פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
חווייה עצובה מעצבת
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום שלישי, 22/04/2003 שעה 1:49)


חווייה עצובה מעצבת

נסים ישעיהו



(ויקרא ט''ז): [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי- ה' וַיָּמֻתוּ:
(רש''י): וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'. מה ת''ל [לשם מה איזכור מותם של בניו]? היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו: משל לחולה שנכנס אצלו רופא אמר לו 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב'; בא אחר ואמר לו 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני'; זה זרזו יותר מן הראשון. לכך נאמר ''אחרי מות שני בני אהרן'':
בפרשת שמיני (ויקרא ט-י) קראנו על מה שאירע לבני אהרון ביום חנוכת המשכן; ראינו שם כי בני אהרון נסחפו, בהתלהבותם אל הקודש, עד אל מעבר ליכולת גופם לעכל את הגילוי הנעלה ומתו. הנה ציטוט קצר מדברנו שם: כלקח ממה שקרה להם, מזהירה התורה מפני מצב כזה ומורה לנו לעבוד את ה' תוך ביקורת מתמדת של התבונה ולא בהיסחפות מוגזמת אחר הרגש.

כאן חוזרת התורה על האזהרה הנ''ל תוך איזכור מותם של בני אהרון ובכך הופכת אירוע זה לחווייה מעצבת:
[ב] וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה דַּבֵּר אֶל-אַהֲרן אָחִיךָ וְאַל-יָבא בְכָל-עֵת אֶל-הַקּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרכֶת אֶל-פְּנֵי הַכַּפּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל-הַכַּפּרֶת:
(רש''י): ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא. שלא ימות כדרך שמתו בניו: ולא ימות. שאם בא הוא מת:
כל הפרשה הזאת אומרת 'דרשני'; ברור שההיסחפות של בני אהרון אל הקודש מקורה בהתלהבות המשולה לאש פנימית הנמשכת לאש הקדושה; אז למה רש''י מפרש זאת בעזרת משל הכולל ציווי רפואי שתוכנו: אל תאכל 'צונן' ואל תשכב 'בטחב' (הצונן)? לכאורה, מתאימה יותר אזהרה מפני חשיפה מוגברת לשמש שלא יחטוף מכת חום; זה יותר דומה לנדון, הלא כן?

שמירה על איזונים

ומדוע היה צורך להזהיר את אהרון תוך איזכור מותם של בניו? הרי הוא כבר הוכיח את שיקול דעתו ולא נסחף אל מעבר לתחום.

על כך ניתן להשיב בפשטות כי שני בניו, יש להניח, למדו משהו מאביהם ומה שלמדו ממנו קיים גם בו; ממנו הם למדו כמה פרקים בעבודת ה' והעובדה שלא ידעו היכן הגבול יכולה ללמד שעניין זה לא הודגש מספיק בחינוכם, אולי כי לא היה מודגש דיו אצל המחנך.

החלק הראשון של הפרשה מדבר על התנאים בהם ''יבוא אהרון אל הקודש''; הקשר עם מות בניו והלקח הנלמד מכך הנו גלוי וברור, אבל בהמשך הפרשה מובאים דינים שונים וצריכים לברר מה הקשר בינם לבין ''אחרי מות''. למשל:
(ויקרא י''ז): [ג] אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: [ד] וְאֶל-פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ: [ה] לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לה' אֶל-פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד אֶל-הַכּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לה' אוֹתָם:
זהו המשך של אותו רעיון; מתוך התלהבות להתקרב לה', מבקש האדם להקריב קורבן כאן ועכשיו. אומרת לו התורה: הירגע. רוצה להקריב – בבקשה; על פי הכללים הנתונים בתורה וללא חריגות.

בשלב זה עלולה להתעורר סברה חדשה: אם כל כך מסוכן להתקרב אל הקודש מתוך חמימות פנימית המתבטאת בהכרח בהתלהבות, אולי עדיף לוותר על כל העניין של החום הפנימי ולעבוד רק בהנחיית הראש הקר, בלי מעורבות של הלב?

על כך משיב ר' אלעזר בן עזריה במשל שאותו מצטט רש''י: 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני';

לא רק מכת חום עלולה להרוג ח''ו, גם מכת קור עלולה לעשות זאת והסימפטומים אפילו דומים. אז צריכים להזהר מקרירות לפחות באותה מדה שנזהרים מחום יתר.

מה שמבינים ומה שמעבר להבנה

בהמשך הפרשה מפורטים איסורי עריות; התורה מפרטת עם מי אסור לקיים יחסי קירבה:
(פרק יח): [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם: [ג] כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ: [ד] אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת- חֻקּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם: [ה] וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה': [ו] אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה':
ומה הקשר בין איסורי עריות לבין ''אחרי מות שני בני אהרון''? לפי חלק מן המפרשים המפתח להבנת העניין הוא באיזכור הכפול של המשפטים והחוקים;
בפס' ד': אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת- חֻקּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם:
(כלי יקר): כאן הקדים המשפטים לחקים ואח''כ הפך הסדר ואמר
בפס' ה': וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה':
הפסוק הראשון מתייחס להוראות שתועלתן ברורה, מיידית ומובנת בשכל אנושי; שם המשפטים (שהם מובנים והגיוניים לאדם) קודמים. הפסוק השני מתייחס לחוקים שהשכל האנושי לא כל כך מבין ואף עלול לערער על ההיגיון שמאחוריהן, לכן הקדים שמירת החוקים (שאינם מובנים בהכרח) תוך אמירה ברורה כי רק כך זוכים לחיים אמיתיים.
(אור החיים): ונראה לפרש לפי שהמחשבה בעריות תגדיל החפץ ותמעט מניעת הרצון, חש[ש] הכתוב שיאמר האדם להתרחק מכל וכל מפרט זה ויבטל מצות פריה ורביה ומצות היבום וכדומה ויהיה פרוש ממין זה לחלוטין, לזה צוה ה' ואמר 'את משפטי תעשו' שהם ממין עצמו שאסרתי לך אני מחייבך לעשות; ואף על פי כן את חקתי תשמרו שהם העריות שאסר.


מה שאסור, מה שצריך ומה שמיותר

פירושו של 'אור החיים' מחזיר אותנו אל המשל של ר' אלעזר בן עזריה; החשש מפני היסחפות אל עבר המימד השלילי בצד אחד עלול להביא את האדם, מתוך 'זהירות יתר' כביכול, להינתקות מוחלטת ממה שעלול להתפתח לכדי כשלון, והתייצבות בגדה הבטוחה שמנגד.

מהלך כזה הנו שלילי ביותר בכל מרכיב ממרכיבי חיינו ועל כך מזהירה התורה באזהרה כפולה החוזרת עוד כמה פעמים:

שמירת החוקים והמשפטים כי הם משפטי ה' וחוקיו, רק היא יש בכוחה ליצור את האיזון הדרוש בנפש האדם כך שלא ייסחף לכיוון אחד, יאבד את עולמו המגוון ויהפוך להיות אדם חד ממדי במקרה הטוב או אף יאבד את עולמו במקרה הפחות טוב.

החשש מפני התקרבות יתר אל ה', מה שעלול להסתיים במוות פיזי כמו אצל בני אהרון, עלול לגרום התרחקות – יחס קריר לכל עניין שבקדושה – והסוף הוא מוות רוחני ח''ו.

התוצאה של כישלון בעריות היא התרחקות מה' יתברך, והחשש מפני תוצאה כזאת עלול להביא להתנזרות מינית שהיא עצמה מרידה ח''ו בה' יתברך אשר ציווה ''פרו ורבו''.

בכל נושא אם כן, העניין הוא איזון נכון; התורה קובעת מה אסור לעשות ומה צריכים לעשות; לכאורה, מה שהתורה לא אסרה בפירוש הריהו מותר; אלא שבמרבית המקרים הוא מיותר מזווית מבחן של צרכי האדם, ולפיכך דוקא מה שמותר עלול להוות פתח להידרדרות אל עבר התחום האסור.

מה שניתן להסיק כבר עכשיו מפרשה זו הוא שהתורה מציעה לנו דרך חיים בה אנו ממונים לשמור על האיזונים הנכונים בנפשנו ולהישמר מפני היסחפות אל עבר קיצוניות מכל סוג.

נטיות לקיצוניות, יכול שיהיו קיימות בנפש של כל אחד ואחת מאיתנו; בנטיות אלו טמונה סכנה רבה ועל הדרך להימנע מסכנה זו נדבר, בע''ה בשבוע הבא.

ושיהיה רק טוב ליהודים.

תנועת 'אור ישראל'.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי