פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_9371

חייהם וסוד יצירתם של התאומים לבית חקק
בן-ציון יהושע (יום שישי, 03/11/2023 שעה 12:00)


חייהם וסוד יצירתם של התאומים לבית חקק

מונוגרפיה

בן-ציון יהושע


benziyosh@walla.co.il
חגי קמרט, התאומים החולמים - הרצל ובלפור חקק – מונוגרפיה, הוצאת פיוטית, 2023, 226 עמ'.
המונוגרפיה שכתב חגי קמרט על התאומים הרצל ובלפור חקק הפתיעה אותי ומן הסתם גם את הקהילה הספרותית. איני זוכר, שנכתבה מונוגרפיה על יוצרים בשׂיא פעילותם. חגי קמרט הצליח לכתוב עבודת מחקר שמתארת באורח סיפורי את קורות חייהם – ובה בעת לחשוף את השבילים בין הביוגרפיה לנושאי היצירה, למוטיבים, לדרך הכתיבה המיוחדת של התאומים. מה פלא, שכל הקורא מונוגרפיה זו משתאה ואומר לעצמו: 'מי ילד לנו את אלה?' [עפ''י ישעיהו ט, ה]. ברור אפוא, שאין זו רק עבודת מחקר ראשונית, שהניחה את אבני היסוד, אלא קריאת תיגר לאתגר הבא.


צמיחת התופעה של 'התאומים חקק'

cover אי אפשר בלי הערה אישית: התאומים הרצל ובלפור חקק בחרו להופיע על במת השירה העברית בשני הספרים הראשונים בהופעה משותפת. הם פרסמו את ''במזל תאומים'' (1970) ואת ''ספר אורות האהבה'' (1972) בשם משותף ''הרצל ובלפור חקק'', למרות שהשירים באותם ספרים הם נבדלים. הם לא כתבו שירים יחד. אך ההופעה המשותפת הטעתה קוראים, והיו מי שחשבו, שיש כאן תופעה של כתיבה משותפת. הייתי ראשון הסוקרים של כתיבתם בכתב העת ''במערכה''. הצעתי אז במאמרי ''הם עשו זאת שוב'' הצעה לשניים: ''דומה, שהגיעה השעה שיוציאו את יצירותיהם בנפרד, כדי שהקורא יתייחס לשירים כשירים ולא כתופעה ומובטח לנו ששירתם תגיע לשיאים חדשים'' ('במערכה', ספטמבר 1972). לשמחתי הַצעתי נפלה על אוזניים קשובות. מאז הם פירסמו את ספרי שיריהם בנפרד, וזה היטיב עימם: הם סללו להם דרכים מובחנות יותר בשירתם, ואצל תאומים זהים מדובר בחידוד הזהות האישית.

אני קורא ברשתות החברתיות תגובות על המונוגרפיה של קמרט, ולא התפלאתי כאשר המשוררת וילהלמינה ברנדס סוסק כתבה, ש'חשה מחויבת לקרוא את הספר הזה שוב ושוב – ובכל פעם להתרגש מחדש'. זו תגובה שאומרת הכול: חגי קמרט יודע לנתח שירים וגם יודע לספר סיפור. הוא קורא לפרק הראשון שלו - 'שפת החלום והאגדה' – ובעצם זו גם דרכו שלו לפרוש בפנינו את חידת התאומים, את לשונם היהודית היודעת לבדל עצמה מן ההגדרה 'הישראלית'. קמרט כותב את הספר בחרדת קודש ובהרבה אהבה. הנה לכם דוגמה: בקטע הפתיחה המתאר את ימי הפרעות ביהודי עיראק, את ה'פרהוד', שהתחולל שבע שנים לפני לידת התאומים: ''בבוקר עוד חייכה השמש וקרניה פתחו את שערי חג השבועות תש''א [1 ביוני 1941]. הנה עוד מעט קצת יובאו הביכורים ויחֵלו חגיגות החג. אלא שעם בוא הצהריים קדרו שמים וארובּות אימה נפרצו נפרסו לרווחה. שערי מוות נפתחו ברחובות וסמטאות העיר, ואש הגיהינום פשטה זרועותיה בציפורני אֵימה והילכה ברחובות בגדד כחרב המתהפכת של שנאה ולהט, הֶרג ושמד. האש הנוראה שילחה וגֵרשה יהודים לבושים בגדי חג מארץ החיים אל עולם החשֵכה והמוות''. (התאומים החולמים, עמ' 11).


מיתוס הפיצוי על רצח שני דודים

חגי קמרט היטיב לפתוח בנקודת הזמן המשמעותית – 1941 – שבע שנים לפני לידת המשוררים, והוא טווה בחוטי רקמה עדינים את הסיפור הנורא, את השבר, את השכול, את סיפורו של הסבא השכוּל – ובעוצמה מרגשת יודע חגי קמרט לבנות את 'מיתוס הפיצוי': שני התאומים נולדים שבע שנים לאחר הפרהוד, לאחר השכול הנורא, והחכמים באים לסבא השבור ואומרים לו: ''אלה התאומים השניים - אלה מבשׂרים את הפיצוי על בניךָ ברצח של הפרהוד. קיבלתָ שניים תמורת שניים''.

סיפור האבל המשפחתי, תיאורה של אחות הנרצחים המוּבלת לחופּה כדי לשׂמח את המשפחה – כל אלה הם מבוא לקראת הפרק הדרמטי על אם התאומים. מונוגרפיה שיודעת לפרושׂ את הרקמה המשפחתית המיוחדת – כחלק מנובלה מחשמלת – זו לא רק עבודת מחקר, זה סיפור 'בשפת האגדה והחלום'. חגי קמרט יודע להציב את הקו הגובל בין פרקי השירה של התאומים – גילוי הסוד הקושר בינם לבין הנרצחים. הוא מתאר בעט של סופר רגיש את ההלם שאחז באחים התאומים, כאשר באקראי, בקריאת ספר על הפרהוד, הם מגלים, ששני הנרצחים הם חלק מזהותם, וכך הם מבינים שהם הנושאים שמות של תקומה, אוחזים גם בתרמיל הכבד של הגורל היהודי. זה השלב של גילוי הסוד. כך מתאר זאת קמרט: (עמ' 21): ''זה שלב שהם מכנים אותו ''שלב ההתוודעות'', 1977. גילוי זה מביך ומעורר תסבוכת של רגשות ותסכול. כל זאת — משום שהם ראו את עצמם כבנֵי דור הממשיך את תקומת עם ישראל בארצו, והנה חור שחור נפער: הם גילו, שבעצם יש בהם גם משהו הקשור בעוצמת זיקה גבוהה אפילו פיסית, לפרהוּד. שהרי הם נולדו כפיצוי על מות בני משפחתם בפרהוד. גילוי מתסכל זה שימש אולי כזָרז לצאת למסע חיפוש ונבירה בהיסטוריה של המשפחה''.

חגי קמרט יודע ללכת בשבילי הספרים והשירים והוא מאיר בפנס רב עוצמה על המהפך שחל בכתיבה של האחים: ''בעקבות הגילוי הזה, חלה גם תפנית בשירים. המשוררים, ששאבו עד כה מגוון רחב של נושאים הן מן התנ''ך, הן מן המסורת, עברו לטפּל גם בנושאים, שהם במישור המשפחתי; הם כתבו על ההווי המשפחתי בארץ המזרח, כפי שסופּר להם על ידי סָבם, אימם ובני משפחתם, שחוו על בשרם את עול הגלות: תרבות, מנהגים, וגם יחסים בין היהודים לבין עצמם וביניהם לבין הגויים. משׂא כבד הוטל על התאומים''. (עמ' 21).


התקומה והכאב – החלום ושברו

סיפור חייהם של התאומים אכן מרתק ומרגש, והמחבר יודע לתת לשירים לפרושׂ את החיפוש אחר הקשר בין התקומה לבין הרצון הפואטי לתעד הכול – גם את השבר, גם את החלום של השניים, שחונכו להיות 'ילדי הגאולה'. כך מתאר בלפור חקק את שכונתו המיתולוגית – בתי סיידוף (עמ' 29): ''הכּמיהה לבתי סיידוף שכונת הילדות, לא רק שלא נמוגה, אלא הולכת ומתחזקת עם השנים. ללמדךָ, עד כמה אדם קשור לכור מחצבתו — הילדות, ועד כמה הילד הקטן מלווה אותנו כל חיינו''.

בתי סיידוף — הנמל של החיים / בלפור חקק
הַחַיִּים הֵם מִלְחָמָה, אָמְרָה לְאִמִּי
הַשְּׁכֵנָה רוֹזָה, שֶׁהִגִּיעָה מִגֵּאוֹרְגִּיָּה,
דִּבְּרָה עִבְרִית וְגֵאוֹרְגִּית
וְלִפְעָמִים גַּם עַרְבִית וַאֲרַמִּית.
דִּבְּרָה מִתּוֹךְ שִׂמְלָה מְשֻׁבֶּצֶת גְּדוֹלָה.
''טוֹב שֶׁהִגַּעְתֶּם לְבָתֵּי סַיְדּוֹף
כָּאן הַנָּמֵל שֶׁל הַחַיִּים''.
כָּאן מַתְחִילָה הַגְּאֻלָּה''.

התקומה נגלית כאן באור אנושי, עולים חדשים במאבקם בנמל המבטחים: שיריהם של האחים נבחנים באמות מידה ספרותיות – והמחבר יודע לחשוף בפנינו חיבורים מיוחדים בין שירתם לבין המקורות, לבין הפיוטים, אגדות חז''ל, והמדרשים. וכמובן, הכול בא להוכיח לנו, עד כמה שירתם של התאומים מחוברת ליצירה העברית לאורך הדורות. דמויותיהן של השכנות הופכות את גיבורות התקופה למיתולוגיה של השראה. ויזינא רוזא וכן ויזינא חנינה, שתי השכנות הופכות להיות מודל של צדיקות המעניקות לחיים של אז – מעטפת של חוכמה ואצילות, הנה לנו הנביאות מקֶדם. כך כותב הרצל חקק על אותן שכנות (עמ' 186):

פרימוס ופתיליה, שתי נשמות / הרצל חקק
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל שְׁנוֹת הַחֲמִשִׁים
מְקֻדֶּשֶׁת בְּדִמְעַת תָּמִיד, בַּאֲנָשִׁים.
בֵּיתֵנו בְּלֶב תֵּבֵל, בֵּין שְׁתֵי נָשִׁים.
שֶׁכָּאן יָדַעְנוּ מַתְחִילִים כָּל הַנִּסִּים.
זוֹ וִיזִינָא רוֹזָה, קְמָטֶיהָ, שְׁבִילֵי חַיֶּיהָ
אֶל הַפְּתִילְיָה הַבּוֹטַחַת. אַלּוּמִינְיוּם זוֹהֵר, חִוֵּר.
הַפְּתִיל בְּיָדֶיה, טָבוּל בְּדֶלֶק, מִתְאַדֶּה וּמוֹדֶה
וּבוֹעֵר. יִקְרֶה לְאַט, הִיא לוֹחֶשֶׁת,
מְכַלָּה רֹעַ וּשְׁחוֹר. הַלֵּב לְעוֹרֵר.

ניתוחיו של קמרט לשיריהם של התאומים – פורשים לפנינו דרמה, קמעות, מסתורין, תקופה שיודעת להיחלץ מן המכאובים והעוני והכאב – באמצעות מילים. באמצעות שירה הנשאבת ממעמקים. שירת התקופה מוצגת כשירה נבואית, המשוררים כשליחים. כך מנתח קמרט את שירו של הרצל 'תעודה נשכחת' בפרק הסיום של הספר (עמ' 208). כך נפתח השיר:

תעודה נשכחת – הרצל חקק
בַּסְּוֶדֶר הַצְּבָאִי הָיִיתִי יֶלֶד
בּוֹעֵר וְחוֹלֵם. הַצְּבָעִים הַיְּחִידִים עַל הָאָרֶץ הַשְּׁחוֹרָה הָיוּ זְעָקָה
שֶׁל אֵשׁ. וּפִתְאֹם חֲלוֹמוֹתַי. וּפִתְאֹם מַרְאָם שֻׁנָּה
כְּמוֹ לֹא הָיוּ כְּלָל.
מָתַי הָיִיתִי יֶלֶד. מָתַי לָבַשְׁתִּי סְוֶדֶר צְבָאִי שֶׁאִמָּא קָנְתָה
מֵרוֹכֵל זָקֵן. עַל הַגְּזֻזְטְרָה הַחֲלוּדָה אוֹר כָּתֹם
שֶׁמַּרְאֵהוּ כְּדָם שָׁפוּךְ. גַּם אָז הָיוּ
טְלָאִים בְּמַרְפֵּקִי וְגַם בַּמָּקוֹם שֶׁאָהַבְתִּי הָיָה אוֹר
לָבָן. כָּאן בִּרְחוֹב אַגְרִיפָּס הָיָה בֵּית סִפְרִי. עַכְשָׁו
הַכֹּל נֶחֱרַב. רַק אוֹר לָבָן.

הגזוזטרה החלודה היא עדות לשלבֵּי האובדן של השכונה האהובה. מי שבָּגר ובא לבקר בשכונה, ראה את הגזוזטרה המקיפה את השכונה מלמעלה, כשהיא בשיא עליבותה. קורות הברזל של הגזוזטרה חשׂופות, חלודות – והמשורר חש שהמוות קרֵב. הוא מתאר, באופן סמלי, בצער את הדם השפוך. עולם קסום ואצילי אָבד – והמשורר הבוגר, חש כאותו ילד שהיה, ילד בסוודר צבאי, ולרגע הוא מבין שהיה אז חייל. היה עליו להגן על אותו עולם של אמת וחסד.

הַכֹּל מְשַׁנֶּה פָּנָיו. וּכְשֶׁאֲנִי מַבִּיט בָּרְאִי
הֲרֵי אֲנִי עוֹדֶנִּי שׁוֹתֵת רוֹטֵט בַּסְּוֶדֶר
הַצְּבָאִי. מָתַי הָיִיתִי יֶלֶד. כְּשֶׁאֲנִי שָׁב אֵין בִּי
מִי שֶׁיַּעֲנֶה. הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה.

הילד מתפכח ומבין:

בַּסְּוֶדֶר הַצְּבָאִי הָיִיתִי יֶלֶד בּוֹעֵר וְחוֹלֵם וְלֹא יָדַעְתִּי
כִּי חַיָּל הָיִיתִי בְּמִלְחָמָה.

חגי קמרט מיטיב לנתח את השבר בין התקופות: תעודת בית הספר הפכה לסרט תעודה. תיעוד של עולם שהולך וחולף מן העולם. הילד המשורר שב ממלחמות חייו. הימים התמימים חלפו...כותב בבגרותו על מאבק בלתי נגמָר....זה עולם בשקיעתו. הסוודר הצבאי הותיר איזה חותָם. ניתוח השיר נוגע בפצע עד תומו: ''הרוחַ הרָעה ניצחה – כך מקונן המשורר. החלומות הנואָשים קופּדו. מה תעודתו, מה ייעודו?''.
חגי קמרט יודע לטוות את החוטים העדינים בין סיפור חייהם לבין שיריהם החושפים ביטוי לשבר מצד אחד, ולעוצמה של הנחמה וההתעלות. הקתרזיס מנצח את הכול.


הדמות המיתולוגית – האמא הנערצת

קמרט מנתח שירים העוסקים בדמויות שהיו לאחים דמויות מופת – הסבים, השכנות בבתי סיידוף – ומעל כולן דמות האם סעידה, אם כל חי. כך מביא קמרט את שירו של בלפור על אמו – בהספדו בבית העלמין (עמ' 47):

'אוהלך, אימא':
כל פַּעַם שֶׁאוֹרָהּ הָיָה נוֹבֵעַ
קִבַּלְנוּ אֶת פָּנֶיהָ.
בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָלְכָה אִמָּא עַל הָאֲדָמָה
אֹהֶל נָסַע עִמָּהּ
וְעָנָן תָּלוּי מֵעַל הָאֹהֶל הַצָּחֹר.
הָיְתָה מַסִּיעָה אֵלֵּינוּ אֶת הֶעָנָן
לְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ וַעֲנָפֶיהָ
שֶׁיִּתֵּן עַל רָאשֵׁינוּ חֻפַּת אוֹר.
וְאָנוּ הָיִינוּ אוֹמְרִים לָהּ בְּרָכָה
גַּם צָמָא וּכְמִיהָה גְּדוֹלָה:
עֲנָנֵךְ, אִמָּא, בְּכָל מָקוֹם הוֹלֵךְ
יֵשׁ שָׂכָר לְאָהֳלֵךְ.
פָּנַיִךְ, אִימָּא, נְקַבְּלָה
מִשְׁפָּחָה גְּדוֹלָה

ולצד השורות הנַעלות האלה, מביא קמרט את שיר ההספד של הרצל חקק – בשירו 'תמרים מרים'. השיר נכתב בעקבות שיר של פאריד אל אטראש על התמרים. הכמיהה הבלתי מושגת היא יסוד וסוד בשיר קסום זה (עמ' 48).

חוֹלְפוֹת הַשָּׁנִים, מִי יִשְׁאַל אֵיךְ.
הָעוֹלָם חָסֵר יֵלֵךְ, אֵינֵךְ. בָּרוּחֹות
שָׁרָה מֵרָחוֹק. מַה שֶׁכָּל חַיַּיִךְ הִפְעִים:
''מְתוּקִים הַתְּמָרִים, אֲבָל הַדְּקָלִים גְּבוֹהִים''.


השפה העברית היהודית – צופן שירתם

סעידה פרקי מחקר שובי לב הם אלה הבוחנים בזכוכית מגדלת את הצופן המיוחד של העברית היהודית, שבה שני האחים כותבים. מרגש לראות כיצד הוא קושר זאת לסיפור חייהם של האבות, והשירים על הסבים אכן נוגעים בנימי נשמותינו. פרק שלם על שירו של בלפור 'גלות' נלמד בבתי הספר – ושירו של הרצל 'מטבח כלולותיה' נמצא בתכניות הלימודים. שבה את לבי השיר 'לחם עברי' שמתואר כנקודת מפתח להבנת לשונם העברית-יהודית של התאומים. זה שירו של בלפור שמפצח את הסוד. בשיר ''לחם עברי'' כותב בלפור חקק ('רשות לתיקון עולם', עמ' 66):

סַבָּא מוֹרָד זָרַע יַלְדוּתוֹ
שֶׁל אָבִי פְּסוּקֵי תַּנָּ''ךְ
וְאָבִי שֶׁעָלָה בַּמַּחְתֶּרֶת לָאָרֶץ
קָצַר מִלָּה מִלָּה וְנֶאֱנַח.
שַׂק הַחִטִּים שֶׁנָּתַן לוֹ אָבִיו
צֵידָה לַדֶּרֶךְ
נָשָׂא אָבִי עֲלֵי שֶׁכֶם,
בִּירוּשָׁלַיִם טָחַן אֶת הַקֶּמַח
וְאִמִּי אָפְתָה
לָנוּ לֶחֶם...

ועל כך כותב קמרט: ''אכן, כך נטמעה העברית בהם, מורשת של דורות. מאפֶה נצָחים''. דרך הכתיבה של האחים על משפחתם, יודע קמרט לאתר את המחויבות שלהם למקורות העברית – ובה בעת למשנה של האור שבא ממזרח. לזהות שהקנו להם בבית, יש מאבק בתרבות החדשה, התרבות המערבית, ובשירו של הרצל 'במסגרת בתוך הרוחות' – זה אור כחול שמאיים למחוק את הזהות המקורית. זו התמונה שבה הצבעים נאבקים זה בזה (עמ' 63):

''אֲבָל בַּתְּמוּנָה הַכֹּל אָבוּד. הַכֹּל
מַכְחִיל מֵאָז. וּבַצְּבָעִים אֲוִיר אַחֵר
הָרַס. כִּמְעַט וְאֵין
רוֹאִים מַה
מְצֻיָּר. וְאוֹתִי אֵין רוֹאִים
וּבַחוּץ אֵינִי
מוֹצֵא אֶת שְׁמִי בְּתוֹךְ הָרוּחוֹת
וּלְבָד קָשֶׁה לִי לִפְחֹד''.

על כך כותב חגי קמרט: ''במבט מישורי על התרבות המערבית והמזרחית כזרמים המתנקזים אל נקודת ריכוז אחת שהיא כור ההיתוך והגיבוש של השפה העברית, הנושאת גוונים מפה ושם, אל מורשת ישנה חדשה. אפשר לומר, שזו משימה חשובה, שיכולה להוביל לתרבות אמיתית של העם היהודי לדורותיו. ואת הנקודה הזאת שני האחים הבינו: השפה העברית יכולה לשמש כאמצעי מרכזי חשוב לחיבור בין הדורות''. קמרט יודע לתאר אל נכון בפרקי הספר היבטים שונים של כתיבת התאומים – ואף ייחד פרק שלם על הקווים המבדילים בין שירתו של הרצל לשירתו של בלפור. קמרט לא חשש לצאת לחקר הסוד הזה, לפצח את הדמיון אבל גם את השוני.


תורת הסוד בשירת התאומים

פרק מרתק במיוחד הוא זה שבו בוחן קמרט את השביבים של תורת הסוד והמיסטיקה בשירת התאומים, וגם כאן ניתן לומר, שהחוקר מפגין לא רק ידע רב – אלא הזדהות עם השירים, חדירה לעומק הסודות, הבנת המורכבות שיש בחיבור בין המקורות לבין המציאות המשתנה. כך הוא מתאר את מוטיב האיילה בשירו של בלפור חקק – וכמובן את הקדושה במושג 'יום הרַת עולם': ''בתורת הסוד, שאיבת רעיונות מן הקַבָּלה. להשלמת נושא שימור העברית לדורותיה תוך הבאתה לשירה, אביא כאן את שירו של בלפור ''נהירו'' (עמ' 11) הנוגע בתורת הסוד בלפור חקק כותב כך ( עמ' 76):

בְּיוֹם הֲרַת
לֵב הָאַיָּלָה נֶחְרָד.
בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם
שֶׁבַּעֲלֵי הָעֵינַיִם הַפְּקוּחוֹת
רָאוּ אֶת הַדֶּרֶךְ הָעוֹלָה.
בְּאוֹתוֹ לַיְלָה
פָּקַד הַמֶּלֶךְ אֶת הָאַיָּלָה''.

קמרט יודע לפענח גם לשון עברית יהודית שנלקחה מן הגניזה הקהירית, וכך הוא מצטט את השורות הנצחיות שמביא הרצל חקק – 'אני נפשי כתבית יהבית' – ואיזו דרך נפלאה של המשורר לתאר את הכתיבה על העברית כשליחות, כדרך להגן אל השפה מפני הכחדה: ''הקִרְבה לשירה הקדומה, החיבור לשפת קדם — את הדבקות הזו ירשו התאומים ממסורת הסבים — ואתה מרגיש את חוּט השָני, שמעיד על יסוד השליחוּת. יש לתאומים מחוּיבות להגן על פיוטֵי קדם, על השירה מדורי דורות. מה פֶּלא, שהשניים כתבו פירוש לפיוטי הקודש — 'חיבּת הפיוט' ופרסמו ברבים מאמר בשם 'דרכנו בפרשנות הפיוטים'. כך כתב הרצל חקק, בספרו 'שחרית לנצח', (עמ' 156) ואכן, כולנו חשים בחיבּור לשׂפת העָבר, לשְׂפת הגניזה. הנה קטע מן המשָׂא הנבואי המרטיט (התאומים החולמים, עמ' 78):

''אֲנִי נַפְשִׁי כָּתְבִית יַהֲבִית''.
מִתּוֹךְ לְשׁוֹן גְּוִילִים נִצְחִית
קַמְתִּי וְנִרְטַבְתִּי.
אֲנִי אֶת נַפְשִׁי כָּתַבְתִּי.
נוֹהֵר חָרוּז. אוֹר גָּנוּז שָׁאַבְתִּי
מִבְּאֵר. סָפוּן וְנִפְחָד
וְאֶחָד וְעוֹד אַחֵר.
וְהָיָה כְּנַגֵּן. אֵיךְ עַל הָעִבְרִית
אָגֵן. מַה בִּי יָבֵן
מְקוֹר חַיִּים''.


הכותונת כסמל לזהות בלתי נשכחת

מוטיב הכותונת זוכה לניתוח מפורט ומעמיק בשירי התאומים – וכך תמצאו את אזמל המנתחים נוגע בשירו של בלפור חקק 'גלות' – בכותונת הקדושה של הסב, ומצד אחר – ניתוח מרתק לשירו של הרצל חקק 'ואין לי פותר' – הנה לפנינו הכותונת הרקומה, כותונת הפסים שאמו תפרה לו, וגם לאחיו. וכך הוא נפתח (התאומים החולמים, 106):

כֻּתֹּנֶת מְשׁוֹרֵר
בְּיַלְדוּתִי תָּפְרָה לִי אִמִּי כֻּתֹּנֶת
בִּגְדֵי מְשׁוֹרֵר
מֵחוּטֵי הַכֻּתֹּנֶת שָׁזַרְתִּי שִׁירִים
וְהַכֻּתֹּנֶת הִתְחַדְּשָׁה כָּל פַּעַם
מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר.
וְכָל זְמַן שֶׁהַכֻּתֹּנֶת לְעוֹרִי
כְּהֻנָּתִי עָלַי הַרְחֵק מֵעֵין אָדָם
בְּהֶסְתֵּר''.

מי שיקרא זאת לא יופתע עד כמה החוטים העדינים מובילים אותנו לשירו של הרצל 'ואין לי פותר'. על כך מובא ניתוח מעמיק בעמ' 79. כפל הזהויות, ההתמודדות עם מורשת הבית אל מול העולם החיצוני המשתנה. מרתק לקרוא. קמרט מתאר את קווי המתאר של התרבות החדשה, ומנסה לבחון מוטיבים אלה, גם בכתיבתם של התאומים בספרי שיריהם החדשים 'סולם הכלים השבורים' של בלפור חקק - ו'השיר שלא שרו מעולם' – של הרצל חקק. וכך הוא נותן מעטפת לכל מאבקי הזהות האלה: בפרק מיוחד (עמ' 140-136) מנתח קמרט את מוטיב מגש הכסף כשהוא מעובד לחיינו, ולכל תאום זווית מיוחדת במתח בין האימה לבין התקומה. ''קשת הזהויות נשכחה, והרי מי שבא לבוש כתונת פסים רצה להבליט את ייחודו, את החותם האישי שלו. מרתק לקרוא בהקשר זה את שירו של הרצל חקק בספרו 'השיר שלא שרו מעולם' עמ' 108).

במעט השורות שהבאתי כאן ניתן לראות כיצד החוקר-המספר-הביוגרף חגי קמרט הצליח לא רק לתאר פרקי ילדות, קורות חיים, מסלול התקדמות בכתיבה למרות מאבק בממסד שהופכים לסאגה של שליחות. סיפור של גבורה רוחנית: התאומים יורשים משא כבד מן העבר – ואינם חוששים להנחיל את המורשת שלהם – את העברית היהודית שלהם, את המאבק בזרמים התרבותיים הזרים לרוחם. חגי קמרט כתב מונוגרפיה ראשונית המנגישה את שירתם לציבור הקוראים, ממנה עולה תמונתם של צמד משוררים תאומים, שכותבים בעקביות מתוך תחושת שליחות וייעוד.

שושנה ויג והוצאת פיוטית הגישו לנו ספר ערוך ומעוצב היטב.







מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.