  
  
  
|
  לא, מר ריבלין: רקוויאם לכנסת | |||||
| יוסי גורביץ (שבת, 24/05/2003 שעה 12:13) | |||||
|
|||||
 הצגת המאמר בלבד |
 |
 |
|
||
  חוקה |
|||
|
|||
הדבר הראשון והאלמנטרי ביותר חסר: הסדרת מערכת הזכויות והחובות בין השלטון על כל מרכיביו לבין העם. לישראל אין חוקה, עובדה שהיא ראשית אבות הטומאה. אפילו בזמן שהיה בארץ שלטון מלוכני היתה חוקה (''משפט המלך'', דברים...). | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| לא הכל שחור..נכון ש..מפא''י לאחר שכנראה היתה |
|||
|
|||
הגורם העיקרי בהקמת המדינה והממשלה שהיו היורשות של הנהלת הסוכנות שבה מר בגין הדמוקרט הגדול מרד-בשעתו ולא רק ביוני 1948 אלא גם בהכרזת המרד ב- 1943..אבל אותה מפא''י עם כל השגיאות הביאה אותנו עד הלום. בדרך גם מר בגין עשה כמה שגיאות- למעשה את רוב אלה שבגללן אנחנו במצב המחורבן הנוכחי. ורק נזכיר את הכלכלה של שנת 1985 ואת מלחמת לבנון. וגם את השלום עם מצרים כשנענה לבקשה המצרית-לסיום הסכסוך ולשלום עימה. כמו כולם טוב ורע. ובנוגע לחוקה באמריקה- ניכסון בכלל לא התרשם ממנה. וקנדי נרצח-ממש כמו שאצלנו אירע רצח של ראש הממשלה. ועוד כמה נשיאים נרצחו שם. מה שרציתי להגיד אם לא קשרת-שהכל ענין של השקפה והכרת ההיסטוריה. אגב גם היטלר עלה באופן דמוקרטי- במצב מחורבן למדי של גרמניה. אז קודם כל הבעיה היא איך לא לגרום שהמצב יהיה מחורבן. את זה מפא''י לא עשתה- ולדעתי להיפך. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| כשמדובר במפא''י דווקא הרבה היה שחור. |
|||
|
|||
וראשית יורשה לי לתקן כמה עובדות מסולפות ועיוותים הסטוריים שטרה12 הביא/ה. הגורם העיקרי בהקמת המדינה היו אירגוני המחתרות שלחמו בבריטים, בעיקר האצ''ל והלח''י, שהניעו את הכובש הבריטי לעזוב את ארץ ישראל. הנהלת הסוכנות בראשות מפלגות השמאל ה''סוציאליסטיות'' היו גורם מעכב בהקמת המדינה. עד שנת 1947 הן הטיפו להסוות את הכוונה להקים מדינה ומדיניותם היתה יישוב הארץ, דונם אחר דונם. לולא השואה, ספק אם המדינה היתה קמה. מנחם בגין (שאכן היה דמוקרט יותר מכל מנהיג ציוני אחר, והציל את המדינה ממלחמת אחים לאחר שמנהיג מפא''י בן גוריון הורה ביוני 1948 לרצוח יהודים שהביאו נשק להצלת המדינה) באמת הורה לפתוח במרד נגד הכובש הבריטי בשנת 1943, דבר שהביא להקמת המדינה יותר מכל גורם אחר. אותה מפא''י בראשות בן-גוריון גרמה לקרע נורא בעם (''בלי חרות ומק''י), החל מעלילת הדם של רצח ארלוזורוב דרך הסגרת לוחמי מחתרת יהודיים לידי האוייב הבריטי, והביאה אותנו באמת עד הלום, כאשר רוב העם הבין איזו מפלגה נפשעת וכושלת זו והעניק לה 19 מנדטים עלובים. מנחם בגין אכן איננו חף משגיאות, ככל אדם, אך במצב הנוכחי אשמות כל ממשלות ישראל, כולל אלה שבהם השתתפה מפא''י והליכוד בממשלות אחדות החל משנת 1967 ועד היום. רק להישג אחד אחראי מנחם בגין לבדו: השלום עם מצרים שיזם, כאשר בעקבות יוזמתו נענה סדאת לבקר בישראל. נכון שיש משקל כלשהו להשקפה, אבל אין לה כל ערך אם אין ידע מספיק של עובדות היסטוריות, כפי שהפגנת בדבריך. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| קצת מוזר לקרוא דברי הלל ושבח כאלה |
|||
|
|||
לבגין ולחרות וביקורת כל כך חריפה על שילטון מפא''י, מפיו של גורביץ, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. אין ספק שביקורתו הנוקבת על הכנסת ותיפקודה ועל ציבור חדלי האישים התופס היום את הכיסאות, היא במקום. גם אם לא הייתי מיתבטא באותו סיגנון, קשה לי למצוא מה שהוא לא נכון בדברים. מה שבכל זאת חסר זו החד צדדיות. התנהגות הרשות השיפוטית, במיוחד מאז שברק מכהן בתפקיד נשיא בית המישפט העליון, רחוקה מלהיות נקייה מפגמים, ומשקפת מגמה ברורה של טישטוש הפרדת הרשויות. בביקורתו של ריבלין יש מידה רבה של צדק, וזה שהכנסת לא בסדר עדיין לא מצדיק את אקטיביות היתר של בית המישפט וחדירתו לתחומים בהם אין לו מה לחפש. בדיוק כמו שההגזמה וחד הצדדיות מוטטו את הלגיטימיות של דברי ריבלין, כך גם הביקורת של גורביץ מאבדת הרבה בשל ההימנעות מלהיתייחס לתמונה במלואה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לא התייחסתי לשאלת ''הכנסת מול בית המשפט'' |
|||
|
|||
בין השאר משום שאני סבור שזו בובה שנופחה על ידי אנשי הימין והדתיים. הזכות לבטל חוקים הוענקה לבית המשפט העליון על ידי הכנסת, הוא עשה בה שימוש כבר ב- 1969 (כשביטל חוק שמנע מימון מפלגות למפלגות חדשות), ובהתחשב בכך שיש לנו חוקי יסוד, שהם חוקי על ועומדים מעל לחוקים הרגילים, אני בכנות לא מבין מה הרעש. הרעש, כמובן, בא תמיד מכיוון אנשים שהביטוי ''זכויות האזרח'' צורם להם. בעסה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שתי הצעות חוק של ריבלין ראויות לאיזכור |
|||
|
|||
שתי הצעות חוק שהציע רובי ריבלין וראוי להזכירם: ''חוק דרעי'' לקיצור מאסרם של פושעים לחצי ''חוק היורדים'' שהיה אמור לאפשר ליורדים להצביע בבחירות בארץ, ולקבוע בשאלות חיים ומוות למשלמי מיסים ולמשרתים בצבא המתגוררים פה | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| הערה נהדרת. כדאי באמת לזכור |
|||
|
|||
| _new_ |
|
|
|
||
| דא עקא שהקשר בין דבריך לבין המציאות הוא רופף |
|||
|
|||
1. ''חוק דרעי''. הצעת החוק המאפשר לעבריינים להשתחרר לאחר שריצו מחצית ממאסרם הוגשה על ידי ראובן ריבלין ודוד ליבאי כ- 10 שנים *לפני* שנאסר אריה דרעי. בשנים 1992-1997 לא כיהן ריבלין כחבר כנסת. לאחר שובו לכנסת העלה שוב את ההצעה ב- 1998, והציע גם שהחוק לא יחול בדיעבד, אלא רק על אסירים שיישפטו לאחר מכן. 2. ''חוק היורדים''. למיטב ידיעתי אין כזה דבר. יש אזרחים ישראלים השוהים בארץ וכאלה שאינם שוהים בה. 'יורד' הוא כינוי למי שהחליט שלא לשוב ארצה, אך החוק אינו בוחן כליות ולב, ואינו מבדיל בין מי שנמצא בישראל באופן קבוע או מזדמן. אינני בקי בהצעת החוק הזו. ככל שאני מבין היא מאפשרת לאזרחים השוהים בחו''ל להצביע בבחירות לכנסת. לא ברור לי מה פסול בכך. ודאי שחוקים דומים קיימים עבור מדינות רבות בעולם (לדעתי - רוב המדינות, אך לא בדקתי). אזרחי ארה''ב, לדוגמא, יכולים להצביע בבחירות הכלליות גם כשהם שוהים בחו''ל. ימאים ועובדי משרד החוץ יכולים להצביע כשהם בחו''ל, כך שההצעה כנראה היתה להרחיב את מעגל המצביעים. אני מבין מדבריך, שאתה מציע לשלול את זכות ההצבעה ממי שלא משלם מסים (עניים) ואינו משרת בצבא (ערבים וחרדים). שא ברכה מנציגי הפאשיזם והאטימות. כל הכבוד. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| כנסת ישראל וביהמ'ש העליון הם |
|||
|
|||
שני צדדים של אותה מטבע - זה נבלה וזה טריפה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| סכנת ההפיכה השיפוטית [* עודכן] |
|||
|
|||
מיהו הריבון? – מהפיכה חוקתית או הפיכה שלטונית מאת חה''כ ראובן ריבלין -------------------------------------------------------------------------------- להלן הרצאתו של יו''ר הכנסת, כפי שנישאה בכנס הנשיא: ''הדמוקרטיה הישראלית במבחן השעה'' במסגרת המכון לדמוקרטיה בבית הנשיא, יום ה' 22 במאי 2003. מערכת פא''צ מודה לראש לשכת יו''ר הכנסת, עו''ד דן לנדאו, שהעביר אלינו את הנוסח המלא של הדברים. ----- אדוני הנשיא, נשיא בית המשפט העליון, מכובדַי, לפני שבועות אחדים, נשברו כל הכלים. ''המהפיכה החוקתית'', אשר הוכרזה על ידי נשיא בית המשפט העליון, לפני שנים אחדות – הייתה, בפועל, (אולי מבלי משים, אולי ללא כוונה כזו) להפיכה שלטונית, המסכנת כיום, בסופו של דבר, את יסודותיה המקודשים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית. בעוד הציבור טרוד במצב הבטחוני והכלכלי, ובשאלות הבוערות שעל סדר היום הלאומי והאישי שלנו, כישראלים, נפל דבר בישראל, אך מלבד הבראנז'ה המשפטית, נראה כי איש לא שם לכך לב. שופט שלום, הכריז על בַּטלותו של חוק, אשר חוקקה הכנסת. שופט שלום, מכובד ככל שיהיה, אחד מני עשרות שופטים של בית המשפט דלמטה, (זה המוגבל עד מאוד בסמכויותיו המוגדרות היטב על פי דין) החליט, שכאשר מגיעים הדברים לביטולו של חוק, שנתקבל על ידי המחוקק, - כאן, כביכול, אין כל הגבלה על סמכותו. כאן, די בכך שבית המשפט ''יזהיר את עצמו'' תחילה, כדי שתיפתח בפניו הדרך להפוך את החלטת המחוקק, הריבון. עלי להודות, כי בשנים בהן כיהנתי כחבר הוועדה למינוי שופטים, נהגתי לשאול מועמדים לשיפוט, אם רשאי בית משפט שלום לבטל חוק של הכנסת. תמיד עשיתי זאת כמעין תרגיל תיאורטי. מין התחכמות, שנועדה לבחון את גבולותיה של אותה ''מהפיכה חוקתית''. אך מעולם, מעולם, לא האמנתי, שאכן יבוא יום, ובית משפט שלום יעז פניו בפני החוק, בפני המחוקק הריבוני, בפני קודשיה של הדמוקרטיה, - ופשוט ''יכריז'', על ''בטלותו'', כביכול, של חוק מדינה. שהרי, מצב שבו כל שופט שלום הופך בעצם למחוקק, מחזיר אותנו, באחת, לימי ''שפוט השופטים'', לימים בהם ''איש הישר בעיניו יעשה''. נכבדי, אינני חש רק לכבודה של הכנסת; לכבודה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית, ולכבודו של העם, הריבון. אני חושש גם לכבודו של המשפט. למקומו המרכזי של המשפט, כפי שאנו מכירים אותו כבר מאות שנים, בחיי החברה האנושית בכלל, ובחייה של החברה הישראלית, בפרט. שהרי, אם חוק שוב איננו חוק; אם אין כל אפשרות להסתמכות בסיסית על הוראות החוק: - כמקור היסודי לזכויות וחובות; - כמקור להטלת אחריות פלילית; - או כקודקס היסודי שעליו נסמך עקרון החוקיות הבסיסי כל כך במדינת חוק (כל מדינת חוק) – למה לנו חוקים בכלל? לשם מה כל הטורח שבחקיקה בכלל? הבה נמנה לנו שופטים, שיישבו בשער העיר, וידונו דין צדק – איש איש לפי מיטב הבנתו; לפי ערכי היסוד המקובלים עליו; לפי חינוכו. לפי מזגו. לפי אמונותיו האישיות. האם, אדוני הנשיא, לא ברור גודל האבסורד? התיתכן כך ודאות משפטית כלשהי? היכול אדם לכלכל את מעשיו, בכל תחום, (בין פלילי, בין אזרחי), כשאיננו יכול להסתמך עוד אף על דבר חקיקה מפורש? -------------------------------------------------------------------------------- דומני, נכבדי, כי אותו שופט שלום חשף, באחת, צד מסוכן באותה ''מהפיכה חוקתית'' – צד, שאף אם לא נתכוונו לו הוגיה ומחולליה של המהפיכה הזו, בתחילת דרכה, הנה מתברר לנו שהוא עלול להאפיל על כל צדדיה האחרים. שהרי, עתה מתברר, כי בפועל התחוללה כאן מהפיכה, המגיעה כדי הפיכה של ממש, אשר שוללת מן הריבון את סמכותו הדמוקרטית; מקעקעת את הפרדת הרשויות; ומותירה, בסופו של דבר, את האזרח, חסר משענת משפטית כלשהי – ללא ודאות משפטית; -ללא הירארכיה נורמטיבית; -ובמציאות חברתית, שהחיץ היחידי שנותר בינה ובין אנרכיה, הוא חוכמתו האישית של שופט שלום פלוני. עצם קיומה של ביקורת שיפוטית על תוכנה של חקיקה (להבדיל מביקורת שיפוטית על תקינותה הפרוצדורלית) - הוא בעייתי ביותר, וכלל איננו מובן מאליו. אכן, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד חופש העיסוק, הטילו הגבלות מסויימות על תוכנה של חקיקה. ראשית, הם קבעו, את זכויות היסוד במעמדן המיוחד; שנית, הם הגבילו את יכולתה של הרשות, וגם את יכולתה של הכנסת להתגבר על מעמדן המיוחד של זכויות היסוד, (גם באמצעות חקיקה), וקבעו, בפסקאות ההגבלה המפורסמות, את הדרך לעשות כן. היינו, בקבעו כי רק בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל; ובקבעו את מבחן המידתיות; - קבע לכאורה המחוקק עצמו, בתוך חוקי היסוד, את סמכותו של בית המשפט (כפרשנו המוסמך ממילא, של כל דבר-חקיקה היוצא מתחת ידיו של המחוקק) לעצב את מבחן המידתיות, ואולי אף לפרש, במידה מסויימת, מה הם ''ערכיה של מדינת ישראל''. ואכן, בית המשפט העליון יצק תוכן רב אל חוקי היסוד הללו - בכלל, ואל המבחנים שקבע המחוקק בפסקאות ההגבלה – בפרט. -------------------------------------------------------------------------------- אך בעת חקיקת חוקי היסוד הללו (שבחקיקתם הייתי מעורב אישית, כחבר-כנסת), לא העלה המחוקק על דעתו מצב, שבו בית המשפט העליון, (מכוח הסמכות הפרשנית השגרתית שניתנה לו בחוקי היסוד, כמו בכל חוק אחר), יחולל מהפיכה, אשר תכבול בסופו של דבר את ידי המחוקק עצמו. המחוקק לא העלה על דעתו, והדעת אינה סובלת, מצב, שבו בית המשפט העליון (וקל וחומר – כל בית משפט שלום), מנסה לקבוע (במקום לפרש), מה הם ערכיה של מדינת ישראל. וגם לו סברנו, כי על בית המשפט העליון להפוך, דה-פאקטו, לבית משפט לחוקה, ומכוח זאת עליו להפעיל מידה משמעותית של ביקורת שיפוטית על תוכנה של החקיקה – היעלה על הדעת, שכל בית משפט שלום, יהפוך, דה-פאקטו, לבית משפט לחוקה, המוסמך לפסול חקיקה?! למיטב ידיעתי, וכפי שפורסם, עתר תחילה האיש שעניינו נדון במקרה זה לבג''צ, ושם טען את טענותיו החוקתיות, נגד תקפו של החוק שביקש לפסול. לו היה דן בג''צ בעתירתו, והיה הוא פוסל את הוראת החוק, גם על כך הייתי זועק חמס, אך הייתה זו חצי צרה. אבל בית המשפט העליון הפנה את העותר בחזרה לבית משפט השלום, כדי שיטען בפניו את טענתו. כאן החומרה המיוחדת. כאן גלשה ''מהפיכה חוקתית'', להפיכה המסכנת את אושיות הדמוקרטיה, ואת שלטון החוק – לשלטון השופט. ברטרוספקטיבה, מתברר כי אסור היה לנו, כמחוקקים, כנציגי העם, כמייצגיו היחידים של הריבון, - לסמוך על ''מידת האיפוק והריסון'' של בית המשפט העליון. מתברר עתה, כי (אולי בחסותה של חקיקת יסוד רחבה מדי, דקלרטיבית מדי, חגיגית מדי, ופחות מדי מדוייקת ומפורטת בסמכויות הנובעות ממנה), נטל לעצמו בית המשפט העליון סמכויות שאין הדעת הדמוקרטית סובלתן, ואף התיר (ושמא, חלילה, אף עודד) את זליגתן הלאה, אל בתי המשפט דלמטה. התוצאה – כפי שאנו רואים – לא איחרה לבוא. גם כשהחל להישמע בשיח הציבורי, האוקסימורון המופרך ''חוק עוקף בג''ץ'' (מושג, שממנו משתמע, כביכול, שתיתכן בכלל נורמה משפטית בת-תוקף העומדת מעל סמכות החקיקה של הריבון), – לא הבנתי אל-נכון, עד היכן חילחלה התפיסה האנטי-דמוקרטית, העומדת בבסיס הדברים. לא הבנתי, שבעוד הכנסת נרדמת על משמרתה; בעוד הדמוקרטיה הישראלית מתברכת בלבבה לאמור ''שלום יהיה לי''; – מתחנך דור חדש של סטודנטים למשפטים, וגדל דור חדש של שופטים, המתחנך על ברכי תפיסה, שאינני יכול לכנותה אלא ''פוסט-דמוקרטית'', ולפיה לא המחוקק הוא שניצב בראש הפירמידה הנורמטיבית, כמו בכל דמוקרטיה אחרת, – אלא השופט! (והיום מתברר לנו – שכל שופט, גם שופט שלום!) האמת היא, שמעולם לא הבנתי, (בשנים בהן אני מכהן כחבר-כנסת, וביתר שאת, בשנים בהן כיהנתי כשר בממשלה), – מהיכן נובע הזלזול העמוק של חברים רבים כל-כך בממסד המשפטי – במחוקקים ובכנסת. סבור הייתי, לפי תומי, כי הבוז התהומי, שהם מפגינים כלפי הכנסת, וכלפי תהליך החקיקה, (גם בבואם אל הכנסת עצמה! גם תוך כדי תהליך החקיקה שהם שותפים לו!) – איננו אלא בבואתו של הפיחות הרב שחל במעמדה של הפוליטיקה הישראלית, וממילא גם במעמדם של הפוליטיקאים הישראלים. סבור הייתי, לתומי, כי בעיניהם, אני ושכמותי פסולים לעדות (קל וחומר –לחקיקה), רק בשל אישיותנו הדלה והרקובה; רק משום השחיתות האינהרנטית, שבה אנו נגועים כמובן, מעצם היותנו פוליטיקאים, נבחרי הציבור. והנה, מתברר היום, שלא כך הדבר. מתברר, שהבעיה איננה חבר-כנסת פלוני, או שר אלמוני. הבעיה איננה קרנם של הפוליטיקאים שירד. הבעיה היא הכנסת עצמה. המחוקק עצמו. הבעיה היא, שבעיני חלקים גדלים והולכים בממסד המשפטי והציבורי, הכנסת פשוט מ י ו ת ר ת. שהרי, מה מבין חבר כנסת פשוט, פרימיטיבי כזה, מושחת כזה, בענייני חוקה וחוקתיות, שברומו של עולם?! מה מבין איזה פוליטיקאי, בחקיקה? ובכלל, מה מבינים מאה ועשרים הנודניקים האלה, שנבחרו על ידי איזה המון נבער? תפתח, אדוני הנשיא, כל עיתון, ותראה: הכנסת הרי מוצגת, במקרה הטוב!, כמשכנם הלא רלוונטי של מאה ועשרים פוליטיקאים, בלתי כשירים בעליל, שאין להם מושג מה המדינה צריכה. בין אם מדובר באישור נסיגה, חלילה, מחבלי ארץ אבות; ובין אם מדובר, להבדיל, באישורה של תוכנית כלכלית גורפת: הכנסת הרי תמיד מוצגת כמכשול; כעיכוב מטריד, שעל כל הממשלות לדלג מעליו, בדרך לביצוע המדיניות הנראית להם. (מכאן, אגב, גם קצרה הדרך להצגת כל חוק שאיננו יוזמת הממשלה, כחוק ''פופוליסטי'', או ''סקטוריאלי''; וקצרה עוד יותר הדרך לריקון כל החקיקה מתוכנה, באמצעות חקיקת בָּזָק גורפת, בין במסגרת ''חוק הסדרים'', ובין בחקיקת חירום כלכלית - אך זהו, כמובן, עניין ליום-עיון נפרד). אכן, ההגינות מחייבת להודות, כי אי אפשר לתלות רק בממסד המשפטי את כל ירידת קרנה של הכנסת, ושל השיטה הפרלמנטרית שלנו. כמובן, אינני פוטר מאחריות, - לא את הממשלות האחרונות; - לא את שיטת הבחירה הישירה, שהעברנו מן העולם, תודה לאל; - לא את האווירה התקשורתית הארסית; - וכמובן, ובראש ובראשונה – אינני פוטר מאחריות את הכנסת עצמה, ואת חברי הכנסת. אבל, כל אלו – גם במצטבר – לא פגעו פגיעה מהותית כל-כך– בלבה של שיטת המשטר שלנו; בדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו, (שעליה מיוסדת השיטה הפוליטית הישראלית, וביציבותה תלוי המשך קיומה של החברה שלנו, כפי שאנו מכירים אותה); – כפי שפגעה פסיקתו של שופט שלום אחד, אשר התיימרה לפסול חוק שחוקקה הכנסת. אגב, אינני מותח כאן ביקורת על שופט השלום המסויים עצמו. הרי אם הייתי בוחן אותו בוועדה לבחירת שופטים, הייתי נותן לו ניקוד מלא על הטענה, לפיה אכן יש סמכות עקרונית, תיאורטית, לכל בית משפט, לפסול חוק, שאיננו ''חוקתי'' כביכול. אני זועק כאן על קריסת השיטה הדמוקרטית. על הפיכת הפירמידה המשפטית על פיה. תמיד אמרתי, שבית המשפט העליון, בהתפשטותו לתחומים לא לו; בהתערבותו בסוגיות שבהן אין לו, ואסור שתהיה לו, כל סמכות – יכרות, בסופו של דבר, את הענף שעליו הוא יושב, ויזעזע, אגב כך, את העץ כולו. אמרתי, ועדיין אני אומר, שבית המשפט העליון מביא אותנו במו ידיו, אל המצב - שממנו הוא חושש כל-כך - מצב, שבו לא תהיה ברירה אלא להקים בית משפט לחוקה; בית משפט חוקתי, שסמכויותיו תוגדרנה בחוק, או שמא – בחוקה רשמית, כזו שהכנסת תחוקק בהכרה מלאה, בהליך מסודר של חקיקת חוקה מגובשת. אני, אגב, באופן אישי, מתנגד לכינונו של בית משפט לחוקה, משום שאני רואה בו סכנה לפוליטיזציה של המשפט, באופן רשמי וגלוי. אך, לנוכח המציאות הבוקעת ועולה מן הכיוון אליו חותר בית המשפט העליון, (ועמו - כפי שאנו רואים היום - נסחפת מערכת המשפט כולה), לא תהיה ברירה: יהיה עלינו לגדור את בית המשפט בסייגים ברורים, אשר יגבילו את סמכויותיו, ויקצצו בכנפיו. כינונה של חוקה כתובה, רשמית, למדינת ישראל, אם יתרחש אי-פעם, הוא עניין לשקלא וטריא חברתי, תרבותי, ומשפטי, בתוך הכנסת ומחוצה לה. אבל לא נוכל להמתין עד אז. לא נוכל להמתין ליישובה של המחלוקת החברתית הגדולה, כדי להגדיר מחדש את סמכויותיו של בית המשפט. פסיקתו של בית משפט השלום, בעיני (כמחוקק. כאזרח.) – כמוה כמעבר החד שבין איום מרומז בשימוש בנשק גרעיני (שעצם קיומו רק מרומז) לבין השימוש בו לעיני כל. – עד כדי כך. כל עוד הייתה האפשרות שבית משפט יהין לבטל חוק של הכנסת, רק תיאורטית, סירבתי להאמין שבאמת יבוא היום בו ניאלץ להגדיר מחדש, ולהגביל במפורש, בחקיקה, את סמכויותיו של בית המשפט העליון; ואולי אף לבטל בחקיקה כמה אותן סמכויות שבית המשפט העליון ''נטל לעצמו'', כביכול. אבל עתה, לאחר שהוטלה הפצצה, דומני, כי על הכנסת לקום ולעשות מעשה. עכשיו. בטרם יהיה מאוחר מדי. על הכנסת לשוב וליטול לידיה את ההגה שניתן לה על ידי העם, מכוחה של השיטה הדמוקרטית, ולהעמיד במקומם את הגורמים המנסים לקנות להם אחיזה בהגה, – אפילו אם המדובר בבית המשפט בכלל, ובבית המשפט העליון בפרט. יש להגדיר מחדש את כללי המשחק: אם אכן יראה המחוקק לנכון לקבל על עצמו את עולה של ביקורת שיפוטית, - יהיה עליו להגדיר במדוייק את תחומיה. מן הסתם, לפחות כל עוד לא קם בית משפט לחוקה, יש לקבוע סמכות ייחודית לבית המשפט העליון, ולו בלבד, להפעיל ביקורת שיפוטית על תוכנה של חקיקה, ובוודאי כשמגיעים הדברים כדי ביטול חקיקה. מן הסתם, יש לייחד סמכות זו להרכב מיוחד, גדול במיוחד, שבראשו ישב נשיא בית המשפט העליון, כדי שסמכות מוגדרת ומצומצמת זו תופעל, אם בכלל, בקמצנות רבה, ובמקרים נדירים ביותר. הרי לא יעלה על הדעת המשכו של המצב החדש שנוצר, שבו יכול כל שופט שלום להסתפק במתן ''אזהרה'' לעצמו, בטרם יגרע חוק לגזרים. אני יודע, אישי, נשיא בית המשפט העליון: יש שיראו בדברי דברי כפירה של ממש. ובאמת, עד עתה נזהרתי אני, ונזהרו רבים שכמותי, החרדים עד מאוד לשלטון החוק, מלהראות, חלילה, כמי שנותנים את קולנו לאלו החפצים לקעקע את איתנות המשפט בישראל. אבל, לנוכח הפגיעה הקשה בדמוקרטיה, המגולמת באפשרות שיבוא בית משפט, (שמעולם לא הוסמך לכך), ויפסול דבר חקיקה שחוקקה הכנסת, - אסור להחשות עוד. בטווח המיידי, על הכנסת להגדיר מחדש, בחקיקה, את סמכויות בית המשפט, בכל הנוגע להעמדת חוקים בביקורת שיפוטית. בטווח הארוך יותר, יהיה צורך לחנך מחדש, ממש כך, דור צעיר של משפטנים, של שופטים, אשר גדלו בעשור האחרון על ברכיה של אסכולת ''הדמוקרטיה היחסית'', (או שמא: ''האוליגרכיה השיפוטית''); אסכולה, שחסידיה מבצעים היום בדמוקרטיה הישראלית, פוטש, בחסות המשפט. עם זאת, גם היום, אני סבור, כי הקמת בית משפט לחוקה תהיה טעות קשה, וכי ניתן להקים מחדש, ולבצר, את חומות הפרדת הרשויות, גם מבלי שיוקם בית משפט לחוקה. ואולם, ראוי להזהיר, כי יהיו גם יהיו, מי שיבקשו ''ללכת עד הסוף'', ולהפשיט לגמרי את בית המשפט העליון ממרבית סמכויותיו. היום, לאחר שהוטלה אותה ''פצצה גרעינית'' על ידי בית המשפט, - לא יוכל מי שהוביל אותנו לכאן לרחוץ בנקיון כפיו; ולא נוכל אנחנו, המחוקקים, להבטיח מראש, שבסופו של דבר לא יגברו הקולות הקוראים להקמת בית משפט לחוקה. זכיתי לסייע על יד ראש הממשלה ולסלק את שיטת הבחירה הישירה, אשר דירדרה את מעמדה השלטוני של הכנסת, וערערה את האיזונים והבלמים שבבסיס הדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו. זכינו לעצור את הסחף, בטרם התפוררותה המוחלטת של הכנסת לרסיסי מפלגות, חסרות כל סדר-יום משותף. ואכן, דמותה של הכנסת הנוכחית, השש-עשרה, שונה בתכלית מדמותן של שתי הכנסות שקדמו לה. אני מאמין, כי הצלחנו לחולל מפנה לא רק בדפוסי ההצבעה של הציבור, אלא גם בתפיסתו את מרכזיותה של הכנסת; את חשיבותה בראש המשטר הדמוקרטי; ואת העובדה שהיא, ורק היא, המייצגת באמת את הציבור, את מאווייו, ואת ערכי היסוד של החברה כולה. ואולם, עתה נראה, כי אין בכך די, וכי כבר בתקופה הקרובה תצטרך הכנסת להגן על עצמה, ועל הדמוקרטיה שלנו, מפני מה שהחל ככירסום בסמכויותיה, והפך לאיום אמיתי על מעמדה. נכבדי, רבות נכתב ונאמר על חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית, ועל הסכנות האורבות לפתחה. במיוחד אחרי רצח רבין, הפך הדיון בסכנות שאורבות, או אורבות כביכול, לדמוקרטיה הישראלית, לאופנה, אשר חילחלה, לא פעם, גם אל היכל המשפט, גם על חשבון חירויות היסוד. אך בינתיים, לא התערערה הדמוקרטיה הישראלית כהוא זה, על ידי השוליים הקיצוניים של החברה. הוכח, תודה לאל, כי המסורת הדמוקרטית, והחשיבה הדמוקרטית, איתנים הרבה יותר בקרב הציבור, מבקרב מנהיגיו, שוטריו, ולא פעם - גם שופטיו. הסכנה לדמוקרטיה הישראלית, מתברר, איננה מצד שוליה הסהרוריים של החברה, ואף לא מצד התלהטות הוויכוח הציבורי, בסוגיות האקוטיות שעומדות כאן תמיד על הפרק. הסכנה היא דווקא מבית, מתוך הממסד, ודווקא מתוך הממסד האמון לכאורה על קידוש ערכיה של הדמוקרטיה, והגנה עליהם. אני מאמין, כי שלטון החוק והמשפט, הוא היוצא נפסד ביותר, כבר עתה, מן הכרסום המעמיק והנמשך ברשות המחוקקת ובסמכויותיה. אני מאמין, כי ממסד משפטי, החודר תחילה לתחומי האמונות, הדעות, והערכים, ועתה, שולח זרועות גם לתחומו המקודש של המחוקק, הריבון, – ממוטט קודם-כל את האימון הציבורי בו עצמו; אימון, שבלעדיו אין לו קיום. -------------------------------------------------------------------------------- | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| התפתחויות ועדכונים |
|||
|
|||
עשרה חברי כנסת מועדת חוקה של הכנסת חתמו היום על מכתב תמיכה בראובן ריבלין. חברי הכנסת מסיעות העבודה, שינוי, מרצ ובל''ד סירבו לחתום על המכתב. השופט אהרון ברק הציע היום שהכנסת תחוקק את חוק יסוד 'החקיקה', שיקבע את מעמדם החקיקתי של חוקי היסוד של הכנסת. ברק גם הציע שרק בית משפט עליון, בשבתו כבית משפט לחוקה בהרכב של תשעה שופטים לפחות, יוכל לבטל חוק של הכנסת, אם הוא סותר חוק יסוד. שר המשפטים, יוסף לפיד, הנחה את היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, להכין הצעת חוק על פיה לא תוכל ערכאה משפטית נמוכה לפסול חוק שחוקקה הכנסת. קישורים: הארץ: לפיד פועל להגביל סמכות ביטול חוקים לעליון: http://news.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?i... Ynet: ''על הכנסת לקבוע שרק ביהמ''ש העליון יכול לשנות חוק'': http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2634656,00.h... גלובס: ברק משיב לריבלין: מציע לחוקק חוק-יסוד החקיקה על פיו רק העליון יוכל לקבוע בטלות חוק: http://www.globes.co.il/serve/globes/docview.asp?did... | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מיתקבל הרושם שלמרות |
|||
|
|||
כל ההיתבכיינות מהשמאל, יש בכל זאת מה שהוא בדבריו של ריבלין. גורביץ, אנא שים לב מפי של מי יצאו הדברים האלה ושל מי היוזמה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| הביקורת היתה שלך - עוד לפני הנאום של ריבלין |
|||
|
|||
אבל בניגוד לריבלין אתה לא תקפת וגם היית זהיר יותר בקביעות (מי אשם במצב). הרי ברק אומר שזה החוק של הכנסת שהוא מקיים ולכן אם חברי הכנסת חושבים לנכון לשנות אותו אז שיפעלו לשם כך. אני גם הבנתי שהתקפת יו''ר הכנסת ריבלין מכוונת לכיוון הלא נכון (כמו שאמר השופט ברק). היא צריכה להפעיל את המחוקק ואידך זיל גמור. אני חושש משום שאני לא סומך עליהם (על חברי הכנסת) שאיכפת להם לשמור על קיומה של הדמוקרטיה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| קראתי את דברי ריבלין יותר מפעם |
|||
|
|||
ומה שהוא תוקף זו הסמכות (חוצפה?) שנטל לעצמו בית מישפט השלום (!) לבטל חוק של הכנסת. מדובר בערכאה הנמוכה ביותר של הרשות השיפוטית. אתה רואה מההודעה כאן שאפילו ברק מסכים שהסמכות הזאת צריכה להיות שמורה לבית הדין העליון בלהד (בהרכב מלא). היתלהמותו של גורביץ היא בהחלט לא במקום, למרות שנהניתי לקרוא את דברי השבח שלו על בגין והגינוי של מפא''י. לגופו של עיניין, לא ניראה לי שגורביץ בכלל טרח לקרוא את דבריו של ריבלין. הוא היסתפק כניראה בקריאת הכותרת ובתגובות של העיתונות. בכך אין משום הפתעה או חידוש. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| השופט ברק אמר שזו סמכות שהכנסת נתנה לבהמש''ט |
|||
|
|||
זאת אומרת חקיקה של הכנסת היא מקור הבעיה. לכן אני אומר טעה והיטעה ריבלין בהאשימו את בתי המשפט. זה מתפקידה של הכנסת לחוקק ובית המשפט תפקידו לנהוג לפי החוק הזה (עד שישונה על ידי הכנסת). | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ברק היסתייג במפורש מצעדו של בית מישפט השלום |
|||
|
|||
ואף כשמדובר בבית המישפט העליון הציע לסייג זאת אך ורק לדיון בהרכב מלא (9 שופטים). | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אני מערער : רשות מחוקקת לעומת מכוננת בסמכות הכנסת |
|||
|
|||
דבריו של כבוד השופט ברק הינם חדים, והוא מציג את ההבחנה בין רשות מחוקקת ורשות מכוננת - שניהם איפיונים אופרטיביים של *אותו* מקור סמכות - בית הנבחרים, דהיינו העם. עולות כאן מכל מקום שתי בעיות: 1) הפעולה המכוננת שונה בפרקטיקה פרלמנטרית (וגם מבחינה עקרונית לכאורא) מהפעולה המחוקקת, בכך שביטול חוק יסוד דורש רוב גדול - לרוב בסביבות שני שליש מחברי הכנסת. זהו קונסנסוס נירחב שכמעט אין להשיגו בכנסת, בפרט שניראותם של חוקי היסוד הינה הרמטית לקונטרוברסאליות - שכן הם מהדהדים חסרי דופי, בבחינת יהלום ערכי מלוטש באופן מושלם. במאמר מוסגר אוסיף שגם במדינות טוטליטריות ודספוטיות בעליל, כאלה המדכאות חרויות יסוד באופן נירחב (צ'ילה של פינושה, יוון של הקולונלים, בריה''מ), היו הקודקסים הכינוניים (כגון החוקה הסובייטית משנות ה- 20 או חוקי יסוד שונים) בעלי ניראות של נאורות ונורמות צדק טיבעי אוניברסליים וניסוחם היה הרמטי לערעור ערכי אפשרי כלפיהם מצד תבונה סבירה כלשהי. לכאורה אכן, חוקי היסוד, בהיותם ביטוי של הפרלמנט-העם מבטאים את רצונו של העם כריבון. השאלה היא אם העם כריבון הינו ישות טוטליטרית היפוטתית ברוח עריצות ''הרצון הכללי'' של ז'אן ז'ק רוסו, אותו מושג שנתן לגיטימציה גם לגיליוטינות של סאן ז'יסט ורובספייר במהפכה הצרפתית. דומה אכן שמושג ''הרצון הכללי'' מבוטא הלכה למעשה בפרקטיקה של רוב נרחב לתחיקה המכוננת. הבעייה כלפי סמכות הכנסת עשוייה לצוץ כאשר לאחר שנחקק חוק היסוד שניראותו כאמור היתה בזמן חקיקתו ללא דופי וחסינה לערעור מצד כל אדם סביר בעל מצפון, הרי שעולה בפועל שישומו של חוק היסוד הנו מבחינות רבות בלתי קביל. למשל, היפוטתית, ביטויי התעמרות או חמס כלכלי ואחר מצד מיעוט כלפי הרוב, דהיינו ביטול האפשרות - בחסות חוק היסוד -למזער פרקטיקה בלתי קבילה כלפי רבים. בדין אומר כבוד השופט ברק כי משמעותה ורוחה של דמוקרטייה הינה הבטחת זכויות מיעוט ולא שליטה טוטלית ואכיפה ללא מיצרין ומוחלטת מצד רוב זמני כזה או אחר, ואמנם עבדכם הנאמן עסק בהרחבה וברוח זו בדיוק בנושא זה בספרו, תוך הצגת המאפיין הרב-מימדי, הכולל והלא חלקי, ולכן גם התקף של גישה כזאת. אבל על כבוד השופט ברק להיות עקבי: מדוע האקט המכונן צריך להתרחש על פי המושג הטוטליטרי של הרצון הכללי (ראו ספריהם של יעקב טלמון וחנה ארדנט אודות ''הדמוקרטיה הטוטליטרית'') דהיינו על פי רוב מוחץ? וזאת כאשר רוב מוחץ או קונסנסוס מוחלט כזה מוענק מטבע הדברים לאקט החקיקה המכוננת בגלל ניראותו של חוק היסוד בבחינת יהלום מלוטש לאדם הסביר בעל המצפון, אך אינו יכול כמעט להיות מוענק בפרקטיקה פרלמנטרית לאקט ביטולו כשמתברר שישומו היה בלתי קביל על פי אותם עקרונות צדק טיבעי ואתיקה עצמם. שכן כאן באה לידי ביטוי הקונטרוברסיאליות הטבעית בכנסת? דהיינו שאין סימטריה מבחינה הפרגמטיקה של פעולת הכנסת בין אקט היזימה המכוננת ואקט הביטול. בבריטניה לעומת זאת, למשל היה קונסנזוס נרחב כזה הן בתקופת צ'רלז ה-I ואוליבר קרומוול ולעיתים לאחר מכן, הן באקט היזימה המכוננת והן באקט הביטול האפשרי, בכך שהרשות המכוננת היתה כאן תכופות מועדון החברים האוליגרכי הסגור של בית הלורדים (לעומת The house of commons ). דבר זה אמנם פעל לחולל במאה ה- 17 וגם אחריהם מהומות דמים בשל הקונפליקט בין אוליגרכיה אריסטוקרטית מצומצמת ובין מעמדות הביניים והעם העמל והיצרני. 2) הנקודה השנייה החשובה שיש להבליט היא כיצד עשוי להפוך חוק יסוד מרהיב מבחינת המצפון והאתיקה לבר ישום בפרקטיקה בלתי קבילה בעליל ושרירותית, בדיוק מבחינות אלה עצמם (המצפון, האתיקה והשכל הישר). התשובה נעוצה איפוא באקט הפרשני של חוק היסוד, כשהסמכות לכך נתונה לחלוטין לרשות השיפוטית. בדין קובע השופט ברק כי חוק רגיל בעל ניסוח המשתמע לשתי פנים ובעל מרחב-ביניים של עמימות אינו חוק תקין, אך עקרון זה יש להכיל על אחת כמה וכמה גם לגבי חוקי יסוד. אך כאן דומה ועשוי להתקיים מרחב עמימות נרחב המתיר מקום רב לאקט הפרשני, דווקא בגלל ניסוחם המרומם והנשגב והלא ניתן לערעור של חוקי יסוד אלה, וזאת כאשר ככל שמדינה היא טוטליטרית יותר, כך השגב על חשבון הבהירות והחדות גדולים יותר. זאת בניגוד למשל לחוקי היסוד והתיקונים לחוקה האמריקניים, שלשונם חדה ואופרציונאלית, תוך ירידה לפרטי פרטים. קישורים: תשובת כבוד השופט ברק ליו''ר הכנסת ריבלין: הפרצות המעודנות בגוף היהלום המלוטש של שיפוט צודק וערכי: http://www.globes.co.il/serve/globes/docview.asp?did... | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מר גורביץ פותח בהלל ושבח לחרות ומק''י ומקנח בקילוס |
|||
|
|||
הציבור הישראלי שהוא אנטי דמוקרטי ואפילו (אליבא דה גורביץ) גזעני. כמובן שכל הגיגיו המצטיינים ברדידותם הינם לא יותר מדברי תעמולה אנטי ישראליים. אין בכל הדברים שלו אף תשובה עניינית לאקטיביזם השיפוטי שהוא בעצם דיקטטורה לכל דבר וענין ככל הנראה גורביץ חש בסתירה הפנימית העמוקה בדברים אותם הביא וכדי בכל זאת להגן עליהם הוא יצא בהתקפה בוטה על הציבור הישראלי אשר לדבריו לא רק שאינו מבין דמוקרטיה מהי אלא אף הוא גזעני ושונא זרים. ובכן גורביץ מדבריך ברור שהשונאים המצויים בקרבנו הם אלה שמטריחים עצמם להאשים את מטי מעט ניצולי האנטישמיות לדורותיה בשנאה ובהתגוננות יתר, ועד כמה שהדברים נוגעים לדמוקרטיה אז אפילו כלבי השעשועים של הנשיא בוש מבינים בה יותר ממך. קישורים: מנעמי שלטון החוק: http://www.lawfactor.com/ קימקא: http://www.quimka.com/ | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| הפרדת רשויות חיה ונושמת המעשה הדמוקרטי במיטבו |
|||
|
|||
השיטה הדמוקרטית, מבוססת על הפרדת רשויות. רשות מחוקקת-כנסת,רשות מבצעת-ממשלה, ורשות שופטת. הפרדת רשויות מטבעה, מייצרת איזונים ובלמים, כשעולה כוחה של רשות אחת,מיד קמה רשות אחרת ובולמת אותה. המשולש השלטוני הזה, הינו גאוני, מפני הטכניות הגמישה שבו, האוטומטיות שמפצה, ומגוננת על הדמוקרטיה. מזכיר כותב המאמר כי ימי שלוט מפא''י , (הרשות המבצעת, היתה בידי מפא''י) יפים היו ימיה של הכנסת, ונקודת האור היחידה בדמוקרטיה הישראלית היו, מנחם בגין ויוחנן באדר, שמעל דוכן הכנסת, הגנו על הדמוקרטיה הישראלית. המוביליות השיפוטית של נשיא בית המשפט העליון הדומיננטי, השופט ברק, נבלמת בעצם ימים אלה ע''י הכנסת, ואין משנה כלל ע''י מי מובל המעשה הדמוקרטי הזה. אנו עדים כאן בסך הכל, לפרשה טכנית בה שיטת האיזונים ובלמים פועלת, כוחו של בית המשפט העליון עולה, ונחסם ע''י הרשות המקבילה, הכנסת במקרה זה. ההתיחסות לרקורד של ריבלין, יו''ר הכנסת, אינה במקומה, גם הפיחות שחל במעמדם או באישיותם של חברי הכנסת לא לענין, מפני שהשיטה הדמוקרטית, אינה מתייחסת למידת תכונותיהם התרומיות/אישיות של חברי הרשות המחוקקת,כמו שאינה בודקת בדיקה פסיכולוגית באישיותם של שופטים וראשי ממשלה או שרים. שהרי אם היינו רוצים בראשנו איישטיינים או אלכסנדר מוקדונים השיטה הדמוקרטית אינה מתאימה והיינו נאלצים לבחור בדיקטטורה או במלוכה. ריבלין מחד, וברק מאידך הם שחקנים נפלאים במשולש הטכני מאד של איזונים ובלמים, ואני כאזרח מתבונן מהצד, ובליבי איזה שמץ של שמחה, הדמוקרטיה עובדת גם אם ליו''ר הכנסת קוראים ריבלין ולנשיא ביה''מ קוראים פרופ' אהרון ברק. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אני חושב שבכל זאת יש משמעות לסיבות הנאום |
|||
|
|||
נכון בשורה התחתונה המעשה הדמוקרטי עובד. אבל נאומו של ריבלין לא מבטא תמיכה במעמד שלושת הרשויות ותמיכה בדמוקרטיה. הנאום הוא ביטוי מפורש נגד עיקרון האיזונים ומבטא תקווה ואולי גם תכנית מעשית לשינוי מאד עקרוני של מעמד הרשות השיפוטית ביחס לשתי האחרות. הכוונה היא לביטול האיזונים לא לפעולתם לכן הנאום מזיק. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| יו''ר הכנסת מר ראובן ריבלין |
|||
|
|||
נבחר בבחירות דמוקרטיות. העם בוחר את נבחריו כצלמו וכדמותו. נתבונן נא כולנו במראה, אנו אלו שבחרו במר ריבלין, במר מצנע, בגברת גבריאלי, במר שרון ובגברת בלומנטל ולא שכחנו את גברת איציק והחבר בורג. היום ברור לי כי אם דוד בן גוריון היה היום בן 30 לא היה נבחר לכנסת אפילו כאחרון מועמדי העבודה. מנחם בגין ובאדר? לא היו מצליחים היום להכניס אפילו 3 צירים למרכז הליכוד כך שעליהם בכלל אינני מדבר. לסיכומו של ענין, סגנון דיבור, אישיות ותכונות תרומיות אינם שיקול במעשה הדמוקרטי. לציין כי הדמוקרטיה הינה טכניקת שלטון שהיתה קיימת כבר ביוון העתיקה ןהושבה לחיים במאה ה- 19. ביוון השיטה נכשלה מאותן סיבות שתיכשל כנראה בעולם המערבי דהיום - קרי, הסתאבות. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אכן מר ריבלין נבחר על ידינו |
|||
|
|||
לכן לכאורה מותר לו בשמנו להרוס את הכל שנבנה (דמוקרטיה) או להפוך את המערכת למשהו אחר. נקודת ''זכות'' לקו הזה היא שידוע שיש רבים בעם הזה שמוכנים למשכן את הדמוקרטיה תמורת דברים אחרים. אבל זאת גם הנקודה החשובה בעיני: ריבלין מנסה לקעקע את הקטע הליברלי-דמוקרטי במשטר שלנו ולכן צריך להגיד זאת. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ניתוח מבריק של אביאסף |
|||
|
|||
| _new_ |
|
|
|
||
| סוף סוף מישהו שם את הקלפים על השולחן |
|||
|
|||
חזק ואמץ מר גורביץ! לא לדמגוגיה הזולה של ריבלין, איווט ליברמן ורעיו - כן לדמוקרטיה, ליושר ולעקרונות הצדק של בית המשפט העליון בראשות כבודו אהרון ברק! לא ניתן לכם עוכרי הדמוקרטיה להרוס את שלטון החוק, לא ניתן! | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ביה''מ העליון בישראל |
|||
|
|||
אינו מוסד דמוקרטי. (לטוב ולרע) ברוב המדינות(מלבד ארה''ב) , ביה''מ העליון נבחר ע''י אלקטורים שבינם ובין דמוקרטיה אין לא כלום. בישראל נבחר הרכב בית המשפט העליון ע''י הרכב שהחלק הקובע בו הינו השופטים העליונים הבכירים עצמם. כל המנסה לכרוך קו שווה בין המעשה הדמוקרטי לבית המשפט העליון שוגה. יחד עם זאת אינני פוסל את צורת הבחירה הזו אפילו שאינה דמוקרטית תארו לכם שופט עליון הנאלץ להבחר ולארח בוחרים בבתי מלון כמעשה ח''כ בלומנטל או להסתמך על קבוצות ירושלמיות כאלו ואחרות | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| המצב דומה למאבק הפרלמנט בראשות אוליבר קרומוול |
|||
|
|||
באוליגרכיה האריסטוקרטית האנגלית ששימשו בה כעין הדר פורמליסטי של ''אתה בחרתנו'' (המונרך בחיר האל) יחד עם ציניות קלת דעת המסווה עצמה ברטוריקה צחה ולגיטימית. יש להבין שהרקע הכלכלי היה מיסוי כבד ודיכוי התפתחות כוחות הכלכלה על ידי האוליגרכיה (הרויאליסטים), למען חיי ההדר ומנעמיהם. מאידך העם שיוצג על ידי הפרלמנט בראשות קרומבל אופיין בקרבה לתנ''ך ולשכל הישר שמאחוריו, תוך בוז לדקויות השררה המצטיינות בפורמליסטיקת יתר, ובצמידות לערכי עבודה ועשייה וחיים בריאים ושמחה בפרי עמלך (כאשר אינו נחמס) תוך דחיית נברנות יתר. ב- 20 לינואר 1649 לאחר שורה של ניצחונות במלחמת אזרחים, נפתח בלונדון משפטו של המלך צ'ארלז ה-I, שכן אוליבר קרומבל, שוחר תנ''ך מושבע אמר כי ''כל עוד יחיה חורש הרעה, לא יהיה שלום על ישראל''. בכתב האשמה נאמר: ''צ'ארלז סטיוארט, מלך אנגליה, שקיבל לידיו סמכות *מוגבלת* לשלוט בכוח חוקי המדינה ולפיהם, ולא אחרת, ניהל מלחמת זדון בוגדנית בפרלמנט, וכיוון שהוא אשר גרם למלחמה זו, הרי הוא האשם בכל הבגידות, הרציחות ומעשי השוד שנעשו בה. צ'ארלז נשאר פורמליסט ואיש אקטיביזם הסמכות השיפוטית עד הסוף: ''רצוני לדעת'', שאל צ'ארלז, ''באיזו רשות, כלומר רשות חוקית, הובאתי הנה? יש כמה וכמה כוחות בלתי חוקיים בעולם למן הגנבים ועד שודדי הדרכים. כאשר אדע מה רשותכם החוקית, אז אענה לכם. זכרו כי מלככם אני, מלככם כחוק. זכרו את החטאים אשר חטאתם. זכרו את יום הדין העתיד לבוא על ארץ זאת [הערה: יש לשים לב לפער בין הרטוריקה הצדקתנית, ובין חיי ההוללות הפריצות של צ'רלז ואנשיו, בעוד הפוריטניסטים של אוליבר קרומוול אמנם לא דיברו ברטוריקה צחה במיוחד, אך שמרו על חיים הצמודים לעמל ועל חוסר פריצות בחיים האישיים ברוח התנ''ך]. שימו אל ליבכם, הקשיבו לדברי! זכרו זאת לפני שתוסיפו חטא על פשע'' צארלז' מסיים במילים: ''מעולם לא הנפתי חרבי על העם, כי אם בעד החוקים''. במעמד הגרדום, לפני שנערף ראשו אמר המלך: ''אשר לעם, רוצה אני בחירותו ככל אדם אחר, אך עלי לאמר לכם כי חירות פירושה הוא שיש לעם ממשלה וחוקים -- אך אין זאת אומרת כי העם צריך לשלוט בעצמו. דבר זה אינו מתפקידו. נתין ומלך הרי הם יצורים שונים מעיקרם''. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| העם מטומטם והעם ישלם |
|||
|
|||
| _new_ |
|
|
|
||
| נימרוד, אתה בטוח שקראת את מה שגורביץ כתב? |
|||
|
|||
דבריך נישמעים יותר כמו טפיחה עצמית על השכם. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אורי אבנרי היזהר: יוסי גורביץ מאחוריך! |
|||
|
|||
בסוף נמרוד ברנע עוד יעביר את הערצתו המוחלטת מאבנרי לגורביץ. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| או אריה |
|||
|
|||
אתה כה משעשע, וניחת בכושר לעקוץ אנשים אחרים בנקודות הכואבות שלהם כה חזק... אולי תחליף את קריירת העבודות המזדמנות שלך והגרפומניה בקריירת סטנד-אפ? שמעתי שדווקא בהתנחלויות מחפשים עכשיו אומנים, כי אף אחד לא רוצה לבוא אליהם... | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מישהו מוכן לתרגם אותו? |
|||
|
|||
לאן לא רוצים לבוא? לשכונה החדשה שיושב-ראש הכנסת נכח בהקמתה בשילה? לשכונה החדשה בבית אל? מי? מה? גרפומניה, עבודות מזדמנות? ומה הקשר אלי? יהודי, דבר עברית! | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אריה, אתה שם לב לכך שעיקר כוחה של הרטוריקה |
|||
|
|||
השמאלנית מתבטא בשימוש במלים ומטבעות לשון שהם כלל לא מבינים את המשמעות שלהם. נימרוד במיוחד חזק בזה, אם כי גם לספירו אין במה להיתבייש. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מילות פאסולייה: הנקודה בפליטת מילת השימצה |
|||
|
|||
המנמיכה, היא לא כל כך בדקויות משמעות, אלא בעיקר בכך שבדומה לנפיחה, היא תמיד אינה מריחה ממש טוב. זאת בדומה למעמדים בטירונות של פעם, או בתקופת הגן, בהם הגס והשמן בחבורה היה מפריח לחלל האוהל או מול אפה של הגננת פורץ ממושך, קולני וריחני במיוחד. גם בדומה לסרט ידוע של מל ברוקס, בו חבורת מוצ'צ'ס מקסיקנים לא מגולחים, מחוספסים משהו וגם לא ממש דקיקים כמשוררים חולי שחפת, מתגודדים מסביב לקיטון פסוליה מהביל ודולים מלוא כף העץ הרחבה שוב ושוב. והנה זה מגיע, מבוע הנפיחות תוך צחוקי צ'ונצ'ו בפיות חסרי שיניים. לכן אני מציע להכתיר סוג של אמירות בתואר תבשיל הנפיחות המהביל: מילות פסולייה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| בכבוד הראוי. ר.פ. |
|||
|
|||
| _new_ |
|
|
|
||
| נמרוד הוא מורה-דרך מבחינה זו |
|||
|
|||
אך ספירו יותר מתוחכם. הוא רק עושה עצמו אוויל. הוא לא כזה באמת. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ברנע כבר שכח שגם לישראל בקוי אושוויץ לא באים |
|||
|
|||
[* בהודעה נמחק ביטוי לא ראוי] לא קבוצות כדורגל לא כדורסל לא זמרים ולא צליינים. שמעתי שגם ידיד השמאלנים, לאבו עלא-ז אין ''זמן'' לבוא. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לרוב אני מסכים. |
|||
|
|||
א. הבאת דברים מדברי זבוטנסקי ויחסת אותם לבגין האב ז''ל. ב. לצייר תמונה על עם שסובל מגזענות כגזען ,זוהי מלאכה מאד מפוקפקת .או לפחות חלקית תלוי במתבונן. נראה לי שאת הביקורת הנכונה על ריבלין עטפת בכמה דגים רקובים. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אלו דברים של ז'בוטינסקי ייחסתי לבגין? |
|||
|
|||
| _new_ |
|
|
|
||
| יחיו באושר......וכו. |
|||
|
|||
| _new_ |
|
|  | |
מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי