השגריר, הפרץ והסער

לפני כמה שבועות סערה שבדיה סביב מעשהו החריג של שגריר ישראל.

השגריר – צבי (''זעם האל'') מזאל – חיבל (איזה ביטוי לא-מוצלח...) במיצג האמנותי (איזה ביטוי לא מוצלח...) של האדון דרור פיילר (ניחשתם - ביטוי לא-מוצלח...)

לא חשוב כרגע האם דרור פיילר הוא אמן או לא; לא משנה האם הוא הצדיק רצח-עם – או שמא יצירתו כוללת שבח לרוצחת – אבל גם לא; ולא רק.

לא חשוב.

מה שכן חשוב הוא שממשלת ישראל – ורוב הציבור בישראל – פירשו את המיצג כתומך בפיגועי התאבדות נגד יהודים, ובשוליים – שממשלת שבדיה דרכה ברגל גסה על ישראל – והפרה את הסיכום לפיו לא יופיעו בתערוכה מיצגים שקשורים ישירות או בעקיפין לסכסוך היהודי-ערבי, מקרה שמזכיר את התנהגותו הגסה והפטרונית של דניאל ברנבוים, כאשר זה הפר בבוטות את הסיכום שהיה איתו – לא לנגן יצירות מאת המלחין הגאון האנטישמי הגזעני והמיזנטרופי ריכארד ואגנר.

אומרים על צבי (''זעם אל'') מזאל – שהוא 'ג'ינג'י' עצבני שכזה, ומכאן נובעת התנהגותו הבלתי-דיפלומטית. אבל אם הוא אכן כזה – כיצד יכול היה לשרוד יום אחד כשגריר ישראל במצרים – מבלי להיכנס לקרבות-רחוב יומיומיים עם אמנים, הוגי-דעות, עיתונאים, אנשי-דת, תקשורת, אקדמיה ופוליטיקה שהרעיפו אין-סוף דברי קילוסין אנטישמיים על ראשם של ישראל והיהודים?

ואכן – כך גם אומרים – שמעשהו היה מתוכנן מראש.

אילו הייתי מנכ''ל משרד החוץ, שר החוץ או ראש הממשלה – הייתי תומך בו כלפי חוץ – כי בין שגריר בלתי-מנומס לבין מיצג-זוועה מתוצרת ישראלי (ביטוי לא מוצלח) – אני מעדיף את השגריר.
אך בשיחת טלפון ללא נוכחים – או בשיחה בארבע-עיניים – הייתי אומר לו שהוא אידיוט.

ואני לא דיפלומט – על כן אני מרשה לעצמי לומר זאת בגלוי: צבי (''זעם אל'') מזאל – הוא אידיוט.

מדוע?

כי אמנם אין אדם נתפס בשעת צערו – אך לא זהו המצב. המעשה תוכנן מראש – ולכן זהו סוף מעשה בסכלות תחילה.

אז על מה יוצא הקצף?

בעולם המערבי הדמוקרטי – צבוע ככל שיהיה – אחד המדדים המובהקים לאבחנה בין בני-תרבות-נאורים לבין ברברים-ניאנדרטלים – הוא היחס לאמנות ולחופש היצירה.

והנה – כאשר באים ומאשימים את ישראל – גם אם באופן בלתי-מנומס ובטעם רע – שהוא ''טובחת בעם הפלשתינאי'' ושאר מיני עלילות-זוועה – הנה באה המדינה ממש – היא בגופה – באמצעות השגריר – ומחבלת ביצירת אמנות...

או ואבוי... מהרגע שמיצג מסויים הוגדר כ''יצירת אמנות'' – ובא שגריר ישראל ומחבל בה פיזית – ב''דם קר'', בתכנון מראש – הרי זו עדות כביכול ל''ז'דנוביזם'' פחדני שכזה, כאילו ''על ראש הגנב בוער הכובע''...

מאחר שהשגריר ידע מראש על קיומו של המיצג הנ''ל – הוא היה יכול לעשות דבר הרבה יותר חכם: להזמין מאיזה אמן (או ''אמן'') ישראלי או יהודי – או אפילו גוי אוהד ישראל – איזה ''מיצג אמנותי'' נגדי – כגון חבורת קניבלים עם כאפיות יושבת ואוכלת שיירים – לא ברור אילו שיירים – כאשר במרכז המעגל שוכב לו אוטובוס מפויח. המיצג יכול היה להיות, למשל – ''תרומת העמים לתרבות העולם'', כאשר היהודי מציג את התנ''ך; האמריקני מציג את פסל החירות; האיטלקי מציג את האופרה, השווייצרי מציג את השעון – והפלשתינאי מוזג ארס אל פיו של נחש, או יותר טוב מזה: מחזיק בידיו קערה שאליה זורם דם מכל אחד מן העמים המיוצגים במחזה – ובמשתמע מכל עמי העולם האחרים.

והיה אפשר להביא עשרה, או חמישים ''מיצגים'' שכאלה – ואז אם חלילה וחס מישהו היה מעז לפצות את פיו – או חלילה אף לפגוע באחד המיצגים היה יכול צבי (''זעם אל'') מזאל – להתייפח מרה על מותו של ''חופש היצירה'' בטרם עת, או לקונן על הניסיונות הברבריים לחנוק את התרבות והאמנות...

אז כיצד הגענו למצב הזה – שבו חבר פראי-אדם מבצעים פשעים שהם לא פחות מהשמדת-עם בזעיר-אנפין, נגד מדינה דמוקרטית (עם כל החסרונות) – הופכים פתאום לגיבורי תרבות וחופש התרבות?

לכך ישנן כמה וכמה סיבות, אנסה למנות את חלקן:

• הססנות.
  
  מדינת ישראל מהססת במאבקה נגד האויב הערבי. צעד אחד קדימה – ושניים אחורה; יורים לעצמנו ברגל – ובוכים. תוקפים – ומתנצלים; נסוגים – ומאיימים. כל זאת לעומת אויב נחוש, מלוכד ואכזר ללא-מצרים.
  
  על פי המדד שבו אנו חיים – בעולם הזה ובזמן הזה – תגובתה הכוללת של ישראל להתקפות הנפשעות של אירגוני הטרור הערביים מאותתת שחיי יהודים אינם שווים הרבה, שדם יהודי הוא זול, ושמי שתוקף את ישראל – יוצא במקרה הרע ללא פגע – ובמקרה הטוב עם הישגים לא מבוטלים.
  
  וזאת עוד בטרם נכנסתי לויכוח הפוליטי. על חטיפת שלושת החיילים בגבול הצפון היתה צריכה לבוא, לדוגמא, תגובה – שלעומתה מבצע ''ענבי זעם'' ייראה כהד-עמום וקלוש; על פיגוע שיוצא מתוך כפר מסויים – התגובה צריכה להיות, למשל, פינוי תושביו אל הגבעות שמסביב – ומחיקה מוחלטת של כל הכפר, והשארתו כעיי חורבות למען יראו וייראו. וזאת עוד בטרם דנתי בשאלה האם על ישראל לשלוט באותו השטח שעליו יושב/ישב הכפר – או לפנותו בהסדר עתידי. אין קשר מחייב.



• צדק.
  
  מדינת ישראל – או לפחות (וזה המינימום ההכרחי הנדרש) ממשלת ישראל בראשות הליכוד – חייבת להיות נחושה ומלוכדת סביב עקרונות נחרצים ויעדים ברורים, שיהיו מבוססים על זכותנו המלאה על הארץ כולה, ועל שלילת כל זיקה לאומית של כל עם שהוא אל אדמת הארץ. כל שאר הצעדים האסטרטגיים והטאקטיים חייבים להיגזר מתוך הנחת היסוד הזאת.
  
  נחישות מעין זו לא תמנע ביטויי ביקורת ושנאה מצד יריבי ישראל המושבעים, אך היא תלכד סביבנו את החלקים האוהדים בדעת הקהל העולמית (ויש כאלה) – ותרתיע – לפחות חלקית – את הציניקנים ואת יריבי ישראל שאינם שונאיה המושבעים.

כפי שהדגשתי – ואני מוכן להדגיש זאת שוב – תמיד יהיו ביטויי שנאה, ומיצגים כמו של דרור פיילר עלולים להמשיך ולצוץ.

בשעתו – בתקופת האינתיפאדה הראשונה – פורסמה קריקטורה המשווה בין האוטובוסים המגרשים מחבלים ערבים ללבנון – לבין רכבות המגרשות יהודים חסרי-ישע אל מחנות ההשמדה.

אבל באותה התקופה, היה ברור ומובן לכל העולם כולו שממשלת ישראל עומדת על הדברים הבאים:

• ארץ-ישראל כולה שייכת לעם ישראל – וזכות ההתנחלות של יהודים בארצם איננה מוטלת בספק;


• ''מדינה פלשתינאית'' היא איום קיומי לישראל ומקור לאי-יציבות באזור כולו;


• אש''ף הוא אירגון טרור נפשע שיש להילחם בו עד חרמה;


• נסיגה ישראלית משטחים שבידיה איננה באה בחשבון בשום תנאי.

כאשר אני אומר שדברים אלה היו מובנים וברורים לכולם – אינני טוען שהיו מוסכמים על כולם. אך כאשר גורם מדיני כלשהו יודע, שנגיעה בנושא מסויים כמוה כהכנסת יד אל תוך האש – מטבע הדברים הוא נזהר יותר.

דוגמא טובה לכך היא ביקורו של שר החוץ הבריטי רובין קוק בירושלים במרץ 1998. הוא התעקש לבקר בהר-חומה – במזג אוויר סוער וגשום – בלוויית נציג אש''ף – על-מנת להפגין את מורת-רוחו מהיוזמה להקים שם שכונה ישראלית.
בתגובה ביטל ראש הממשלה נתניהו ארוחת ערב עם שר החוץ (צעד חריף ביותר) ולמעשה הראה לו את הדרך החוצה.
סקרתי בשעתו כמה מהדיווחים בעיתונים בריטיים, אמריקניים ואף ספרדי אחד על הביקור. בכולם הנימה היתה עניינית, אולי אפילו מעט לא-אוהדת כלפי רובין קוק. וברבים מהדיווחים נראו תמונות המפגינים מהימין, כאשר הם דופקים עם סירים ומחבתות (רמז ל''קוק''=טבח בעברית) וקוראים לו שיילך להקדיח את תבשיליו במקום אחר, וכן כרזה ענקית שבה כתוב באנגלית: ''ירושלים היתה בירת ישראל כשלונדון עוד היתה ביצה'').
ואילו ה''לונדון טיימס'', העיתון החשוב ביותר בבריטניה ואחד מהחשובים בעולם – תקף בחריפות את שר החוץ קוק, ב'מאמר מערכת מוביל', והצדיק לחלוטין את נתניהו.

ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר – שאין לחשוד בו שהוא איש ירושלים השלמה בריבונות ישראל, ובוודאי אין לחשוד בו באהדה יתירה לבניית שכונת הר-חומה - סגר את הפרשה בהשקט ובצנעה, בלע את ההשפלה שספג שר החוץ שלו, והבין שאם הוא רוצה – כיושב-ראש התורן של האיחוד האירופי – איזושהי השפעה באזור – כדאי לו להוריד את ידיו מירושלים.

דוגמא דומה היא הדרך שבה חזר בו הממשל האמריקני מדבריה של דוברת הבית הלבן בימי תהליך מדריד – שממנה השתמע כביכול שארצות-הברית תומכת במימוש החלטה 194, לאחר שבישראל קמה מהומת-אלוהים מקצה הקשת הפוליטית עד קצה.

הדוגמאות לכך עוד רבות, אך העיקרון הוא פשוט: מדינה שדואגת לאינטרסים החיוניים שלה זוכה להבנה ולכבוד (גם אם לא להסכמה), וגם לשיתוף פעולה שקט בנושאים שבהם יש לה מה לתרום. לעומת זאת – מדינה שהופכת עצמה לאסקופה נדרסת – אל תתפלא אם יהפכוה גם לאסקופה נבעטת.