''הפורטרט'' של עראפת ומשמעותו בעיני

בעיתון ''הארץ'' של יום ו', 5 בנובמבר 2004, התפרסם בעמוד א' פורטרט גדול של ערפאת מעל לכיסאו ובכותבית מתחת לתמונה, שתופסת שליש של העמוד הראשי, נאמר: '' הכסא הריק של יו''ר הרשות בישיבת הנהגה הפלשתינאית אתמול ברמאללה''.

אפשר היה לצלם את חברי ההנהגה והכסא הריק,אפשר היה להקטין את התמונה במידה ניכרת ולמזער את המסגרת. אולם להערכתי זה לא היה מקרי שהעיתון החשוב ביותר במדינה ראה לנכון לפרסם תמונה כה גדולה של מנהיג פלשתינאי שמעטים מאוד בקרבנו תמימי דעים עם מעשיו ומשמעותם כפי שמובאים, באתר זה, ברשימתו של אורי אבנרי. במשך חייו הוא נחשב כמי שדם של מאות ואולי אלפי ישראלים על ידו, שהביא למותם במעשה או במחדל, במישרין ובעקיפין. וגם כאשר ייאסף אל עמו לא יהיו רבים שיאמצו את צרוף סדרת פרשות השבוע ''אחרי מות קדושים אמור'', כלומר עם פטירת אדם מספידים אותו על התכונות הנעלות שלו. ערפאת הוא מנהיג שכשל להביא את שני העמים לכלל פיוס והמיט עלינו הישראלים ועוד יותר על עמו שלו פורענויות וחורבן.

אולם בדברי הימים של העם הפלשתינאי ובאפוס שלו הוא ייחשב, ובצדק, למייסד המדינה הפלשתינאית.
ברבות הימים גם אלה מקרב עמו שהתנגדו, או היו אדישים למעשיו שלא לדבר על אלה שתמכו בהם, ובניהם ובני בניהם ייראו בו את ''אבי האומה'' שיהללו אותו על כל ההישגים שבבניית אומה. ככה רואים דברים ממרחקי זמן ומקום.

ובהקשר זה יש לראות, לדעתי, את שיקולו של עורך ''הארץ'' לפרסם פורטרט גדול של מנהיג העם הפלשתינאי. לאחר התמונות שהתפרסמו שבהם נראה ערפאת כמו סחבה שנגררת לאמבולנס, כמו איזו מריונטה על חוט, מתפרסת תמונה אשר יותר משיש בה הערכה לאיש היא נותנת כבוד לעם הפלשתינאי עם נפילת מנהיגו. כך נאה וכך יאה המחווה לשכנים שלנו בעת מצוקתם, אשר לאמיתו של הדבר, הם לא שבחרו בנו כשכנים. אנו בחרנו בהם.

---