המשפט הזה רשום על שלט ענק בקדמת חוות צברי אורלי, הניצבת בנגב בין דימונה לירוחם, שלט הבד הזה הוסר מספר פעמים על ידי המדינה בטענה כי הוא מהווה עבירה על החוק, אולם לכך נגיע בסוף הסיפור.
המשפט התמים הזה מכיל בתוכו הרבה אמונה, זיעה ומאמץ לעשות ולהשקיע. אולי גם קצת פתטיות.
האם שמעתם בכי? 200.000 שתילי צבר בוכים למים.
על כביש דימונה ירוחם, צומח, בוכה וצוחק מטע בן אלף דונם ואתם מוזמנים לבקר.
הצבר הוא סמל הישראליות. הישראלי הוותיק היה גאה תמיד לספר כמה הוא-הוא הצבר, הוא זה שעוקצני מבחוץ אך מתוק מבפנים, אך יותר מזה הוא זה השורד, הוא הנלחם בתנאים לא תנאים ומנצח בכל פעם מחדש את שצריך לנצח.
בתיאורו את הצבר צדק הישראלי בכל.
צמח הצבר (אופונטיה פיקוס אינדיקה - Opuntia ficus indica) הגיע לארץ לפני כ-400 שנה בספינות על ידי הספרדים. הוא מוכר לנו בעיקר כגדרות שבנו הפלאחים הוותיקים סביב חצרותיהם, או זה שעדיין מופיע מדי פעם בדרכים לא דרכים ליד פרדסים ישנים. זהו אחד הצמחים המעניינים והחזקים בעולם.
הצבר שייך למשפחת הקקטוסים, משפחה החיה במדבר, ומגיע ממידבריות אמריקה. הוא בעל תכונות שמייחדות אותו מצמחים רבים אחרים, בחוזקו וביכולת ההשרדות הגבוהה שלו. הצבר עצמו אינו עץ או שיח אלא גיבעול, כמו הדשא המוכר לנו מגינות הבתים. הוא בנוי, למעשה, ממספר חלקים. החלק הראשי נקרא גזע. לאחריו ישנם ענפים (שהם מה שרוב הישראלים מכנים 'עלים'), והעלים האמיתיים הם, בעצם, הקוצים, שאותם מכיר היטב כל מי שהתנסה בקטיף של פרי הצבר. גם הפרי עצמו הוא ענף, ההופך לפרי במהלך ההבשלה. בתחילה הוא יוצא כפקע מתוך ענף אחר, כמו בכל עץ מוכר, ואף נראה לעין לא מקצועית כענף חדש. ניתן אף לשתול את הפרי, כל עוד הוא ירוק, ומהפרי יצאו שורשים ממש כמו מענף.
הצבר חי בעיקר באזורים שחונים. בסיסו הוא הגבעול. כאשר הוא צעיר גדלים עליו קוצים רבים. הסיבה העיקרית היא למנוע אכילה על ידי חיות בדומה לעשב, ואכן, למעט הגמל ובני האדם, אין חיה האוכלת את ענפי הצבר, או הקקטוס. (יצוין כי מדובר בענף ולא בפרי. את הפרי אוכלות גם חיות אחרות לאחר הבשלתו).
כחלק ממערכת ההשרדות של הצבר, ענף שנשבר ונפל על הקרקע, יוציא בעצמו שורשים, ויהפוך לגיבעול בתוך זמן קצר. הצבר אוגר בתוכו כמויות גדולות מאוד של מים ושומר עליהם בעזרת מספר מאפיינים ייחודיים:
הראשון הוא תהליך הפוטוסינתזה, המתחלק בצבר לשני חלקים; כמו כל הצמחים הוא קולט את אור השמש ביום, אולם להבדיל מרובם הוא שומר את האנרגיה בענף ורק בלילה הוא פותח את הפיוניות ולמעשה מבצע את תהליך הטמעת האנרגיה בתוכו.
השני הוא ג'ל רירי בתוך ענף הצבר, השומר על המים, כך שגם כאשר נשבר הענף, מסיבה זו או אחרת, הפתח שנפתח ייסגר במהירות והמים שבענף לא יתאדו בחום היום.
לצבר יש יכולת לצמוח בתנאי מזג אויר קיצוניים, בחום ובקור. טמפרטורת המינימום לצמיחה יכולה להיות גם מתחת לאפס, עד 6°-. אין, למעשה, גבול בצד השני. כל עוד יש די מים בתוך הענף, הוא מחזיק מעמד גם בטמפרטורה של 45° מעלות ויותר בצל. מובן שהצבר נמצא בשמש, כך שהוא סופג חום כבד יותר מזה שאותו אנחנו בדרך כלל מודדים.
הצבר גם אינו סובל ממזיקים, ובשל כך הוא אינו זקוק לריסוס מכל סוג שהוא.
בצבר יש יתרונות בריאותיים רבים: לחלק הירוק (הענף), לקליפת הפרי, לפרי עצמו ואף לפרחים.
מפרחי הצבר יוצרים כיום תרופה לבעיות הגדלת הערמונית (פרוסטטה), בעיה המציקה למרבית הגברים מעל גיל 50. החומר שיש בפרח גורם לחיזוק השרירים הרצוניים סביב הבלוטה. בניגוד לדעה הרווחת, הוא אינו משפיע באופן ישיר על הבלוטה עצמה.
הפרי מכיל מגוון גדול של ויטמינים.
פרי הצבר נחשב לאחד הפירות הבריאים ביותר המוכרים. הוא מכיל כ-36 קלוריות למאה גרם (הכמות משתנה בהתאם לבשלות הפרי). מלבד זה יש בתוכו מים בכמות גדולה, מינרלים, שומנים, חלבון, סיבים, סידן, זרחן, ברזל וויטמינים: b2 ,b1 ,a ו-c.
ולבסוף הענף. בענף נמצאים כל החומרים הקיימים בפרי ובפרח, וחומרים נוספים כמו אבץ וכמויות גדולות של תאית וסיבים. הצבר משפיע על רמת האינסולין בגוף ועוזר להיפטר מאבני כליות לסובלים מכך. (כל הנתונים הללו נילקחו מתוך מחקרים שנעשו בצבר באוניברסיטאות טקסס וניו-מקסיקו, ניתן למצוא מידע על הנושא באינטרנט, בעיקר על פי השם הבוטני).
הישראלי הוותיק, שייחס לעצמו את תכונותיו של הצמח הקשוח והנדיב הזה, ידע מה הוא עושה.
בשנת 1975 החל אבי, נועם בלום, במחקר על הצבר. הוא חיפש צמח שונה עם פוטנציאל לא מוכר ומצא את הצבר. הוא הביא למעלה מ-300 זנים של צבר מאזור מכסיקו והחל מטפח אותם בשיטות שונות. לאחר כ-17 שנים של טיפוח הצליחה ההשבחה להשיג זן צבר איכותי, שונה מהזנים הרגילים במספר תכונות ששיפרו את הצבר לעומת זנים אחרים:
אורך
תקופת הנבת הפרי בזני הצבר הרגילים נע בין חודש לחודשיים בתקופת הקיץ בלבד. בזן החדש הצמח נותן פרי כמעט 11 חודשים בשנה. החודש היחיד שבו אין פרי הוא חודש יוני. החל מחודש יולי ועד מאי שבשנה הבאה לאחר מכן הצמח ממשיך להניב פירות ללא הפסקה.
קוצי הפרי. כל מי שקטף פרי צבר התנסה בקוצים המרחפים לכיוון הקוטף בזמן הקטיף ודוקרים אותו בכל גופו, ולאחר מכן גם גורמים פצעונים קטנים ומוגלה. בזן החדש חלו שני שינויים בקוצים, השינוי הראשון הוא שכמות הקוצים ירדה בצורה משמעותית. למעשה, הקוצים שהיו עפים באוויר בכל מגע עם הצמח נעלמו כמעט לחלוטין, דבר שיצר הקלה בקטיף. השינוי השני הוא צורת הקוץ; בקוץ הרגיל שאותו אנו מכירים יש קרסים בעטיים הוא לא יוצא כאשר הוא חודר לעור. מה שקורה כאשר מנסים לשלוף אותו הוא שבירה של הקוץ או החדרת הקוץ פנימה עמוק לתוך העור. דבר זה יוצר את הפצעים וזיהומי המוגלה. בזנים החדשים לא קיים אותם קרסים. כאשר חודר לעור קוץ, כל שצריך לעשות זה לשטוף את היד במים חמים או לגרד והקוץ יעלם.
צבעי הפרי. הצבר הידוע יותר בארץ הוא בעיקר הצבר הצהוב. בזן החדש יש שישה צבעים שונים: סגול, אדום, ורוד, צהוב, כתום ולבן. השינוי האסתטי הזה אינו מלווה בשום פגיעה באיכות הפרי.
הצמח. צמח הצבר בדרך כלל מגיע לגובה של כשני מטרים ונעצר שם. בזנים החדשים הצבר הגיע לגובה של שלושה מטרים ויותר, וכמות הפרי לכל ענף גדולה יותר.
היתרונות הללו פותחו על ידי אבי בזן החדש שנקרא ''צברי אורלי''. לאחר שסיים אבי את המחקר החליט לעשות מעשה, הוא החליט ולהיות יזם ציוני במדבר ושם לגדל את הצבר שאותו פיתח. אבי פנה למשרד החקלאות ושאר המשרדים הנוגעים לנושא. הוא קיבל את בירכתם וכמו כן זכויות על שטח אדמה בן דימונה לירוחם, אדמת מידבר שמאז ימי הנבטים איש לא עשה עליה דבר, ראוי לציין כי גם בדואים לא עיבדו אדמה זו מעולם. דבר נוסף שקיבל אבי הן זכויות על מי הקולחין של העיר דימונה, כמיליון קו''ב מים שבמשך שנים נשפכים לוואדיות.
מצוייד בכל אלה ובברכת דרך צלחה נראה היה כי העתיד יכול להיות רק טוב. הוא ושותף עלו על האדמה. בשנת 1992 ניטעו לראשונה כ-600 דונם של שתילי הצבר. זמן קצר לאחר מכן, באירוע נדיר של גשם ושיטפון, ניסחפו השתילים שרק נשתלו והחווה נאלצה לשתול אותם מחדש. יתכן והיה זה סימן לבאות מלמעלה, כי גשם של צרות עוד נכון לחווה.
החווה תיכננה להקים את קו מי הקולחין מדימונה עד אליה, אולם כאשר רצתה לעשות זאת, ולאחר שכבר הושגו האישורים הדרושים לכך ממשרד החקלאות ומעיריית דימונה, התברר כי משרד הבריאות מסרב לאשר שימוש במים אלה. המטע שכבר הוקם החל להשתמש מאותו היום בהקצאות חד פעמיות של מים שפירים, שהיקצה נציב המים לחווה, בשעה שמי הביוב של העיר דימונה המשיכו להישפך לוואדיות ולזהם את הסביבה. מדי שנה משקיע המשרד לאיכות הסביבה מאות אלפי שקלים בריסוס אותם מים כנגד יתושים. הבדואים נעשים חולים בגלל קירבתם לאותם מים, ומטופלים בבתי החולים בעלויות גבוהות בשל בעיה שכלל לא צריכה להיות. לפי חוק הביוב חייבת רשות לטפל במי הביוב שלה ואסור לה להשתמש באגרת הביוב אותה היא לוקחת מתושביה לשום צורך אחר. עד היום המים נישפכים באותם וואדיות ואין כרגע צפי מתי יפסיקו.
בשנת 1999 שינה משרד הבריאות את החלטתו בעניין השימוש במים והתיר לחווה להשתמש בהם, בתנאי שמים אילו יעברו חיטוי וההשקיה תהיה בטיפטוף. ההחלטה הראשונה של משרד הבריאות לאשר שימוש והשינוי נתקבל על ידי אותו אדם, המהנדס הראשי של משרד הבריאות.
בשנת 1996 נתנו שר החקלאות, רפאל איתן, ומנכ''ל משרדו, דניאל קריצמן, מכתב הבטחה לכך שינתנו מים שפירים לחוה עד שתיפתר בעיית הקולחין. דובר על כ400.000 קוב, ועל סמך הבטחה זו ניטעו בחווה עוד כ-500 דונם של צבר. ואכן בשנים הבאות 1996, 1997 ו-1998 ניתנו מים כמו שהובטח. נציב המים פעל ונתן מים בעקבות הוראות משרד החקלאות. בשנת 1999 ניתנו לחוה רק כ70,000 קוב מים. כאשר נשאל הנציב מדוע לא ניתנים מים לחווה הוסבר כי ראשית אין כלל הקצאת מים לחווה, ומלבד זאת הוחל קיצוץ במים בכל ענפי החקלאות בשל המחסור במים בארץ.
בשנת 2000 כבר סרבו להקצות מים לחווה וכך גם בשנת 2001, בטענה כי נציב המים לא היקצה מים לחווה וכי לשר החקלאות אין סמכות להקצות מים. הממשלה החליטה לתת פיצוי כספי למי שלא קיבל מים על פי יחס מיכסת המים שהיתה לאותם חקלאים.
בשנת 2001 נאלץ אבי, לאחר שנציבות המים סרבה לתת לו מים, לתבוע זכויותיו בבג''צ. וכי איפה עוד ניתן לבקש את זכויותך במדינה מתוקנת?
בתאריך 7.3.2002, לאחר שנה של דיונים, החליט בית המשפט לדחות את העתירה לזכויות מים עתידיות, מן הטעם כי אכן לא רשאי משרד החקלאות להקצות מים, וכי על פי חוק המים נציב המים הוא זה המופקד על משק המים.
עוד נאמר כי אכן היה העותר יכול להבין ולצפות כי יקבל מים וכי נציבות המים הייתה צריכה להזהיר אותו כי אין לו מיכסה ולא לתת את המים במשך אותן שנים שבהן נתנה, מבלי לציין מפורשות כי מדובר בשנה אחת, אך זהו ''מעשה עשוי'' שעליו לא ניתן לקבל סעד מידי בית משפט העליון. כן נאמר כי העותרים יכולים ללכת לבית משפט מוסמך ולבקש פיצוי כספי על רשלנות נציב המים, בגין פגיעה בציפיות ומצג שווא רשלני, דברי שופט בית המשפט העליון.
בהכרח עולות מספר קושיות, שישאל כל אדם שיקבל אי אילו הבטחות מהמדינה, בכתב או בעל פה:
- האם על אדם להיות משפטן ולבדוק כל הבטחה שניתנת על ידי גורמי שילטון? אני מזכיר כי מדובר פה בשר ובמנכ''ל אשר גם בתצהירם אמרו כי לפי הידוע להם הם רשאים להקצות מים לפי החלטת הממשלה בנושא. לבג''צ הובאו החלטות הממשלה כולל מכתב שהגיע מהיועצת המשפטית של משרד התשתיות, האחראי על נציב המים, ובו נכתב כי על סמך החלטות הממשלה, המחליט בנושא מים לחקלאות הינו שר החקלאות. היועצת המשפטית טוענת כך, שר החקלאות טוען כך והמנכ''ל טוען כך. על פי הבטחות אלו נעשו דברים. הושקעו סכומי כסף גדולים.
כיצד אמור האזרח הקטן לדעת כי למכתבים חתומים של שר בישראל וראשי משרדו אין ערך ומילותיהם אינן שוות את הנייר שעליו נכתבו. אם לא ניתן לבנות על דברי קברניטי המדינה, איך ניתן להאמין במיכתב שניתן על ידי פקיד יותר זוטר?
- האם החלטות ממשלה, שתועדו היטב, אינן תופסות? שכן בבדיקה, על פי החלטות הממשלה, נכתב כי הסמכות מוענקת לשר החקלאות בנוגע להקצאות המים לחקלאים.
מאמר זה נגע בבעיה אחת. סיפור אחד מני רבים שעברו על מקימי החווה. כותב המאמר איבד את האמון שהיה לו במערכת השילטונית. עצוב שבית משפט יפסוק לטובת המדינה גם כאשר נראה היטב כי יש צדק בדברי העותרים, כי הובטחו להם מים. בית המשפט אף מפרט זאת בפסק דינו.
האם יצליח הצבר ''לנצח את הבירוקרטיה''? מסתבר שהיא חזקה יותר מכל כוחות הטבע הפוגעים בו ללא הרף. הצבר שהיה בעיני כותב המאמר סמל ליכולת לשרוד כמעט הוכנע על ידי אנשים אשר בדרכם שלהם ומסיבות לא מובנות פוגעים פגיעה חמורה במדינה. על כל מפעל שנופל המדינה מפסידה עוד עסק ומקבלת עוד כוח אדם מובטל. המדינה מקבלת עוד עסק שלא יכול לשלם את חובותיו בגלל שבנה על הבטחות המדינה ובכך מפיל איתו עסקים אחרים.
החלק הציני הוא שאילולא הייתה המדינה נלחמת בצבר, ואילו היתה מעט פחות מקשה ומקיימת את התייבויותיה היה המיפעל מצליח, מעסיק עובדים, מייצא ומכניס כסף זר ומייפה את המדבר.
לחווה יש פוטנציאל וידע להרוויח. היא הקימה קו יצור של מוצרים מעובדים העשויים מהצבר: חמוצים, ריבות, ממרחים שונים וסלטים. כל אלו עברו בדיקות שוק המראות כי יש להן פוטנציאל גדול בקרב הקהל הישראלי והעולמי. לחווה יש יכולת לספק כמויות כמעט בלתי מוגבלות של צבר לאורך כל השנה לארץ ולחו''ל ולהעסיק מעל למאה עובדים באיזור בו האבטלה הקשה בארץ. לחווה יש יכולת לקחת את אותם מי ביוב, אשר יוצרים רק הרס סביבתי, ולנצל אותם, אולם החווה לא יכולה לנצח את הבירוקרטיה.
השלט שנתלה הוסר על ידי הרשויות בטענה כי הוא שלט לא חוקי. השלט ממוקם בתוך החווה ומכריז על מיקומה. החווה היא גם אתר תיירות, בו אורחן לאירוח מטיילים מהאזור וטעימת מוצרי החווה. טענת המשרד לאיכות הסביבה הייתה כי החוק אוסר לשים שלט שיראה מכביש בין עירוני למעט שלטים שאושרו בחוק (שלטי תנועה וכיו''ב). לפי החוק אכן אסור לשים שלט כזה, אולם אלפי שלטים כאילו פזורים ברחבי הארץ. כל הנוסע בנתיבי איילון ורואה שלט הופך בכך את השלט לבלתי חוקי. איש לא חשב להוריד את אלפי השלטים הללו, הקיימים בכל מקום בארץ. רק השלט הממוקם במדבר, במקום שבו כמעט ולא עוברים רכבים, הוא-הוא שמפריע, ועל כך נאמר כבר במאמר: הצבר נלחם. האם הוא ינצח את הבירוקרטיה, או שהבירוקרטיה תנצח את כולם?
קישור: אתר חוות צברי אורלי
הצבר ינצח את הבירוקרטיה
