת של דו שיח, ואין אהבה, שאין בה דו שיח מתמיד.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי