פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
גלדיס - האנושיות נמצאת בפרטים הקטנים
הרצל חקק (יום חמישי, 09/09/2021 שעה 12:00)


גלדיס - האנושיות נמצאת בפרטים הקטנים

הרצל חקק



הספר
יעקב ברזילי
גלדיס אגסי הלכה לעולמה, ויש הרגשה, שעוד מעט היא תקום ותכתוב שיר שיסכם את שיריה, את מקומה ככוכבת תקשורת. אולי זה הזמן לקרוא את השירים הקטנים שכתבה ולהבין, שאכן כך ראתה את עצמה, המשוררת של הדברים החשובים בחיים. המשוררת של הדברים שנראים פשוטים בצדי הדרכים.
בקרוב ימלאו שלושים יום למותה של גלדיס אגסי. מי שעקב אחרי תוכניות האירוח של שנות והתשעים, לא יכול היה להחמיץ את דמותה הצבעונית, את שירֶיה שדיברו לכל לב.
הסיפור שלה מוכיח, שלפעמים שיר על לוח מודעות הוא התחלה טובה לפרסום בקנה מידה ארצי. גלדיס הייתה ממיינת דואר בבית המיון של דואר ישראל - ושם דָרך כוכבה. היא החלה לפרסם את שיריה על לוח המודעות של בית המיון ברחוב ההגנה בתל אביב. וכאן התחיל הכול.

באותם ימים הייתי עורך הביטאון של דואר ישראל 'חדשות הדואר'. בביקור בבית המיון, סיפרו לי עובדים על השירים המושכים את תשומת לב הממיינים והדוורים. קראתי, והפּשטוּת של הכותבת הקסימה אותי.
ראיינתי את גלדיס אגסי ריאיון בכורה ל'חדשות הדואר' ופרסמתי בכתבה גם שירים של גלדיס. מאז פורסמו שיריה גם בגיליונות אחרים של העיתון, ושמה יצא למרחוק, עובדים וגמלאים קראו והגיבו. מדמות אנונימית הפכה גלדיס לכוכבת בבית שלה, בדואר ישראל. אבל זו הייתה רק ההתחלה.
התגובות העידו על הייחוד שלה, ואכן מה שכבש אותם היה העולם שנשקף מן השירים הפשוטים: נושאי הכתיבה, הצצה לחלונות הקטנים של החיים. גלדיס אגסי פרסמה בשיריה הצנועים הגיגי לב, עצות לכל אחד, דרך מבט להבין את העולם.
כמובן, מה שכבש את העובדים היה הכתיבה המיוחדת שלה על נושאים דואריים: גלדיס כתבה איגרת אישית לַגלויה הנשלחת, מכתב לַנמען אלמוני, סיפור חייו של בול וכיוצא מזה.

לוח המודעות של בית המיון הוביל לעיתון העובדים ''חדשות הדואר''– ומכאן התחיל כדוּר השלג להתגלגל. את העיתון של דואר ישראל נהגנו לשלוח לא רק לעובדים ולגמלאים, אלא גם למאות סופרים ועיתונאים. כתיבתה הצבעונית של גלדיס כבשה לבבות גם בתקשורת.
זה לקח מהר ממה שהיא ציפתה. היא הפכה תוך זמן קצר לכוכבת תקשורת. ארז טל ייחד לה פינה בתוכניות השידור שלו בגלי צה''ל, ומיד היא הוזמנה לתוכניות האירוח של מני פאר. לא עבר זמן והיא מצאה מקום גם בתוכניות של משה טימור...גלדיס הופיעה בתוכניות רדיו של תחנות שונות ברחבי הארץ.

ונכון, אז גם הגיע ה'בום' גדול' – השיא שהעניק לה פרסום על: הופעה בתוכנית 'הלילה' של גבי גזית!

הכוכבת של תוכניות הבוקר והתוכניות היומיות בגלי צה''ל הפכה די מהר למותג.
ערוץ הכבלים של אז ייחד לה תכנית בוקר בשַבּת. בשעת שידור זו שנקראה 'חופה' – הייתה גלדיס הכוכבת המרכזית. בתוכנית בוקר זו השמיעה גלדיס אגסי הרהורים פואטיים שלה לנוכח גלי הים. את התוכנית הפיקו באולפני 'גוונים'.
אני כעורך העיתון וסיגל גליל דוברת דואר ישראל הגענו לביתה של גלדיס אגסי, והמפגש עם כוכבי התקשורת סוקר בעיתון של דואר ישראל – היו שם ארז טל, בנות פסיה, מני פאר, שדרים של תחנות רדיו מקומיות ועוד.

