  
  
  
|
  שלושים שנים למותך, אבא | |||||
| טל רבינוביץ' (יום שלישי, 26/04/2005 שעה 8:00) | |||||
|
|||||
כמעט בת תשע הייתי כשקיבלתי את הבשורה המרה על נפילתך, בדיוק ביום אשר בו היית אמור לחזור הביתה. שלושים שנים חלפו מאז אותו יום מר ואפל והחלל נותר חלל.
והשנה נציין שלושים שנים למותך. הצגת המאמר בלבד |
 |
 |
|
||
  המלים נועדו להבעה |
|||
|
|||
המלים נועדו להבעה, ואנו קוראים, מכילים בתוכנו את התחושות ומשתתפים. המלים עולות מן המציאות של טל רבינוביץ' ונאחזות בלב. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| המלים נועדו להבעה |
|||
|
|||
אדם שיש לו אבא לא תמיד יודע להעריך , בפרט בגיל צעיר , הוא לא יודע להעריך את הטיפים הקטנים והמצטברים שהוא מקבל מידי יום , במבט רטרוספקטיבי ולמרות שאבי תמיד היה עסוק , אני נתקל ,לפעמים , באמירות ובציטוטים שאני עורך ושלקוחות מהלקסיקון שנוצר אצלי כתוצאה מהקשר איתו. אני תמיד חוזר על הביטוי שלכל דבר יש תחליף , הבעיה היא שלא כל אחד מצליח ו/או יכול ליצור תחליף. צריך להיות אדם חזק על מנת להסתגל לאבדן אב (כאילו שאפשר באמת) ולבנות את עצמו מתוך השברים שנוצרו ומהתבוננות על הסביבה תוך אבחנה והבחנה של מה לקחת ומה לא לקחת. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מרגש ועצוב |
|||
|
|||
| _new_ |
|
|
|
||
| מרגש ועצוב |
|||
|
|||
ודימעה על הלחי. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| משפחה |
|||
|
|||
טל, מאוד מרגש והבטן מתכווצת... נתראה בקרוב בארץ, נתקרב, ננסה למלאות את החלל. דודי, ליזה ואורי | |||
| _new_ |
|
|
|
||
|
|||
|
|||
ׂטל, יפה ומרגש. אני בטוח שהוא גאה בך. אין יפה יותר מהדרך בה בחרת , כדי להנציח את זכרו- אהבת הארץ, דוגמה אישית, מעורבות. כל הכבוד | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שלושים... |
|||
|
|||
לטל, בכתבתך זו, היית פה לבנות רבות אשר שכלו את אביהן, היית פה גם לבנים,לאמהות,לנשים. לו אך ניתן היה בכוח מילים להפסיק את ההרג, לו אך ניתן היה בכוח מילים לשים קץ לסיוט- למותם של אלה שאנו יום-יום חיים את חסר אהבתם - נראה שהיו מילותיך זוכות בכוח זה. חזקי. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| את ניצחת את כולם |
|||
|
|||
נשואיך והבאת ילדים לעולם הם התשובה לאותם רשעים שבגללם נבצר ממך לגדול בצל אב אוהב ומחזק. אכן נכון שאין לאובד פיצוי ולא נחמה ועל כך נאמר במקורותינו אוי לאובדין ואל משתכחים, אלו הם צדיקי הדור. בבנין בניך ובנותיך תנוכמו חג שמח | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שיעורי בית ליום הזכרון המתקרב |
|||
|
|||
הצליל המאד מאד יחודי הזה, של הכאב הפרטי ולך לעיתים לאיבוד במהלך כל ההמולה של ימי הזכרון הממלכתיים. לכן, חשוב כל כך של הכאב הפרטי של ילדה בת תשע, יושמע כאן. צלול, וברור, וכואב, כמו שרק טל רבינוביץ' ברוכת הכשרון, יכולה להשמיע אותו. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| גדול הכאב ואין נחמה |
|||
|
|||
אין נחמה על אבדן חיי אדם, ולכן בבקור של ניחום אבלים, נפרדים מן האבל באימרה: ''נחמתך משמים'' או ''מן השמים תנוחמו'', אצל הדתיים נוהגים לומר: ''המקום (האלהים) ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושלים''. עיקרו של דבר, כל האמרות הללו באות לומר, שאין נחמה על דאבדין ולא משתכחין. אפשר לומר שאין בית בישראל שלא חווה את השכול. ורק מי שחווה זאת באופן הקרוב ביותר, מכיר את תחושת הנפילה, כמאמר חז''ל: ''מאיגרא רמא לבירא עמיקתא''. אני יכול לומר שגורלי שפר מגורלך. הייתי בן שנתיים וחצי כאשר אבי-מולידי נתבקש לעבור לשרת בטול כרם, כשליח של הש''י (שרות הידיעות של ההגנה בימים ההם). הימים היו ראשית ימי המאורעות 1936 - 1939. אבי אז היה שוטר במשטרת המנדט, ויום אחד הוא התבקש להעתיק את מרכז חייו לעיר הערבית. אבי לא הבין את פשר הבקשה, שבאה מפיו של קצין יהודי במשטרה. אבי ענה לו: ''אתה גוזר עלי גזר דין מוות'', כי אני אהיה שם היהודי היחידי. הקצין המשיך והסביר לאבי שלרגל המאורעות, אנו זקוקים לעינים ואזנים על הדרך בין תל-אביב לחיפה. בימים ההם, הדרך מתל-אביב לחיפה עברה דרך פתח-תקוה, ראש העין וטול כרם. סופו של דבר אבי השתכנע לעבור. אחרי הכל עלינו ארצה כדי לבנות מדינה יהודית, ויש משימה שרק אני יכול לעשות, אז מצווה עלי לעשותה. כך אמר אבי לאמי הבוכיה. אבי עלה ארצה במסגרת ''עלית הנוער והחלוץ'' שהבריחה לארץ נוער יהודי מביירות ודמשק. אבי היה יליד דמשק. ערבית היתה שפת-אם בעבורו, והיה לו גם יתרון נוסף, שהוא הכיר את מנהגי והערבים והמסורת שלהם. הקצין הציע לאבי לעשות תרגיל כדי להסיח את החשד ממנו. ''כל יום ששי בצהרים, לך למסגד ו''תתפלל'' יחד אתם. וכך איש לא יחשוד בך''. על כך השיב לו אבי, שהיה אדם מאד דתי: ''בשום פנים ואופן לא.'' לשאלת הקצין מדוע לא, השיב אבי: ''לא תשתחווה לאלהים אחרים''. בתפילה של המוסלמים חייב המתפלל להשתחוות שלוש פעמים במהלך התפילה. שנה וחצי העניינים התנהלו על מי מנוחות, עד שרצחו אותו במרכז העיר. אמי סיפרה לי, כי שנה וחצי היא חיה בבית סוהר - לא העזה לצאת מן הבית. המחיר של השחרור מן הכלא, היה אבדן אהובה הצעיר. אבי נרצח בגיל 33, ואנכי הייתי בגיל 4 שנים. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לטל רבינוביץ: יוצא מהכלל ומרגש |
|||
|
|||
לטל רבינוביץ, מאמרך יוצא מהכלל ומרגש. לא כולנו כותבים כאן בלשון ישירה על עצמנו ועוד על הכואב לנו. את לשמחתי עשית במאמרך משהו בלתי רגיל. ריגשת אותי והבאת את כאבך לפתחנו 'המנוכרים' לך דרך המחשב. מי יתן וחייך לא ידעו עוד כאב. חג שמח לך ולכל השבט רפי | |||
| _new_ |
|
|
|
||
|
|||
|
|||
קראתי את הכתבה המרגשת והתרגשתי. היום יום השואה ואני שרדתי את השואה כילדה קטנה. הגעתי לארץ עם ילדי לנה קיכלר[100 ילדים שלי] ונכון החיים יפיפ והם נמשכים למרות הכל , אבל לעולם לא יהיו אותו הדבר, ואני נחשבת למי שעברה את השואה בהצלחה אניבן אדם בריא בנפשו וגופו ובכל זאת הכל היה יכל להית אחרת חנה | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| התמודדות |
|||
|
|||
טל יקרה, זה שאת טובה במילים זה לא חדש, והפעם התעלית על עצמך. מי כמוני מזדהה איתך. רק לי קשה יותר למצוא את המילים . כל מה שאכתוב כל מה שאומר ישמע נדוש. הרי כל כך הרבה חיילים נפלו על הגנת המולדת, כולם צעירים, כולם מבטיחים וכולם הכי טובים. ובכל זאת מצאת מילים לבטוי הצער האישי שלך. אני לא בטוחה שאת יודעת, אבל גם לי היה אח שנהרג במלחמת סיני ב-1956. הייתי בת 11 בלבד, ושלוש שנים אחרי זה נפטר אבי מצער, נותרתי ילדה בת 14 עם אמא שבורה ומחוצה שסרבה להרים את הראש ולהסתכל על החיים. אבל מה לעשות, החיים חזקים וחייבים להמשיך. לא הפסקתי לחיות בגיל 14, אלא מצאתי בעצמי תעצומות שלא ידעתי שישנן בי. אף אחד לא האמין שהילדה המפונקת והחולנית תתגבר. והנה ההוכחה. לאחרונה אפילו התמסרתי לענין ההנצחה ולא להסתפק באתר ההנצחה של משרד הבטחון. וזה נותן סיפוק אדיר. מתמי | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אני כל כך מבינה,לצערי. |
|||
|
|||
טל,הכתיבה הישירה כה נוגעת.המילים כל כך מרגשות. מי שחווה שכול מסוגל להבין את עצמת הכאב. תודה לך, פנינה לואיס. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| שלושים שנים למותך אבא |
|||
|
|||
טל היה לי נחמד מאוד וגם קצת עצוב ליקרוא על אביך שניפטר לפני שלושים שנה | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| תודה |
|||
|
|||
טל יקרה, הכוח העצום שבך נותן לי הרבה השראה. הדרך הכנה שבה כתבת גרמה לי להתרגשות רבה ולהכרת תודה על כך שאפשרת גם לי להיות בעצב ובאובדן הנוראי הזה ללא הסתייגות או עידון. תודה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
|
|||
|
|||
מכאיב החלל שנפער בגלל הצעיר האומלל שעל משמרתו נפל וטל של נחמה בעלטת השממה באובך הדממה הבת שעל הבמה משחקת את משחק החיים שנשחק ומתוך הדחק זורחת בענק | |||
| _new_ |
|
|  | |
מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי