פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_9157

שירת האב המבַקש את הבּן בכל מקום שאֵינו
הרצל חקק (יום שישי, 14/02/2020 שעה 12:00)


שירת האב המבַקש את הבּן בכל מקום שאֵינו

הרצל חקק



עטיפה
על פרקי הקינה בספרו של לב חקק בספרו ''שירים משירים שונים'' – הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019, 116 עמודים
ספר שיריו של לב חקק הוא סיור ספרותי בתחנות שונות בחייו – ילדותו, פרקי ההגירה, המעברה, היציאה לארץ אחרת. סקירה מקיפה תחייב כתיבת מסה ארוכה או ספר. אנסה להתמקד בקינתו של האב המשורר על מות בנו יעקב רונן ז''ל.

בבואנו לקרוא את השורות המיוסרות של לב חקק, אנו נצרפים עמו בדרך ההיטהרות, הניסיון להתעלות ולהזדכך בתהליך הפרידה הארוך והבלתי נלאה. המשורר שואב חלקי הוויה טהורים מרוחו של הבן שהלך לעולמו.
לרגע אני נזכר בשירתו של יצחק למדן 'מסדה'. הדובר פונה שם בדחילו ורחימו אל דמות 'המתפלש' ובפיו אמירה רבת עוצמה: חיזקתָנוּ ביגונךָ

שירת היגון של לב חקק מטלטלת, מתקנת עולמות, מחזקת. בקינה של לב חקק יש מסע רוחני, תחושה של קרבה הולכת וגוברת בין האב לבנו, בקשה נואשת להורידו מן השמים, לדבר עם הבן פנים אל פנים, להשיבו הביתה (עמוד 23).

ואנו אחריךָ שותתים ושותקים -
מחכים לַמוריד שהוא גם יקים.

בַּתפילה נאמר 'משיב הרוח ומוריד הטל' – בתפילה ההורדה, יש בה סיכוי לטל של נחמה. המשורר מחכּה שהאל שהוריד את בנו ביגון שאולה, הוא זה שיקים אותו, שישיב אותו לאביו.

דמות הבן לא נמוגה, האב הכותב מבקש באיגרת המילים למצוא את חייו של בנו האובד בכל מקום בעולם הזה, בכל חלק הניצב וגלוי לנגד עיניו. גלגול הנשמות מקיף את כל הבריאה (עמוד 22).

אני רואה אותך נפעם מִצִיץ, מֵעָלה
ועכשיו כבר ירדת, ולא תַעלה.

ניסיון להבין את מהות השכול


הקריאה בקינה האב על הִלָקח בנו ממנו קשָה, ומִשורה לשורה קמה מהן תורת חיים אחרת, זו הבנה של מהות השכול (עמוד 22).

מוות של בן לאביו קץ החיים –
מי ראה, מי שמע על תחיית החיים.

זה השכוֹל בהתגלמותו – האב המקונן חש שֶמות הבן, אינו מסמל רק קץ לקיומו של הבן - אלא גם קץ לאלה שאיבדו את יקירם. המשאלה נאמרת בצורת שאלה – תקוה לתחיית החיים. האב שאיבד את בנו-יקירו, נספג במעגלי אותה ברכה שאנו אומרים בתפילת שמונה עשרה: ''ברוך אתה השם מחייה המתים''. כאן בשירוֹ –מבקש המשורר את 'תחיית החיים'. התפילה המסורתית מקבלת משמעות אחרת.

בין השורות אנו חשים, שהאב הכותב עצמו לָדעת יוצא מגבולות הזמן והמקום. נפשו המריאה למחוזות השאוֹל, כמו מבקשת לגלות את מכמני מחוזות הקיום של הבן, כמו נגזר עליו לקום על חייו, להיאבק: המשורר קם להתמודד עם אלה, שלקחו את בנו.

הוא מאמין שהיו בו כוחות – אילו פגש במלאך המוות – להכריע אותו, להציל את בנו היקר:
לו הייתי לוע לַבָּה הייתי פשוט
חורךְ מלאך מוות והופכנוּ לאוּד.

שירת הקינה של לב חקק מטלטלת מאד, דרמטית עד צמרמורת. המשורר חי את המציאות ואת מגבלותיה – והרוח נוסקת אל מחוזות האילוּ, מחוז ה'לוּ'. וראו נא כמה כואב המחוז המיותם הזה, קשה לוֻ לקום ולקרום עור וגידים (עמוד 26):

לוּ 'לוּ' היה הן, לוּ 'לוּ' אינו לוּ –
עכשיו אני יכול לאכול, להריח פרחים,
לשמוע שיר, לחרוז תפוחים,
לראות חפציך בקול של בוכים –
ואתה לא יכול, לא תבוא,
ואנו אליך באים.

שורות פוצעות שמתכתבות עם הצעקה התנכ''ית – 'ואני – אנה אני בא'. וכמו שואל המשורר את עצמו, לאן תיקח אותי שירתי.


סיור במחוזות רפאים


בדרך לא דרך לוקחת אותנו השירה העוצמתית הזו לשגרה שברירית, ואנו ניתקים מן הראייה שכה הורגלנו לה. אנו נלקחים למחוזות רפאים - - אל מציאות, שהיא ספק מציאות, ספק חלום, סיור מצמרר במחוזות שלא הכרנו (עמוד 21).

איך לבני אציב יד?
במה כל אחד מאוד מיוחד?
מה פירוש שהוא ייזָכר לָעד –
האין לָעד עד?.

החיים והמוות מתכתשים בבואם לטלטל את מחוזות הנצח. גם לנצח אין גבולות ברורים. יש שידוד מערכות.
האב המקונן אינו מוצא את נפשו, חייו סוערים 'על קו הקץ' – שיר אחר שיר, והמילים הבוכות פוסעות במסע אל קו הגבול שבין החיים למתים.
דמות המתפַּלש של גיבור הרפאים מ'ממסדה' כמו מרצֶדֶת בין הדפּים: כאביו, ייסוריו, הלהט למצוא את הנתיב בין שִכחה לזיכרון. וכך מחרוזת שירי הספר הזה, היא מגילת איכה המשוטטת בין עולם המתים לעולם החיים, בין הֶעבר שכּולו זיכרונות, לבין מציאות של הווה יתום ושַכּוּל. הצעקה של המילים מבשרת שאין תכלית, באו בנים עַד משבּר.

שירי הקינה של לב חקק קורעים את גבולות הזמן. אנו חשים, שיש כאן ניסיון בלתי נלאה ליצור דיאלוג, דיאלוג עם נפש הבן, דיאלוג עקשן כדי לא לאַפשר למת לשכוח את החיים, כדי ליצור מצב שבו החיים יחד בין נשמותיהם ימשיכו לרטוט, לא יכלו.
אני נזכר בספרו של דוד גרוסמן היוצא לחפש את בנו המת, וחש עצמו מתייסר בעצם הכורח להמשיך לספר את המחסור הכואב הזה.
נופל מחוץ לזמן'' (עמוד 186).

השיטוט המייסר מחוץ לזמן מופיע כמסלול רפאים גם בספר שיריו של איתמר יעוז קסט, בשירתו לרעייתו חנה יעוז שהלכה לעולמה.
ראינו זאת גם בשירו 'גלות הניצוצות' בפרק 'תיקון אחרון', המסע מזמן לזמן.
הגשר הזה אינו קל, אפשר למעוד בו:

וְהַגֶּשֶׁר רוֹעֵד.
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ מַעֲבָר אֶל מִחוּץ לְקִיּוּמִי, וְאוּלָם הַשִּׁירָה מְהַדְהֶדֶת בְּעֹז.

בספרו של יעוז קסט, שיוחד למות רעייתו, ניסה המשורר לצעד על הגשר הנורא, לחבר בין הרובד האמוני לבין האובדן הגדול. השיטוט בין עולם לעולם מוביל אצלו לניסיון לחבר בין העולמות, כדרך למלא את עצמו בחיים חדשים. כך בספר השירים – ''שירים לרעיה בשער השמים''.


האמנות – מרפא לכאב הגדול


בַּכתיבה על המתים יש בקשה נואשת להיעזר במילים כדי למצוא מַרפא לנפש הכותב המיוסר: התחושה הזו שיש הכרח לתת ביטוי למוות אינה נותנת מנוח. המשורר משתמש במלאכת האמנות לספֵּר אותו, לתת לו צורה בכלים ספרותיים. יש בכך משום ייפוי ועידון של המוות הנורא – ופרדוקס זה אינו מניח ללב חקק, גם אותו המלכּוד מייסר.

הוא כותב (עמוד 11):

ואמרו לי בלי הרף: כתוֹב עליו סיפורים
עליו שיר שירים ואֱמור תפילות,
וחייך הוא אליי: אבי, רק שָׂטן חשב על שעה
שתעשה ממותי מקור השרָאה.

המילים הן מטבע עובר לסוחר – כפי שלמדנו מן המסה של ביאליק 'גילוי וכיסוי בלשון' – והמשורר חרד שלא יהיה בכוחן לשאת טוהר הקשר הרוחני שנוצר בינו לבין הבן לאחר מותו.
הדיאלוג הספרותי לא מניח למשורר, הוא מחויב המציאות, בלעדיו אין חייו חיים:
בשורות סובלות פונה האב אל בנו, מנסה ליצור מציאות, שבָּה הם מנהלים דיאלוג, שבה יש קשר עם עולם המתים. לרגע הוא מנסה לתאר את רגשותיו של הבן, הנמצא בפלנטה אחרת, ומביט ממתרס המוות מבט אחר על המציאות.

יש רגע שהמלים קשות מכול (עמוד 23):

בנו תביט תשתָאה ותִִדוֹם –
אֵיכה שַחנו-נפלנו בְּאחת וּפתאום.
תתעצב על עץ פְּרי שֶהפך לעץ סְרק,
ועל עץ עָבות שאֻכּל בברק.

זה קטע לירי ששובר מחיצות. לנוכח האב, המנסה להבין את מציאות המוות, קם הבן המת - ומן העולם שלו, מציג את נקודת הראוּת שלו על אלה החיים במחוז החיים. קשה לו להבין, מדוע שחו כולם ונפלו, ומדוע התמיהה שלהם.

במבט שלו יש ראייה של יסודות החורבן הנטועים בחיים עצמם: הנה לנו עץ פרי שהופך לעץ סרק, עץ עבות מלא חיים, שהברק מכֶּה בו. בדרך לא דרך, הבן המת מתאר את הווייתו שלו בעיני אביו. הבן אכן היה עץ פרי ובעיני החיים ניטלה ממנו חִיותו, הגורל הפך אותו לעץ סְרק, לעץ עבות שאֻכּל בבּרק. האבדון סובב כרוח פרצים בשנֵי העולמות.


טלטלה מעולם לעולם


המסע של האב מעולם לעולם – גורם לו לחוויות מצמררות: האב הסובל רואה במציאות סטודנט באוניברסיטה, ולרגע נדמה לו, שבנו חזר אליו – והאכזבה קשה (עמוד 25).

השגתי אותו, סובבתי צוואר –
הוא נבהל ותָמַה, על פניי הוא עבר.

הקרוסלה שבה המשורר מיטלטל משיר לשיר – גורמת לו לסחרחורת רוחנית, אובדן שיווי משקל, האם הוא חי או מת, האם הוא בעולם החיים או המתים. המשורר קורא חסר אונים לבן שייתן אות, שייתן אות חיים (עמוד 12).

ענה לי יעקב, אתה חי? או מת?
- כן אבי,
קולך
לא נשמע,
לא צעקת אליי מן האדמה.

בין השִטין מהדהדת קריאת הבורא במקרא –

קול דמי....צועקים אליי
מן האדמה.

המילה 'חלל' שהפכה בעברית לשווה ערך למת, מקבלת כאן משמעות מלאה אימה וחיל. הכותב שומע את קול בנו אומר לו: הכאב יפחת, יישאר זיכרון (עמוד 10).

אבל הפחד הוא מן הריקנות הנוראה. הפחד הגדול הוא שלא יהיה מַרְפא להתגרדות הבלתי נלאית בחרס. הכאב ינקֵב את המשורר המתייסר ככבָרה, יחרור אותו עד יותיר בו חלל גדול (שם):

תולעת הכאב קודַחת הכול
יומם ולילה תחרור בלי לחדול
עד שבמקום הכאֵב יהיה חור גדול.

דומה, שמִשִיר לשיר ומִשׂיח לְשיח עם הבן ועם הסובבים אותו, מכין עצמו המשורר לרגע הקשה מכול – לַפְּרידה – להבנה הנורא, שהבן לא יחזור.


האם יש חיבור של חיים בין העולמות


יש רגעים כואבים בסוף הקינה של לב חקק, שהוא מנסה לתת לבן חיים אחרים ומהות חיונית אחרת בעולם הזה, בעולם הדומם והצומח והחי. הבן לא יעלה מקבר, אך נשמתו כמו ספוגה בהוויית העולם הזה. משהו מהווייתו נספג כאן (עמוד 26):

לראות ששְׂרֹדוךָ בגדיךָ, צמחים,
ולדעת לא מקבר תעלה,
לא תשמע קול בוכים.

הפרידה מנצחת הכול, אבל הקשר הרוחני יוצר תחושה אולי מנחמת, שיש חיבור והיתוך נשמות מעבר לכול, ובכל מקום ימשיך האב השכול לראות את בנו - ואותו תבקש נפשו ולא תוותר, אותו תבקש ולא איש אחר (עמוד 27).

ומה תראה לאור חושך ונר?
את בני שוב ושוב ולא איש אחֵר.

קראתי את פרקי הקינה של לב חקק, וידעתי, שקשה לשוב למציאות שהייתה. שוב חזרתי לשורותיו של יצחק למדן ביצירה ''מסדה''. באחד הקטעים ביצירה שלו הוא פונה אל דמות הנראית כאיוב אוניברסלי, דמות הזוכה לשם ''המתפַּלש'': ואני בחלומי ראיתי את המתפלש / שאלתיו : מה עתה משא דברך אלינו / אתה נְזיר מסדה, שחיזַקתנו בּיגונְך ובבוזך.

שירתו של לב חקק אכן מציבה יד לַבן, מחזקת בנו את ההרגשה שהמתים לא נעלמים מחיינו.
המשורר האב ימשיך לבקש, לא יֶחדל, וכפי שהוא נשבע בשירו: הוא ימשיך בשיטוט מחוץ לזמן ולמקום, הוא המשורר יבקש את דמות הבן האובד בכל מקום שאֵינו. יודעת נפשו, והוא יודע וחש זאת בכל רמ''ח אבריו - שזה סוד הקשר הנצחי כי הוא יֶשנו בכל מקום שאינו.

כאבו של האב המתפַּלש הוא דיאלוג שאין לו סוף – הוא זה הנותן למת חיים אחרים בעולם של האב, קשר שלא יימוג לעולם. והבן מעביר בשורתו המרה הזו בקולו שלו, הוא יודע שלעד יישאר בעולמם, שאהבתי תעניק להם הגנה לעולמי עד:

אל תיראו מזקנה, הוריי היקרים
אהֲבָתי תַקיפכֶם מכָּל עֲבָרים.








מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.