כפרה?!

תרומתו הנדיבה של איש העסקים גאידמק בדמות מפעל החסד שהקים בניצנים מהווה ללא כל ספק מפעל הראוי לשבח ולהלל. אין חולק על כך שהאיש השכיל לעשות בממונו מעשה שהיטיב עם כ-‏6000 מאנשי ''העורף האיתן''.
על כך נאמר לגאידמק: ''יישר כוח''.


צפייה בתכנית ''עובדה'' אשר הוקרנה ביום ראשון האחרון (5.08.06) לימדה אותנו על התודה העמוקה ועל ההערצה שחשים כלפיו אנשי הצפון אשר מצאו מקלט ב''עיר'' שהקים בניצנים. חלקם העידו כי הם מוכנים לעבוד בהתנדבות כל חייהם למען ייבחר האיש לכנסת... כי הם ילכו אחריו בלב ובנפש, באש ובמים... ואחרים הסתפקו בהכתרתו כ''מלאך'', כ''מלך'' ועוד תארים המיטיבים עם האיש.
על כך ירווה מר גאידמק נחת-רוח.

אין לי מושג אם כל הדיבורים על איך שהאיש הזה עשה את כספו הם נכונים או לא... וגם לא ממש אכפת לי עכשיו לאור מעשיו הנדיבים. לדעתי, גם אם הוא לא היה בסדר אז יש למחוק ולמחול לו על עברו בזכות מעשיו בהווה. מבחינתי האיש הזה הוא – 10!.

דברים אלה היו תגובתו של אחד מבנַי לכתבה הנ''ל.

כפפה מוסרית זו שנזרקה אליי בלי משים, מורמת במאמר זה...
להבהיר: הדברים שייאמרו להלן, אינם אישיים אלא כלליים. אמנם הועלו טענות לכאורה שגאידמק עבר אי אלו עבירות והוא אף נחקר במשטרה, אולם עניינו לא נתון לשפיטה על כף המאזניים, ולא בו מדובר.

• • •

לפני שנים צפיתי בזעזוע רב בסרט ''איש מת מהלך'' בכיכובו של השחקן שון פן. בסרט זה הוא גילם דמות של אנס ורוצח נתעב העומד בפני עונש-מוות בגין מעשיו. במהלך ימיו האחרונים בכלא, מלווה אותו נזירה צדקת (סוזאן סרנדון), אשר מנסה להביאו לכדי בקשת סליחה ומחילה ממשפחת הנרצחת ומאלוהים - בטרם הוא מוצא להורג. זאת היא עושה הן מתוך מטרה דתית שתכליתה למנוע את כניסתו לגיהינום והן מתוך מטרה פסיכולוגית שבבסיסה ההנחה כי אדם המישיר מבטו אל האמת ולא בורח מפניה – זוכה לטיהור נפשי ולניקיון פנימי, וכך ראוי לו כי ייפרד מהעולם.

לאורך כל הסרט הצופים נחשפים בהדרגה למעשיו האכזריים של הרוצח האנס, ובמקביל מפתחים (או אמורים לפתח), אמפתיה כלפי האיש, בדיוק כפי שקורה לנזירה הרחומה.
באחת מסצנות הסיום של הסרט, כשהוא כבר קשור לכיסא מותו ברצועות לאורך כל גופו, וחומר המוות מוזרק אל תוך ורידיו, מודה הרוצח בפשעיו ומבקש (סוף כל סוף) סליחה מבני משפחת הנרצחת (המגיעים לצפות בהמתתו).
כמו בכל סוף סרט אמריקאי טיפוסי, ברגעיו האחרונים ממש, הנזירה מלטפת את הרוצח במילים יפות של אור, חמלה, רחמים, סליחה ואהבה ומלווה אותו עד לרגע בו עיניו נעצמות לעד, ולבו מפסיק לפעום.

הקהל מוחא דמעותיו ונפרד בצער מהרוצח.

על פי הנצרות, בקשת סליחה ומחילה על פשע או על חטא נעשית באמצעות ה''וידוי'' שהוא מעין הודאה בפני הכומר על מעשים פסולים, הן בין אדם לחברו, והן בין האדם למקום. בכך מתבטל הלכה למעשה חטאו של המתוודה ונמחק כאילו לא היה. לפעמים יקבל המתוודה ''שיעורי בית'' בדמות תפילה או תפילות שעליו לומר.
לכומר, אשר לאוזניו מתוודה האדם, אסור לדווח לשלטונות על המידע הנגלה לו בעת הוידוי, ואין לכפות עליו את חשיפת המידע לצורכי ניהול חקירה משטרתית או ניהול משפט, שכן הדבר מהווה הפרה של התיקון הרביעי לחוקה האמריקאית.

