בטור שפרסמתי לפני שבוע הצבעתי על שתי ציפיות מיידיות בפוליטיקה הישראלית:
קריאה למנהיגות הפוליטית המבקשת למשוך את קולי להעלות את סדר היום המדיני בראש מסע הבחירות שלפנינו. אין כמו סדר-יום מדיני חיוני לישראל במצבה הנוכחי- מה היעד שאנו מציבים לנגד עינינו בשאלה הפלשתינית. מזה 50 שנה שישראל קובעת עובדות בשטח, אף לא אחת מהן פרי תכנון לעומק, עובדה אשר תוכל בהשתלב בפיתרון המדיני.
השנייה, הקונסטלציה המיוחדת, ערב גיבושו הסופי של מסמך ההמלצות האמריקאי, סמוך לאחר הבחירות אצלינו בספטמבר. או אז יאמר העם את דברו.
אינני מוסמך להציג תוכנית מגובשת. מה גם שאינני נמנה על הדרג הפוליטי-מפלגתי, אסתפק בהעלאת מספר נושאים שחיוני כי יעלו על סדר היום
הזכרתי זאת לפני שבוע - התקרבות ישראל למדינות העולם הערבי היא בעלת חשיבות עליונה, ואני מברך עליה. אני מאמין כי התקרבות זו תסייע בידנו להפעיל לחץ על הפלשתינים ולשלבם ביישום פתרון. אך מנגד עומדת המציאות – ישראל לא תוכל להשתלב במזרח התיכון השתלבות מלאה, ללא פתרון הבעיה הפלשתינית.
אצביע כאן על שש סוגיות יסוד:
- שתי מדינות או מדינה אחת? רצועת עזה נפרדת מיהודה ושומרון או חוברת לה. להחלטה מדינית בשאלה זו תהא השלכה ישירה על תשתית התנועה, על מתקני התפלה על תחנות כוח, ועל שוק העבודה בכל שלוש היחידות.
- יש למעלה ממיליון פליטים פלשתיניים ברצועה. אלה תובעים ומצפים לפתרון. איזו מערכת מדינית תתאים לכך יותר.
- מדינה פלשתינית מאוחדת עם ממלכת ירדן – כן או לא? הרוב המכריע בתושבי ירדן הם פלשתינים, בני משפחות מעורבות – אינני רואה פיתרון שיביא לנתק מוחלט.
- ירושלים – ברוב חופזה החלנו את המשפט והחוק הישראלי על העיר המזרחית, התעלמנו ממקומה של ירושלים (בייחוד זו שבין החומות) כבירה הבלתי מעורערת וממשקלו הדתי-רוחני של שטח זה לשלוש הדתות המונותאיסטיות. אינני מאמין שניתן היום לבטל את הסיפוח שמלפני 50 שנה, אך אפשר ואף חובה לשבת ולהציע הצעות למערכת הדו-קיום הבין-דתי.
- תשתיות משולבות החל בנמלים, נמלי תעופה ורכבות וכבישים, עבור לתחנות כוח והתפלת מים, ומערכת ביוב מרכזית – אלה יהוו הדבק המשותף שיבקש למנוע הפרדה.
- ולבסוף – מנגנון אכיפת חוק משולב, אשר יתחייב שלא לפגוע בתשתיות וברקמת היחסים המשולבת.
אשמח אם המפלגות המתמודדות לבחירות בספטמבר, תתייחסנה לשאלות אלה תעלינה הצעות ותאמצנה את כולן או חלקן.
הסוגיות העומדות לדיון
