הכנות להתקפת הנגד

בשעה 13.00 דיווח שרון לגונן במכשיר הקשר: ''יש לנו ברפידים כמאתיים טנקים. אני מעריך שתוך שלוש שעות יהיו לי עוד שמונים טנקים. אני כבר זז (לטסה). מציע כמה שרק ניתן להחזיק מעמד ולקחת את הכוח במלואו ולתקוף עם חשיכה''.

גונן: ''אין לנו הרבה סיכויים לקבל סיוע אווירי והמצב הוא שנצטרך להתייצב על ציר הרוחב. תהיה מוכן: א. התקפת נגד דרומה; ב. התקפת נגד לצפון מערב; צליחה על יד 'מצמד' עם הציוד, לפי התוכנית האורגינלית''.

מיד אחרי שהניח גונן את השפופרת התקשר אליו אלעזר בטלפון וביקש דיווח על המצב. גונן השיב שהוא מתכנן לשרון ''א. התקפת-נגד מטסה דרך ציר 'עכביש' דרומה. ב. על אותו ציר צפונה. ג. אם תהיה בריחה של המצרים ואם נוכל לקבל חיל אוויר - לתקיפה מעבר לתעלה''.

ב-‏13.45 אמר שרון לאלעזר בטלפון: ''לא נוכל למוטט את החי''ר המצרי בלי מאחז מעבר לתעלה''.

בדיון בקריה, שהתקיים במקביל, הביע עוזרו של אלעזר, אלוף (בדימוס) רחבעם זאבי, את חששו משרון. אלעזר סיפר כי שרון ניסה לגרור אותו להתקפה.

יגאל ידיןהרמטכ''ל לשעבר, יגאל ידין, צידד בעמדת שרון ואמר שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. אלעזר סיכם סתמית, שישלח את צה''ל להתקפה בשלבים מאוחרים יותר. הוא לא הסביר לסובבים אותו ולעצמו, מדוע הוא גורס כי יום א' בלילה, כפי שיעץ שרון, הוא זמן מוקדם מדי להתקפה, ואלו יום ב' בבוקר, כפי שהוא שקל להחליט, (או כבר החליט) - עדיף.

דוד אלעזרמן היום השני למלחמה התנהג אלעזר בהססנות. הוא התקשה לשלוט בפקודיו ולכפות עליהם את רצונו, והוא פיתח איבה הולכת וגדלה כלפי שרון, בצד הסתייגותו משר הביטחון משה דיין, הסתייגות שהתחילה הרבה לפני פרוץ המלחמה. שר הביטחון לא היה מאושר ממינויו של אלעזר לרמטכ''ל, ואלעזר לא היה מאושר מזה שדיין לא היה מאושר. גולדה, גלילי ואלון רצו באלעזר בגלל נאמנותו אליהם ויכולתו לעמוד בראש הזרוע האידיאולוגית. בגלל סיבה זאת עצמה, לא רצה דיין באלעזר. קוד ההתנהגות של אלעזר היה נאמנות, ולא היה לו קוד אחר. בגלל קוד זה היה עליו להיות בלתי נאמן לדיין, ואי נאמנות זאת לא היתה מבוססת על אחריות או על ביקורתיות, שהרי אלעזר לא היה אביר ולא היה אינטלקטואל, אלא על תככים במחתרת. הסובבים את אלעזר, אנשי הפלמ''ח לשעבר ואנשי השריון, ליבו את איבתו של אלעזר לשרון, אם מהיותם נאמנים ותככניםגם הם, ואם מדבקותם בתפיסה של פטישיזם של המנוע. רק סגנו של אלעזר, ישראל טל, לא היה שותף לאורגיה האנטי-שרונית. אבל לטל היתה השפעה מוגבלת מאוד על הרמטכ''ל. התיפקוד הזה של אנשי הפיקוד העליון מבסס את התיזה המרכזית של ספר זה האומרת כי מאז מלחמת ההתשה היתה מערכת הביטחון של ישראל בתהליך של התפוררות, ומרגע פרוץ המלחמה היא נכנסה למצב של חתחות.

אלעזר, איש פיקוד הצפון, לא מילא שום תפקיד בסיני מאז מונה לאלוף ב-‏1961, גם לא כשהיה ראש אג''ם. הוא לא ניסה לתקן את המעוות ולא למד ביסודיות את בעיות חזית סיני אחרי שמונה לרמטכ''ל, משום שהעריך שלא תהיה מלחמה. הוא לא הכיר מקרוב את חזית התעלה. הרמטכ''ל התקשה להודות בפני עצמו ובפני אחרים, בתחילת המלחמה, שהוא לא מבין מה מתרחש בחזית העיקרית של המלחמה. לאור זאת יכול היה אלעזר, אולי, להיות ראש מטה כללי של צבא מיליציוני בתקופת רגיעה, אך לא היה מסוגל להיות מצביא המלחמה. הוא היה יכול, אולי, לטפל בתיאום מחלקת ההדרכה ואגף האפסנאות, אך לא היה בכוחו לגבש את הרעיונות המבצעיים, העשויים להוביל את צה''ל לניצחון, בוודאי לא בחזית הדרום. הוא היה יכול לנהל דיונים, לייצג את הצבא בפיקוד העליון ולהכריע בין דעות שונות (וגם זאת בערבון מוגבל), אך לא עלה בידו להיות המנהיג הצבאי, מנהיג שהמפקדים מקבלים את דעתו והולכים אחריו באש ובמים. במקום לעורר במפקדים דחף פנימי להצטיין ולבצע את משימותיהם, הוא עורר בהם ספקות וחששות שמא הם הפרייארים שלו ההולכים למות בקרב יחד עם פקודיהם בגלל הכסיל החביב היושב שם למעלה.

והיה עוד ענין ''קטן'' שהפריע לאלעזר לתפקד בתחילת המלחמה: דלקת שיניים מסובכת וחריפה מתחת לסתימת שורש. בהתחלה טיפל בו רופא שיניים צבאי ומצבו הוחמר. רק אחרי ימים אחדים הוא עבר לטיפולו של רופא בכיר בפקולטה לרפואת שניים באוניברסיטה העברית בירושלים, המתמחה בסיבוך זה ומצבו הוקל. בימים הראשונים היו לרמטכ''ל כאבי שניים ולסת חריפים מאוד, הוא נטל תרופות הרגעה חזקות והיה לעתים מסומם במקצת. את הסוד הזה ידעו רק מעטים והם נצרו את לשונם לא רק בזמן המלחמה אלא גם אחרי עשרים שנה. הנה כי כן, לא רק שכישוריו היו דלים אלא גם איתרע מזלו והוא לא היה מסוגל למצות את מלוא יכולתו.

שרון, דיין, בר-לבמי שאכן היה המנהיג שאת דעתו קיבלו בחזית הדרום, הוא אריאל שרון. אלעזר נפגע מכך ששרון מכיר היטב את כל פרטי החזית ואת בעיותיה, מהיותו אלוף הפיקוד, עד לחודשים אחדים לפני פרוץ המלחמה, ומהיותו איש שטח ואיש מודיעין קרבי באופיו ובנסיונו. הביטחון העצמי ונחישותו של שרון ערערו את הרמטכ''ל. וכאבו הפנימי של אלעזר גבר עליו, כשנוכח בכוחה של הכאריזמה של שרון ובהערצה שגילו כלפיו גם הגייסות, וגם שר הביטחון, משה דיין, בעוד הוא עצמו, אלעזר, זכה רק לרחמים, כמי שכוח מנהיגותו מתפורר. מפרוץ המלחמה היה אלעזר המפסידן שלא הודח. ואמנם, לשיקול דעתו לא היה ערך רב בעיני מפקדים מזרוע האבירים, כרפאל איתן בצפון, ואריאל שרון בדרום. הרצון הכפייתי של אלעזר להשתחרר מהדומיננטיות של שרון בחזית הדרום, הוביל אותו לסדרה של משגים חמורים, שתוצאותיהם היו בלתי הפיכות. המשגה הקטסטרופלי הראשון, ואחד החמורים בכל המלחמה, נעשה על ידו ב-‏7 באוקטובר.

משה דייןב-‏14.30 חזר משה דיין מסיני והגיע למוצב הפיקוד העליון. בסיני הוא הציע לגונן לשקול נסיגה עמוקה מקו החזית, וחזר על הצעתו בתל-אביב. דיין העריך כי ייצוב קו אחורי חדש הוא המעשה הנכון לעשותו מבחינה צבאית. אלעזר וגונן ראו בכך אות קין ועדות בל תימחה לכשלונם הצבאי. הם התיחסו לכל עמדה של צה''ל כפי שיוסף טרומפלדור התיחס ליישובי הגליל העליון בתחילת שנות העשרים. נוצרה קואליציה בין אלעזר וגונן לסכל את עצת דיין. כיוון ששניהם היו מנותקים מהמציאות, לא הבינו את המתרחש בחזית ולא הכירו את הכוחות שעמדו לרשותם, בחרו שניהם, בלי שיקול דעת מספיק, לסכל את עצת שר הביטחון על ידי ייזום התקפת נגד ובכך נגררו דווקא אחרי שרון. את שרון עצמו הם חשבו לנטרל על ידי הטלת ההתקפה על אוגדה אחת בלבד, זו שבפיקודו של אברהם אדן (ראה להלן). כך הניעה את צה''ל דינמיקה פנימית, שהושפעה מקואליציות ומיחסים אישיים מעורערים בין חברי הפיקוד העליון והמפקדים הבכירים, והביאה אותו להתקפה שלא היה מסוגל לבצע.

בשעה 15.31 דיווח גונן לאלעזר בטלפון, שבלילה הוא מתכנן לשלוח את שרון למוטט את הארמיה השלישית, בגיזרה הדרומית של התעלה. באותו זמן תצלח אוגדת אדן את התעלה בגיזרה הצפונית, ותכבוש את פורט פואד ואת פורט סעיד. אלעזר לא ''קנה'' את התוכנית: ''להכניס את אריק לקרב לילה מול כמאתיים טנקים עם הרבה ארטילריה. נניח שהולך טוב ויש לנו אבידות. הבוקר מוצא אותנו בערבוביה, ואז אריק מאבד את כוחו תוך יומיים''. בדברים אלה רמז אלעזר לגונן שאם הוא רוצה לקבל גיבוי של הרמטכ''ל ושל חבורתו, עליו להתרחק משרון. גונן נרמז. הוא לא הביע התנגדות לשלוח את אוגדת אדן למבצע צליחה לפי תוכנית ''צפניה''. מסתבר שגם הרמטכ''ל וגם אלוף פיקוד הדרום לא ידעו, את מה שידעו, לפי עדותם, אנשי חיל ההנדסה של צה''ל, שבאותו לילה לא היה לצה''ל ציוד שבעזרתו יכלו יחידות שריון לצלוח את התעלה מערבה. צליחה על גשרים מצריים היתה ריאלית עוד פחות.

6. ממשלת ישראל סיכנה את שרידותה של המדינה

בשלוש אחרי הצהריים נפגש דיין עם ראש הממשלה, גולדה מאיר. בחדר נכחו ישראל גלילי, יגאל אלון והמזכירו הצבאי של ראש הממשלה ישראל ליאור. דיין דיווח: ''אריק הגיע לדרום ורוצה לפרוץ ולעבור את התעלה מערבה''. דיין חזר על המלצתו לסגת לקו הגנה חדש. גולדה מאיר כתבה:

הקשבתי לו בחלחלה... אחר כך הזמנתי גם את 'דדו' להיכנס. לו היתה הצעה אחרת - שנמשיך במתקפה בדרום (דהיינו הצעתו של שרון - א. מ.). הוא שאל אם יוכל לרדת לחזית הדרום ולפקח על הדברים בעצמו, והוא ביקש רשות לקבל את כל ההחלטות, שאולי יהיה בהן צורך בו-במקום. בקשתו אושרה. אלעזר סיפר על הצעת שרון ואדן לתקוף ולצלוח את התעלה על גשר מצרי. אלעזר קבע שזה הימור מסוכן, והמליץ לצבור כוח בלילה ולתקוף למחרת, ביום. דיין תמך בו ואמר: ''אני בעד שתיסע לאום-חשיבה ובאם תגיע למסקנה שאפשר לתקוף, אז לעשות את זה. לא בא בחשבון 'הפטנט' של אריק. אנחנו ערים לכך שבין תל-אביב לתעלה אין לנו יותר טנקים''. הוחלט: ''יעד המלחמה בדרום הוא הדיפת הצבא המצרי מעבר לתעלה'' (גולדה מאיר, ''חיי'', 1975; משה דיין, ''אבני דרך'', בראון).

ההחלטה להדוף את הצבא המצרי מעבר לתעלה היתה, למעשה, החלטה לנקוט במהלך הכרעה על מנת לסיים את המלחמה בניצחון מכריע. זאת היתה אחת ההחלטות האסטרטגיות החשובות ביותר במלחמה כולה. לא רק שלרוב המשתתפים לא היו הכישורים הדרושים המינימליים לקבל החלטה כזאת, אלא שלא היה להם מידע חיוני על מנת לקבלה והם גם לא הבינו שהם זקוקים למידע כזה. איכות תהליך קבלת ההחלטה הקריטית זאת, היה הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת,והוא מצביע על האיכות הקלוקלת של השלטון בישראל, שלא השתנה מאז, ועל חוסר הבנתם של המנהיגים בהוויית הצבא והמלחמה.

דבר אחד, לפחות, היה עליהם לדעת לבטח, אחרי עשרים וחמש שעות של מלחמה: הרמטכ''ל דוד אלעזר הטעה אותם בגדול, גם לפני שפרצו הקרבות וגם ביממה הראשונה של המלחמה. אפילו אם לא היה בכוחם הנפשי של חברי הממשלה להחליפו באחר, כפי שהיה ראוי לעשות, אסור היה להשאיר בידיו בלבד את שיקול הדעת אם המצב בחזית בשל למהלך של הכרעה ומה תהיה תוכנית המיתקפה. אלעזר מוכה ההלם והסובל מכאב שיניים איום, לא התאים למשימה זאת. ואכן בנסיעה לאום-חשיבה הצטרף לאלעזר הרמטכ''ל לשעבר יצחק רבין, שסיים את תפיקדו כשגריר ישראל בארצות הברית וחיכה לבחירות הכלליות הקרובות להיכנס לכנסת. רבין הצטרף לנסיעה למיפקדת חזית הדרום כמעין אומנת חסרת סמכויות לאלעזר. כל חברי הממשלה ידעו כי רבין התמוטט נפשית לפני מלחמת ששת הימים וכי לא הוא פיקד על אותה מלחמה. היה על דיין, לפחות, להבין שבהצטרפו לאלעזר יזיק רבין יותר משיועיל ושלא הוא התשובה למצבו העלוב של הרמטכ''ל. במציאות מילא רבין תפקיד שלילי באום-חשיבה (ראה להלן).

בהטילם את האחריות על הרמטכ''ל, גילו גולדה מאיר, משה דיין, יגאל אלון, ישראל גלילי וחבריהם שהם לא היו ראויים לעמוד בראש מדינה, ושהם סכנו את שרידותה יותר מצבאות מצרים וסוריה שתקפו אותה. ממצא זה מבסס את תורת הביטחון הכללית - עקרון השרידות, שפיתחתי.

למרות שהחלטה זאת השאירה בידי הרמטכ''ל את קביעת לוח הזמנים להתחלת התקפת הנגד, היא היתה ברוח העקרונות הקודמים של צה''ל - להעדיף התקפה על הגנה, לנקוט אסטרטגיה ברברית של השמדת האויב ולא אסטרטגיה של בני תרבות הגורסת הכרעת האויב על ידי זרוז התפוררותו הפנימית. בעצם, הצביעה החלטה זו על הניצחון שזכה בו שרון, במאמציו להניע את מערכת הביטחון להחליט לתקוף. לא רק אלעזר וגונן אלא גם גולדה, אלון וגלילי ''נגררו'' אחרי שרון, וכך אפילו דיין, בניגוד לנטייתו לוותר על העקרונות הקודמים מכורח המציאות, ומהיותו הראשון, כנראה, שהבין כי כללי המשחק האסטרטגי בין ישראל למצרים השתנו. אלא שההיגררות אחרי שרון היתה מדומה, שכן שרון הציע לתקוף מיד, בלילה, לפני שהמצרים יתבססו וייערכו להגנה בגדה המזרחית של התעלה. אלעזר קיבל אישור לכוונתו שלו לתקוף ביום, כפי שביקש אדן, ובכך סיפק למצרים זמן להתארגן עד למחרת. דיין ואלעזר החליטו על התקפה למחרת משום שמפקד חיל האוויר בני פלד דיווח להם שחיל האוויר הרס שבעה גשרים מצריים על תעלת סואץ. המידע הזה כה שיפר את מצב רוחו של דיין עד שהוא התבטא בסגנונו של שרון, שכה קומם את אנשי הפיקוד העליון, ואמר לפלד שאם התקפת הנגד למחרת תטה את כפות המאזניים לטובת צה''ל, אפשר יהיה להשתלט על קו פורט סעיד - פורט פואד משני עברי התעלה.

דיין ואלעזר לא היו בעלי מקצוע בגישור מכשולי מים. ספק אם היו באוקטובר 1973 בישראל בעלי מקצוע כאלה (ראה לעיל), אבל בוודאי לא היו במערכת הביטחון מומחים ליכולת הגישור והצליחה של הצבא המצרי. אילו היו מומחים כאלה, אולי היתה מתערערת הקונספציה שביסוד המחדל המודיעני. שר הביטחון והרמטכ''ל לא רק הוטעו על ידי פלד (ללא כוונת זדון כמובן) בהעריכם שחיל האוויר הישראלי ישמיד את כל הגשרים על תעלת סואץ ולא כך היה, אלא שלא העריכו נכונה שלמצרים כושר גבוה בשיקום גשרים פגועים ושגשר מצרי שנפגע מן האוויר יחזור לשימוש אחרי שעות אחדות.

ואכן, בלילה שבין ה-‏7 ל-‏8 באוקטובר צלחו את תעלת סואץ חטיבות שריון מצריות, שהיו מסופחות לדיוויזיות החי''ר, והתבססו בגדה המזרחית, ''הישראלית'', של התעלה. מבצע זה, שלא הופרע על ידי צה''ל, היה מלווה בכוחות קומנדו גדולים (חיים הרצוג, ''מלחמת יום-הדין'', 1975). אלה עתידים היו לקדם את ''התקפת אלעזר'' למחרת, ולנפץ אותה בקלות רבה (ראה להלן). בכך הצדיקו המצרים את הערכת המצב של שרון במלואה, להוותה של מדינת ישראל.

7. ניצחון פירוס של אסכולת פלמ''ח-שיריון

בעימות הזה, שהיה בין אסכולת יחידת 101 והצנחנים, לבין הכלאה של הזרוע האידיאולוגית-פלמ''חאית לאסכולת השיריון - ניצח הרמטכ''ל, איש הפלמ''ח והשיריון, אך זה היה ''נצחון פירוס''. אלעזר לא הבין את הנסיבות והתנאים הממשיים בשטח (כפי שהוא ומפקדיו לא הבינו אותה ב-‏1948), לא גיבש לעצמו תפיסה עצמאית לפי האירועים הצבאיים שהתרחשו ממזרח לתעלת סואץ (בניגוד לדיין שגיבש תפיסה חדשה), ונגרר אחרי בליל רעיונות שהתבססו על דקלומי העבר ועל תגובות נגד מהלכיהם של אויבים פנימיים של אלעזר שבתוך מערכת הביטחון (לכך היו לו מורים מעולים: יצחק טבנקין, ישראל גלילי, יגאל אלון, ויוסף טבנקין). אלעזר העדיף את נוחות המנוע ויעילות אש תותחי הטנקים ביום, על פני כוח משולב: שיריון, ארטילריה מתנייעת, חרמ''ש וחיר''ם, היכול לחולל הפתעה בחסות הלילה, כפי שהיה הקרב האוגדתי של שרון באום-כתף במלחמת ששת הימים. בכך ניתק עצמו אלעזר מתפיסת ה''בליץ-קריג'' הגרמנית, שאפיינה את צה''ל במבצע ''קדש'' ובמלחמת ששת הימים, ושמייצגה המובהק היה סגנו של אלעזר, ישראל טל, ואימץ את תפיסת השריון הצרפתית-אמריקנית מימי מלחמת העולם הראשונה עם רעיונות של התפיסה האמריקאית שלאחר מלחמת העולם השנייה: הטנק הוא תותח-סער מתנייע שעצם הופעתו בכמויות גדולות יכריע את האויב. המהפך האקראי הזה בתפיסת השריון של אלעזר מלמד על חוסר יציבותו ועל חוסר תבונתו של האיש שפיקד על צה''ל באוקטובר 1973. לפני פרוץ המלחמה היו אלעזר ושאר קציני צה''ל הבכירים לועגים ודוחים את ההערכה כי צה''ל לא ייצא להתקפת נגד אלא 42 שעות אחרי צליחת תעלת סואץ, שעה שהמצרים הצליחו כבר להקים מערך מוגן. ברור היה כי זה המועד הגרוע ביותר להתקפת נגד, כפי שניתן להסיק גם משיקולים תיאורטיים של הפעלת כוחות, וגם ממה שהתרחש באותו יום.

אילו היה צה''ל צבא מקצועי, היה העימות בין אלעזר לשרון עימות בין אסכולה של ריכוז הכוח והפעלתו המסודרת, לבין אסכולה צבאית שבמרכזה מהירות, ניידות ואילתור. אלא שגם לפי האסכולה הראשונה, לא די לרכז כוח; צריך לדעת להפעיל את הכוח המרוכז. למחרת יתברר שהמפקדים הבכירים של צה''ל לא ידעו להפעיל את הכוח המרוכז שבידיהם. לכן החלופה השריונאית של אלעזר, גונן ואדן לתפיסה של שרון היתה חלופה למאבק על משאבים כספיים בימי רגיעה, לא חלופה ריאלית למלחמה.

אחרי הצהריים הגיע שרון לטסה, שוחח עם אמנון רשף, מפקד חטיבת השריון הסדירה שהיתה אחראית לקו התעלה בפרוץ המלחמה, בבונקר שלו, ועם מפקדי המעוזים בגזרה המרכזית, במכשיר הקשר, והגיע למסקנה כי ניתן לחלץ אותם במאמץ מרוכז ומהיר. הוא ביקש מגונן, בקשר, אישור לביצוע הפעולה בלילה. גונן סירב בטענה שבמהלך חילוץ אנשי המעוזים ייפגעו אנשים רבים. שרון טלפן לדיין. לדברי שרון היה ביניהם ויכוח ארוך בטלפון. לבסוף, אמר דיין לשרון כי בערב יתקיים באום-חשיבה דיון בהשתתפות אלעזר, והציע לו להביא את תוכניתו לדיון זה.

בשעה 16.20 שוב התקשר שרון לגונן וביקש ''להציל את החברה במעוזים''. ושוב סירב גונן. אז ביקש שרון מגונן אישור להעלות את הנושא לדיון בפגישה עם אלעזר בלילה. גונן השיב במפתיע, שעל שרון להתכונן להתקפה ולחבירה עם המעוזים הלילה, אבל לא לפעול לפני הדיון.

התעקשותו של שרון להציל את אנשי המעוזים היא התעקשות של אביר צבאי החש אחריות כלפי פקודיו ועושה כל מאמץ כדי להצילם. בניגוד למפקדים הבכירים ולפוליטיקאים, הכירו אנשי קו הדם את קו האופי הזה של שרון ולכן בטחו בו והעדיפו להילחם תחת מנהיגותו, כשנכפתה עליהם מלחמה, אפילו אלה שהתנגדו לדרכו הפוליטית. זה אחד ההסברים לכאריזמה שלו. אלעזר וגונן השתייכו אז לזרוע האידיאולוגית וקיבלו את הנורמה הבסיסית שלה: נאמנות בעלי השררה. הצלת החיילים במעוזים לא העסיקה אז את בעלי השררה אלא הצלת שרידותם הפוליטית ומעמדם בהיירארכיה הצבאית. הם לא הבינו שהקרבת חיילי המעוזים תתנקם בהם. ואכן בתנועות המחאה שכפו על ממשלת ישראל להקים את ועדת אגנט, היו רבים מלוחמי המעוזים וראשון להם מוטי אשכנזי שפיקד על מעוז ''בודפסט''. ועדת אגרנט גרמה להדחתם של אלעזר וגונן מצה''ל, ולחץ נוסף של תנועות המחאה גרם להתפטרותה של ממשלת גולדה מאיר.

בניגוד לשרון, השש אלי קרב, הודיע אברהם אדן לגונן בקשר בשעה 16.22, שהוא מתנגד לתקוף את המצרים בלילה, כי אז יהיה לטילי הנ''ט האישיים שבידי המצרים יתרון על פני הטנקים הישראלים.

כשחזר אלעזר למצפ''ע (מוצב הפיקוד העליון - ''הבור'') מישיבת הממשלה, שרתה על עוזריו אופוריה, בגלל הידיעות כי חיל האוויר השמיד שבעה מארבעה עשר הגשרים שהקימו המצרים. אלעזר כינס קד''מ (קבוצת דיון מבצעי) בשעה 16.45, ופירט את האפשרויות להפעיל את שלוש האוגדות בחזית התעלה שאותן הציג בישיבת הממשלה. האפשרות הראשונה: להיערך להגנה על המעברים מזרחה; האפשרות השניה: לצאת למתקפת נגד ולצלוח את התעלה; ''לו היה זה תרגיל בפו''ם אולי הייתי עושה זאת'', אמר אלעזר. האפשרות השלישית: להמשיך בבלימה מוגבלת בלי להתיש את האוגדות, ולהפעיל חלק מהכוחות בהתקפות נגד, כדי להשמיד את הכוחות המצריים בגדה המזרחית של התעלה, אך לא לחצות את התעלה, לפי שעה. אלעזר קבע שחיל האוויר חייב לתקוף את הגשרים בכל מחיר, כדי לנתק את עורקי האספקה והתגבורת של המצרים.

אלעזר ואנשי מטהו לא הבינו כי יש להם עניין עם צבא מוכה (צה''ל), שמפקדיו הוכיחו את אין-אונותם. הם לא יכלו להבין זאת, כי הם היו הדרג הפוקד והאחראי לאותו צבא, וכך, אין האונות שלהם תבלוט כפל כפליים. אחרי ארבע-עשרה שנים העריך אלוף משנה (מיל.) ד''ר עמנואל ולד כי ''בקרב הבלימה שהתנהל ביומיים הראשונים של המלחמה נחל צה''ל כישלון חרוץ: בניגוד לכל הציפיות והתוכניות נפרצו קווי ההגנה בשתי החזיתות, וכמחצית מהכוח המגן שהיה בקווים הושמדה. יתר על כן: בעקבות המצב שנוצר לאחר כשלון הבלימה התערער הביטחון העצמי של מפקדים רבים שנימנו עם הפיקוד הבכיר, והתפוגגה אמונתם ביכולתו של צה''ל להכריע את המלחמה''. (עמנואל ולד ''קללת הכלים השבורים'', 1987)

8. שמא הרמטכ''ל היה חולה בנפשו?

בשעה 16.49 הורה גונן לקצין אג''ם שלו, שי תמרי, ''לארגן מסוק להביא את מפקדי האוגדות''. ב-‏18.10 דיווח שרון לגונן על מאמציו לחלץ את אנשי המעוזים המכותרים על ידי המצרים. גונן אמר לו שלא יוכל באותה עת להשאיר מסוק בטסה על נת להטיס אותו לישיבה עם הרמטכ''ל, והבטיח: ''נקרא לך כשהרמטכ''ל יבוא ואז יגיע אליך מיד מסוק''. אלעזר הגיע לאום-חשיבה בשעה 18.45, בחברתם של הרמטכ''ל לשעבר, (שר הביטחון וראש הממשלה לעתיד) יצחק רבין, וראש לשכתו של אלעזר, סא''ל אבנר שלו. שרון לא הוטס לישיבה במועד, כפי שהתחייב מן הנסיבות וכפי שהובטח. בספרו כתב שרון שבגלל פעילותם של אנשי קומנדו מצריים בסביבות טסה, הוא תיאם מיפגש עם המסוק במינחת המרוחק מעט מן הבסיס. המסוק לא הגיע בשעה היעודה. שרון חיפש אותו במינחת הבסיס, והמסוק לא היה שם. שרון חזר עם מלוויו למינחת המרוחק, וחיכה שם שעתיים עד להופעת המסוק. לדבריו, הוא היה בטוח אז שגונן דחה את בוא המסוק במתכוון, כי ידע על שיחתו עם דיין, וחשש משיחה קשה בנוכחות הרמטכ''ל בעניין הצלת אנשי המעוזים. בשעה 20.00, אחרי שהדיון כבר הסתיים, הוטסו שרון ומלוויו לאום-חשיבה, ובחוץ פגש שרון את אלעזר, את רבין ואת שלו, כשהם עומדים להמריא לתל-אביב. דני וולף-רהב, שנלווה לשרון בטיסה מטסה לאום-חשיבה, אישר את גירסתו זו של שרון.

שמואל גונןכשהגיע לאום חשיבה קיבל אלעזר מגונן ומאנשי מטהו שעה דיווחים ועדכונים במשך כחצי שעה. הדיון עצמו נפתח בשעה 19.20. חדר המלחמה של גונן היה מלא אדם. רוב האנשים שהיו באולם הזה השתייכו לצוות ילקוט הכזבים של מלחמת העצמאות והמלחמות שאחריה, והם נכחו שם מסיבות פולקלוריסטיות. לכן נערך דיון המפקדים הבכירים בחזית, עם הרמטכ''ל, בקיטון השינה הצר של גונן. דיון כזה צריך היה להערך בחמ''ל או בחדר ישיבות מרווח. כסף רב עלתה בנייתו של בסיס אום חשיבה, כדי שישמש בבוא העת מקום מתאים ליעודו, ומה חשוב יותר ליעודו מהדיון הזה? העם היהודי היקצה די משאבים לצרכי הביטחון, כדי שברגע המכריע יוכלו מקבלי ההחלטות לקבל את ההחלטות הטובות ביותר בתנאים אופטימליים. האופן שבו התקבלו ההחלטות המבצעיות בעניין מהלך ההכרעה הראשון והאחרון של מלחמת יום הכיפורים, מבסס את הטיעון של מחבר שורות אלה, שראשי מערכת הביטחון לא הבינו (ואינם מבינים עד היום) את חשיבות המימד האינטלקטואלי לאבטחת שרידותה של ישראל. מוטב היה לצה''ל לוותר על רכישת טנק אחד, ולהכין במחירו חדר ישיבות מתאים למפקדת חזית הדרום, ואז היתה ממילא הפעלת כל הטנקים האחרים יעילה בהרבה. חלופה זאת מוצגת כאן רק כדי לסבר את האוזן. בתקציב הביטחון של אותם ימים היה די גם לרכישת טנקים נוספים וגם להכנת חדר ישיבות כנדרש, המופרד מאולם הטרמפיסטים והמזדנבים, שבכל המלחמות, ועד כתיבת שורות אלה, המפקדים לא הצליחו להיפטר מהם. שהרי גם הם יהיו טרמפיסטים ומזדנבים אחרי שישתחררו מהשירות. אגב, אותם תנאים בלתי נסבלים שררו גם במיפקדת חזית הצפון.

אברהם אדן כתב בספרו, כי אלעזר החליט לקיים את הדיון ללא שרון. סביר להניח כי לו רצה, היה אלעזר יכול לכפות על גונן להביא את שרון מיד. מסתבר שהוא לא רצה בכך, גם אם לא היתה ידו במעל מלכתחילה. המחבר אינו קונה את הטיעון שאי הבאתו של שרון לאום חשיבה נבעה מליקוי טכני או חוסר תאום של דרגים נמוכים בחיל האוויר. גם אם נניח שטייס של מסוק אחד שגה, או שמפעילו שגה; היה די זמן לשלוח מסוק אחר מאלה שהיו אז בהישג יד. החלטה אומללה זאת התאימה למצבו הנפשי של אלעזר, וביטאה את איבתו לשרון. היתה זאת התנהגות של אדם לא בוגר בנפשו, או שמא חולה בנפשו, בגלל הטראומות שעבר ב-‏28 השעות מאז פרוץ המלחמה ובגלל הלם המידע, שריסק את יכולתו לתפקד. כיוון שהבנת המתרחש היתה מעבר ליכולתו, הוא היפנה את מרצו למאבק נגד שרון ועשה זאת בהתעלמות משרון על ידי אי שיתופו באחד הדיונים המכריעים ביותר במלחמה. ערכו וחשיבותו הצבאית של שרון, ובאותן הנסיבות בחזית הדרום, עלו על אלה של כל המפקדים האחרים גם יחד. מן הראוי היה לדאוג ששרון יגיע במסוק בזמן לאותו דיון, ואם זה היה למעלה מכוחותיו של הרמטכ''ל ולמעלה מיכולתו של חיל האוויר באתו מועד, ראוי היה לא לצאת למחרת למהלך ההכרעה המתוכנן, שכן מי שאינו מסוגל להקצות מסוק להביא מפקד אוגדה לדיון גורלי בזמן, אינו מסוגל לתת סיוע אווירי יעיל וחיוני להתקפה היבשתית המתוכננת. ראוי היה להמתין לבואו של שרון ורק אז לפתוח בדיון. אלעזר שיחק באום-חשיבה משחקים של כבוד שמקומם יכירם אולי בגן-ילדים. בעצם, הוא פתח במאבק חזיתי נגד שרון, מבלי שהיה לו, לאלעזר, סיכוי לנצח בו כפי שכל קורא יכול להעריך אחרי שלושים שנה. את מחיר המאבק הזה שילם עם ישראל.

גונן הציג בתחילת הדיון את תוכניתו של שרון מבלי שהבין אותה עד תום. הוא המליץ שהתקפת הנגד תיפתח כבר באותו לילה, ובמסגרתה יהיו צליחות בשתי גזרות: אוגדת אדן תתקוף את הארמיה השניה ותצלח בקנטרה באמצעות גשר הגלילים שנמצא בבלוזה ושגונן היה סבור שניתן להפעילו מיד; אוגדת שרון תתקוף את הארמיה השלישית בדרום ותצלח באמצעות גשרים מצריים מול העיר סואץ. למחרת ימשיך שרון לתקוף בגדה המערבית של התעלה, יעלה עם אוגדתו צפונה וישמיד את כל הכוחות המצריים שם. גונן סיפר שהוא דיבר בטלפון עם משה דיין, שבירך על התוכנית. אברהם מנדלר צידד בצליחה. לפי ברטוב הוא תמך ''בצליחה מיידית ואפילו בלי להמתין עוד יממה''. לפי אדן הוא המליץ להמתין לריכוזו של הכוח ולהתרעננותו, ולא לתקוף באותו לילה, אלא לתקוף ולצלוח למחרת בצהריים, שאז ניתן יהיה לתקוף בשתי אוגדות במרוכז בגיזרה צרה, ולצלוח אל הגדה המערבית. המלצתו היתה לצלוח רק בגיזרה הדרומית.

אלעזר הגדיר את תוכניתו של גונן במלים ''פרטנציוזית מדי''. הוא אמר: ''הייתי רוצה לתקוף, אם זה היה אפשרי. אבל תחילה עלינו לעמוד בהגנה, ובהגנה ניידת, כדי שהם יתקפו אותנו ראשונים, אבל נשבור את הכוח התוקף, וכאשר הם ייחלשו, נתקוף אותם''. הוא התכוון לתקיפת המצרים על ידי צה''ל ממזרח לתעלה, כשמטרות התקיפה מוגבלות. לפי זאב שיף אמר אלעזר: ''אוגדתו של ברן תפתח. היא תתקוף מצפון לדרום בשטח הארמיה השניה. אם ברן לא יצליח, אריק יעזור לו. אם הוא יצליח, אריק ירד דרומה ויפתח מתקפה נגד הארמיה השלישית''. אלעזר לא אישר צליחה, אך גם לא שלל אותה. לדבריו, ציוד הצליחה ממילא אינו מוכן, ולצלוח את התעלה ניתן רק על גבי הגשרים שהקימו המצרים. הוא אמר: ''תגיעו לגשרים ואחר כך נראה. על גשר אחד איני רוצה להעביר צבא שלם. אם נתפוס גשרים אחדים, נעביר כמה מחלקות של טנקים. על כל פנים, צליחת התעלה רק על פי פקודה שלי ואין להזיז את שרון בלי אישור ממני''. (זאב שיף, ''רעידת אדמה באוקטובר'', 1974). לפי אלעזר, אם ההתקפה תיכשל, ניתן יהיה לסגת ולהקים קו הגנה חזק במעברי ההר. בכך נשמע הד לדבריו ולעצותיו המיניסטריאליות של משה דיין באותו יום, בהם הצביע על הצורך לסגת ולהקים קו חזק בהרים.

אדן:

אברהם אדן''הגיע תורי. לא האמנתי ביכולתנו לצלוח, ואפילו להתקרב אל התעלה, כבר עתה. את עמדתי הבעתי בלב כבד. היה זה רגע של אמת... נסיון היממה הקודמת מלמד שהמצרים ערוכים בקרקע, כשהם מתוגברים בשפע אמצעים נגד טנקים, ונסמכים על המבנה הקרקעי המיוחד של סביבת התעלה. מבנה זה מאפשר להם להפעיל נשק השולט על השטח המישורי, הן מן הרמפות שלהם, והן מן הסוללות שלנו. הקרקע הביצתית בסביבת התעלה מצמצמת את חופש התמרון שלנו. לכן, אמרתי, אינני מצדד בהצעת גונן. אם ברצוננו להתקרב לתעלה עלינו לרכז את שתי האוגדות בגזרה צרה, עם ארטילריה בשפע ובסיוע מירבי של חיל האוויר. התקפה כזאת לא תהיה מוכנה מחר בצהריים, ומשמעות הדבר היא שלפי שעה אנו משאירים את היוזמה בידי האויב. סיכמתי שאני בעד נטילת היוזמה כדי לעצור את תנופת התקדמותו בהקדם. מה שבכוחנו לעשות בכוחות שיגיעו עד מחר בבוקר הוא, לנסות ול'נפנף' כוחות, בעיקר שריון אויב, שיתקדמו מזרחה. נוכל לנקות ולתפוס את השטח שאינו נשלט מן הרמפות והסוללות, ולהמתין עד שיגיעו כל כוחותינו. אורי (בן-ארי) הביע דעה דומה''.

לפי חנוך ברטוב הורה אלעזר בסיכום הדיון כך: ''התקיפה תהיה עם שתי רגליים על הקרקע. כשברן תוקף - יהיו שרון ואלברט על הקרקע. כשאריק תוקף - יהיה ברן ואלברט על הקרקע. שתי רגליים על הקרקע, כשאוגדה אחת תוקפת. ברן תוקף - ואינו מגיע אל התעלה, אלא במרחק מן הנשק נגד טנקי. אחרי שמתייצבת אוגדת ברן - פורץ אריק''. בסיום דבריו שאל אלעזר את הרמטכ''ל לשעבר יצחק רבין, שהשתתף בישיבה, לדעתו על התוכנית. רבין השיב: ''אינני מכיר מספיק את המצב אבל התוכנית סבירה וטובה'' מאום-חשיבה דיווח אלעזר לדיין: ''הסיכום שלי הוא כזה: אוגדת שרון תהיה מרוכזת בטסה. היא מהווה עתודה. אוגדת ברן תתקוף את הארמיה השניה, מצפון לדרום, כאשר אוגדת שרון משמשת לה עתודה למשך זמן התקיפה. כל עוד אין אוגדת ברן נזקקת לעזרת אוגדת שרון, אין זו מופעלת. לא מפעילים את אוגדת שרון למשימה אחרת, אלא אם כן לאוגדת ברן הולך טוב - והיא משלימה את משימתה. אוגדת ברן זקוקה לסיוע, אוגדת שרון תוקפת את הארמיה השניה מדרום לצפון. אוגדת ברן סיימה - תתקוף אוגדת שרון את הארמיה השלישית מצפון לדרום''. ברטוב הוסיף בהמשך המובאה, בלי מרכאות, ובלי ייחוס מדוייק לאלעזר: ''יש תוכנית גם לחצות - אך רק כניצול הצלחה''.

אלעזר אישר מראש את כל האופציות האפשריות, גם אלה שנחשבו אחרי המלחמה כמטורפות. הוא קבע על פי תפיסתו מלפני המלחמה שיש לשאוף לצלוח את התעלה וזה יחשב כהצלחה. בכך הוא נתן הוראה, למעשה, לגונן לצלוח את התעלה. היה צריך להיות ברור לרמטכ''ל ולכל הנוכחים, שגונן ישאף, למחרת, להפוך את קערת המלחמה על פיה כמעט בכל מחיר, ולהשיג בחזית את מה שהרמטכ''ל הגדיר כהצלחה. למי שלא היה ברור לפני המלחמה, צריך היה להיות ברור בסוף היום השני שלה, שגונן אינו אדם שקול וזהיר, ושהוא יטול את כל הסיכונים האפשריים כדי להוכיח שמינויו לאלוף פיקוד הדרום היה מוצדק. דוד אלעזר שקבע את היעדים להתקפת ה-‏8 באוקטובר ונתן לגונן חופש מוחלט לבצעם, הוא האשם הישיר, הראשי, במה שעתיד להתרחש למחרת.