ביהדות ''העסק'' הזה עובד קצת אחרת:
בימים עברו, נהגו הבריות לבקש מחילה מאלוהים על ידי הקרבת קורבנות. הקורבן היה לאלוהים ובאמצעותו כיפר האדם רק על דברים שבינו לבין המקום.
אולם, על מעשים שבין אדם לחברו - אין מקום לבקשת כפרה מבורא עולם, אלא רק מהאדם שנפגע, דהיינו: מהקורבן.
בית המשפט הוא שיקבע את עונשו של האדם שפגע בחברו, והעונש הוא הדרך בה ישלם האדם על מעשיו. העונש יחול גם כאשר הנפגע מוחל. הענישה תשיג מטרות נוספות של הרתעה, צדק, הגנה על ערכים, הגנה על החברה ועוד...

כלומר, בעוד שהנצרות מוחלת לאדם על כל מעשיו באמצעות הוידוי, הרי שהיהדות מוחלת לאדם באמצעות בקשת הסליחה (התפילה) אך רק על דברים שבין האדם למקום, ואילו מעשים שבין האדם לחברו - נסלחים רק אם הנפגע סולח לאיש שפגע בו, ובנוסף, הפוגע לא מתחמק מעונשו.

היום כאמור, לא מתקיים מנהג הקרבת הקורבנות והתפילה היא הדרך לבקש סליחה ומחילה. ''ונשלמה פרים שפתינו'', כלומר; נשלם בשפתיים שלנו, (על ידי התפילה), במקום בפרים (שהיינו מקריבים כקורבן).
גולת הכותרת של התפילה ביהדות היא: תפילת יום כיפור, הוא יום שכולו חשבון נפש וחזרה בתשובה. הצום אינו סימן לאבל; הוא לא נעשה למטרת סיגוף או ענישה, אלא מהווה אמצי לטיהור הנפש.
טיהור הנפש באמצעות התפילה היא אפשרות אחת. דרך אחרת להגיע לתחושת טיהור היא באמצעות עשיית מעשים טובים, גמילות חסדים ותרומה לחברה.

הדברים הכתובים עד כה מתייחסים לאדם שפשע או חטא, קרי: לצד הפוגע.
אך מה לגבי הקורבן?
מה לגבי הצד הנפגע?
מה לגבי החברה כולה?
האם הוידוי בפני הכומר, הצום ביום הכיפורים, או כל דרך למחיקת ''חובות'' נפשעים תורמת במשהו למצבו של הקורבן? למצבה של החברה?
האם אדם שפשע יכול לקנות את הסליחה והמחילה באמצעות גמילות חסדים, או נתינה ללא גבול?
כבר ראינו שעל פי היהדות אין הדבר כך כלל ועיקר.
לו תשובתנו היתה חיובית, הייתה מתקבלת המסקנה כי בעלי הממון יוכלו לפשוע ולחטוא כראות עיניהם – בידיעה שהסליחה תושג בעתיד בעזרת ממונם...
ועוד, אם בעלי ההון במדינה יוכלו לזכות במחילה וכפרה באמצעות קניית הסליחה – הרי שיהיה בכך עידוד הפשיעה בקרב שועי עולם וחינוך קלוקל.
במדינה כמו מדינתנו, מדינה בה אנו מדווחים מדי יום על שחיתות שלטונית של שרים, חברי כנסת, ראשי ממשלות ונשיאים אשר נחשדים, נחקרים, עומדים לדין, מורשעים וכו' – חשוב כי הממון לא יהיה כלי בידי נבחרי העם, או עשירי העם, דרכו יוכלו לקבל מחילה או חנינה לאחר שיקנו את סליחתם.

טענת הקשר הקיים בין עוני לבין פשיעה הופרכה זה מכבר במגוון מחקרים עולמיים. נהפוך הוא, אנו עדים מדי יום דווקא לקשר הקיים בין ההון לבין הפשיעה, וכידוע, הפער בין עשירים לעניים במדינה הולך וגדל מדי יום.

''הצדק'', אומרים, ''הוא דבר יחסי''.
הנחה שכזו יכולה להביא לכאוס חברתי שבו הצדק כמושג הופך לגמיש ולמושא עיצוב על פי צרכיו של כל מאן דהוא.
דווקא משום כך אין זה נכון לומר כי אדם שרצח את אשתו, או אנס את שכנתו, בגד במדינה, או שדד בנק, יכול לקנות את הסליחה ולהימנע ממתן הדין על מעשיו באמצעות הונו, כשרונו, קשריו או מעמדו.
כך לא היה ראוי שייעשה עם רוה''מ לשעבר, אריאל שרון, אשר פרשת האי-היווני ''הוחלקה'' לו בגלל הובלת מהלך ההתנתקות, כך לא היה ראוי כי יקרה עם עו''ד קלגסברג אשר דרס למוות אישה ובנה, וכך לא ראוי שיקרה עם אף אחד.
הדין צריך להיות אחד ואחיד לכולם.

---