הקשר לבנות פסיה היה מיוחד במינו. 'בנות פסיה' בנו על דמותה ועל אופן ההתבטאות שלה את הדמות המיתולוגית שלהם – גלדיס. בחלק מן ההופעות שלהם הם העלו את גלדיס האמיתית על הבמה, והשיח עמה היה חלק מן התוכנית.
במהלך שנות התשעים אכן הפכה גלדיס לחביבת התקשורת – ומי שקרא את השירים נכבש בקסם של הפשטות, החוכמה העממית המיוחדת, הניסוחים המבריקים. לגלדיס תמיד הייתה הפואנטה הנכונה, העצה הטובה והאוהבת לקוראים. כל מילה – בסלע.

עם מני פאר גלדיס הוציאה את שיריה לאור, וזכתה להצלחה. הספר 'שירים ומקאמות משכונת הפיג'מות' מלא תיאורים אנושיים חיים, חוכמה עממית חדה, עצות לקוראים.
מי שמעיין בשירים, מקבל דמות של משוררת עממית המשוטטת בתוך החברה, מגיעה לכל פינה וצדה במבטה האנושי הקרוב תופעות שיש בהן מסר לכולנו.

כך למשל היא כותבת באחד השירים:
כשאני נוסעת באוטובוס או הולכת ברחוב אני מתבוננת
לראות את הבעת הפנים ומעצב שהם בכלל לא מחייכים.
עצובים לחלוטין.

המשוררת מנסה לתת כיוון, לשנות משהו באורחות החיים, העצב נראה לה תופעה שיש להוציא מסדר היום. בחוכמה היא כותבת:
אני שואלת את עצמי, אם יחייכו הם יפסידו בחיים?...

ובלב רחום וטוב היא ממהרת להטיף להם:
אז חַיֵך בן אדם ואל תקְשֶה על החיים
בין כה וכה הם קשרים וקצרים...
חיֵך לעולם, הוא יחזיר לך בחיוכים.

כמי שבאה לפרוש הגות אותנטית מן הקומה הראשונה של החיים, יש בה ראייה צלולה ואבחה של תופעות חברתיות, של התנהגויות בני אדם. מֵעבר לזאת היא מנסה לנסֵח לנו מה משמעות הזמן, כיצד עלינו לנצֵל את המעט, שיֵש לנו:
זמן הוא השנים, ולא יודעים לאן הימים מובילים ונעלמים,
זמן הוא שעון עם מחוגים אדירים, לעולם לא מפגרים או נעצים.
לזמן יש יתרון, שהוא משכיח אסונות ומרפה מכאובים,
זמן הוא לפעמים אכזר, מכֶּה בלי רחמים ומכל הכיוונים.

החוכמה העממית אכן נוגעת בנקודה, מכה על הברזל בעודו חם. גלדיס מזהירה את אלה, שלא הולכים לפי רוח הזמן ואינם קוראים את המפה המתחַלפת:
במשך הזמן הרבה דברים משתנים... אין חיים נצחיים.

גלדיס קמה להזהיר אותנו מפני הקיבעון. כל מילה שלה הייתה תמרור לחיים: להיות קשובים לרחשי התקופה, להיות עם היד על הדופק. ללמוד להשתנות!!

מי שקורא את השירים הצנועים והעדינים, מבין כמה חשוב לה לתאר את החברה האנושית במבט מקרוב, לנסות למצוא את משמעות החיים: באחד משיריה היא מנסה לתאר את חוסר השוויון בעולם.

היא מיטיבה להבין, שבני אדם נולדים עם סיכויים שונים, עם מזל שונה:
יש תינוק שנולד עם כפית יהלום בפה, לנסיכים ומלכים,
יש תינוק שנולד עם כפית זהב בפה, לעשירים ולמבוססים...

אבל גלדיס ידעה היטב, שלא כולם זוכים לכך - -
והיא סיפרה לנו לנו בהמשך השיר, שיש גם גורל מר, שלא הכול ורוד:
יש תינוק שנולד עם כּפית בְּדיל בפה...
יש תינוק שנולד עם כּפית חלודה...

למשוררת של העם יש מסקנה שאין מנוס ממנה:
כל אחד והמזל שלו בחיים.

בולטים בקובץ השירים של גלדיס– אלה שנבעו ממקום העבודה שלה: שיריה על הדואר ועל עבודת המיון מעידים על ראייה לא שגרתית. לכאורה, עבודה שגרתית, והנה מן האפרוריות הפיקה גלדיס שירים מרעננים, מבט מחוץ לקופסה, מחשבות שמעבר לשגרה.
אין הרבה יוצרים שהקדישו שירים רבים כל כך לגלויה, למכתב, לבול. בתכניתו של ארז טל התמוגגו משירה על חשיבות בול הדואר: ''הבול הוא בסך הכול נייר זעיר, אך מחולל נפלאות ונסים. אל תשכחו את האמת....כי בלי הבול, מכתבים ליעדם לא מגיעים...אנא מכם, לא לזלזל בבולים, כי מעשיהם ונפלאותיהם פשוט גדולים''.

גם לאחר שפרשה גלדיס מעבודתה השוחקת כממיינת דואר, היא המשיכה לשורר ולפרסם הגיגים.
היא הוזמנה למפגשים, שָם ידעה לספר הכול: להתרפק על הימים שהייתה באור הזרקורים ועל שעות השידור הרבות בגלי צה''ל וברדיו האזורי: ''השדרים באמת אהבו את כתיבתי. גבי גזית, ארז טל, משה טימור, גיורא הון מפיק 'חופה', כולם רדפו אחריי, הם אהבו את הכתיבה הפשוטה שלי, את חוש ההומור שלי''.

כמה פעמים ראיינתי אותה עבור ביטאון הדואר אז, וכן לביטאון הגמלאים של משרד התקשורת - 'מגד'.
גלדיס לא שכחה את השורשים שלה, את התרבּות שלה. היא סיפּרה בגאווה על עלייתה ארצה בשנת 1951, על השנים במעברת עתלית, על המשפחה הטובה: האחים שלה כולם ידועי שם, פרופסור שמואל מורה חתן פרס ישראל, פרופסור ריימונד מורה, הצייר חובק העולם מרדכי מורה – וכמובן אחותה אספירונס שחטאה גם היא בכתיבה.

בסוף שנות התשעים פגשתי אותה לסַקר את ספר שיריה ''שירים ומקאמות משכונת הפיג'מות''.
השיחה עמה הוכיחה לי, שאכן קסם אישי מנצח את כולם. גלדיס ידעה לקרוא את שיריה בחן ובנועם. ראיתי את הדמעות בעיניה, הנה היא מדפדפת בספר השירים שלה ומצביעה על שירי הדואר שפרסמו אותה - וכך אמרה בגעגוע: ''העבודה בדואר הייתה תור הזהב שלי, התקופה היפה בחיי, והשירים שלי הם כבוד לדואר, כל מלה שכתבתי נרשמה למענם... אלה שירי הצדעה למקום עבודה... שהיה הבית שלי''.

הנה כמה שירים שלה, שיעוררו אצלכם מחשבה, כיצד ניתן למצוא תמצית אנושית מאחורי הדברים הקטנים:
המכתב והגלויה
שָאל המכתב אחרֵי שנכתב, איך אֶשָלח?
ענתה לו המעטפה: בוא תתקפֵּל ושֵב בּמנוחה.
ומה הלאה? – צעק מתוֹך המעטפה.
השתיקוֹ הבול בריצה, ונדבק מהֵר בצד ימין של המעטפה.
הדֶבֶק סָגר את הפִּיות, אחרי שקיבל את מכּת החתימה.
העט כתב את הכּתובת, והמכתב נזרק... לתיבה האדומה.
פתאום קפצה הגלויה, שכּל הזמן הייתה שקֵטה,
ומה עתה - -
אחרי ששמעה את כל ההמולה, קמה ואמרה:
מדוע שְכַחתם אותי בפינה?
מה... בגלל שאני חשופה וערומה?
הרי אני מבוּילת - ותמיד מוּכנה לכל פּקודה.
אין לי צורך במעטפה,
יש לי הכול.
אם אני מלבּנית או עגולה, מצוּירת או חֲלקה,
למְקַבל אני מאוד חשובה, גלויה ושקופה,
אין צורך לחַפש סכּין למעטפה,
אין צורך להָסיר בְּגדיי,
הרי אני תמיד לעינֵי כל ערומה.
אבל אני מדהימה.

והנה שיר נוסף של גלדיס, מבט חד וחלק:
גלדיס בדואר
יש דברים חינם בחיים
יש דברים חינם בחיים
חיוך ,מלה טובה, חום במבָּטים
תנו מלה מלטפֶת, עידוד, מחמָאה פשוטה
בּאמת שזה לא עולה פרוּטה
יש דְברים חִינם בחיים
ואל תשכחו את עיקרי הדברים:
לטייל על ההרים
אור השמש, שקיעה, זריחה...
נוף משגֵע על גבעה צחיחה
יש דברים שֶהם חינם
להעביר בּמכתב הרבה יחס חם
לתת כבוד לאנָשים
להתחשֵב בָּרגשות של אַחרים
יש עוד דברים חינם ומתנה
לקום באוטובוס לזקן או לזקנה
לעזור בזְמן בלי חשְבון
לַנזקק או לַדלפון
להושיט יד למסכְּנים
בעיקר בּימות הַקור והגשָמים
יש דברים שֶהם חינם:
יד רחבה,
לתת לזולת אהבה,
לגלות כלפי הזולת אחווה,
וברגעי משבר וסערה -
לעֲזור בעת צרה...
והעיקר - תעשׂו מה שאַתם רוצים,
אבל תהיו לעֵזר, כשאתם נחוּצים
ואם יש לכם קרוב רחוב ונעֱזב,

לפחוֹת תשלחו לוֹ איזה מכתָב…




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי