חוסר ההומניטריות שבעזרה הומניטרית

ישנה שורה של ארגונים שכל פעולתם קודש למתן סעד ועזרה הומניטארית למיעוטים נרדפים, ולפעמים גם לעמים שלמים. הפעילות הזאת באה לידי ביטוי במיוחד בעקבות אסונות טבע ובמהלך או בעקבות מלחמות. האירגונים האלה מהווים תת קבוצה בתוך הערב רב של הארגונים והקבוצות המתיימר לשאת את דגל המאבק למען זכויות האדם (ראה ''המוסר כמצרך לשעה'', פא''צ, 16 בספטמבר, 2006) יש בין הארגונים האלה גופים ממוסדים (ארגון הצלב האדום, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו''ם - UNRWA, ארגון האו''ם לטיפול בבעית הפליטים - UNHCR) אבל הרוב הם ארגונים פרטיים המורכבים ממתנדבים. למרבה הצער, לא תמיד הסיוע ההומניטרי הזה אינו מגיע אל אלה שלהם הוא נועד. יתרה מזאת, ישנם מקרים רבים בהם הסיוע ההומניטרי הוא הגורם המנציח את המצב שמלכתחילה היה הגורם לצורך בסיוע.

לשם שינוי אני רוצה להתרחק מהאזור ולעסוק בבעיה שאיננה קשורה לסכסוך הישראלי ערבי. מדובר בצפון קוריאה שנמצאת עכשיו בכותרות בעקבות הניסוי הגרעיני שהיה שם לאחרונה, ניסוי שכנראה צפוי להמשך בימים או בשבועות הקרובים.

צפון קוריאה, למרות היותה מדינה מפגרת במושגים מערביים, שמרבית אוכלוסיתה חיה בתנאי מצוקה משוועים, מחזיקה צבא קבע של למעלה ממיליון חיילים, המצוייד במיטב כלי המשחית של העידן המודרני, וזאת בשעה שאין אף אוייב המאיים על קיומה או השואף להשתלט עליה או על חלקים ממנה. בנוסף על העוצמה הצבאית שהיא מעל ומעבר, יש לה גם יומרות לפיתוח נשק גרעיני. כל זה עולה הון עתק ומישהו צריך לשלם עבור זה. המשאבים הדלים של המדינה הזאת אינם מסוגלים לספק את צרכי הקיום של האוכלוסיה המונה כ-‏23 מיליון תושבים, ובאותו זמן לקיים את התשתית הצבאית ולנהל את תוכנית הפיתוח הגרעיני היומרנית לה אנחנו עדים. מי שמשלם את המחיר זו האוכלוסיה המדוכאת ע''י המשטר ומוחזקת במצב של הרעבה מתמדת. המשטר, גם אם היה רוצה, איננו מסוגל לספק אפילו את הצרכים המינימליים של האוכלוסיה מתוך המשאבים העומדים לרשותו בלי להקטין באופן משמעותי את היקף הצבא ולהאיט או להפסיק בכלל את תוכנית הגרעין. ללא התערבות מבחוץ, הסיפור ששמו ''הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה'' (DPRK – Democratic People’s Republic of Korea) היה מסתיים מזמן. שום משטר איננו יכול להתקיים לנצח על כידונים, ויש גבול לזמן שאפשר להרעיב עם שלם בלי שהוא יתקומם ויזרוק את ההנהגה. ללא התערבות מבחוץ, גורלו של המשטר בצפון קוריאה לא היה שונה מזה של המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה וברוסיה. זה אולי היה לוקח קצת יותר זמן, אבל זה היה מגיע. אבל זה לא מה שקרה. זרם מאסיבי של סיוע הומניטרי שנתרם ע''י ארגוני צדקה למיניהם מונע מאוכלוסית צפון קוריאה לגווע ברעב ומאפשר לה להמשיך להתקיים גם אם זה לא בדיוק מה שאנחנו רגילים לראות כרמת חיים. במקביל, העזרה ההומניטרית הזאת פוטרת את המשטר מהצורך לדאוג לאזרחיו, ומאפשרת לו להפנות את מלוא המשאבים שלו לטיפוח המערך הצבאי שלו ולהמשיך בתוכניות פיתוח הגרעין. במלים פשוטות, הכלכלה של צפון קוריאה, במקום שתתבסס על ייצור עצמי של מוצרי חקלאות ותעשיה, היא כלכלת סעד המתבססת במלואה על הסיוע ההומניטרי הזורם למדינה ממקורות חוץ. לפנינו מצב בו סיוע הומניטרי, שבא מתוך כוונות טובות – להקל על מצוקתה של אוכלוסיה שבאמת זקוקה לו – מבטיח את המשך קיומו של משטר הדיכוי בצפון קוריאה, משטר שברשעות אין לו אח ורע בעולם.

התופעה הזאת חוזרת על עצמה במשטרים דיקטטוריים אחרים בעולם, אם כי לא תמיד בצורה קיצונית כמו בצפון קוריאה. המשטר איננו צריך לדאוג לאוכלוסיה, כי מישהו עושה זאת עבורו במסווה של סיוע הומניטרי. גם כאשר זה נעשה שלא במודע, התוצאה הסופית איננה שונה – הסיוע ההומניטרי מהווה את המשענת עליה נסמך המשטר הדיקטטורי. לא חסרים מקרים בהם המשטר יוצר בכוונה מצוקה מלאכותית כדי למשוך סיוע הומניטרי. במקרים כאלה חלק קטן בלבד מהסיוע, אם בכלל, מוצא את דרכו אל אלה שבאמת זקוקים לו. ''מצוקת'' הפליטים הערבים בשטחי הרשות הפלשתינאית, היא דוגמא אחת. ה''מחסור'' בתרופות ומזון שהיה כביכול בעיראק לפני הדחתו של סאדאם חוסיין היא דוגמא אחרת, ולא חסרות נוספות.

הטלוויזיה היא מדיום מצויין להביא לידיעת הציבור מראות זוועה של ילדים הגוועים בבתי חולים בשל מחסור בתרופות וציוד, ושל אנשים הנראים כשלדים מהלכים, על סף גוויעה ברעב. המראות האלה באמת מזעזעים. קצת ''ליטוש'' ו''שיפוץ'', ובודדים בלבד יכולים לעמוד בפני הדחף להוציא את פנקס הצ'קים ולתרום. אף אחד לא נותן דעתו על כך שבתרומותיו הוא בעצם מממן את הנצחת משטר הרוע שגרם לזוועות האלה. מכונת התעמולה תמיד יודעת להמציא איזה שהוא שעיר לעזאזל אליו אפשר להפנות אצבע מאשימה. זה יכול להיות ה''כיבוש'' (הישראלי), או שזו ''מדיניות הג'נוסייד'' (של ארה''ב), או שזה ''האימפריאליזם המערבי'', כל אחד מאלה וכולם ביחד מספיקים כדי שהתורם לא ''יבדוק בציציות'' את השימוש שנעשה בתרומתו.

ביהדות מקובל ש''צדקה תציל ממוות'', אבל כאן הצדקה נרתמת לשרות חרושת המוות.

עד לפני זמן לא רב, ארה''ב היתה מוצפת באירגונים וקבוצות, שתחת כל מיני שמות שונים ומשונים עסקו באיסוף תרומות למטרות ''צדקה'', להקל על ''מצוקת'' ערביי פלשתיין הכורעים תחת עול ה''כיבוש'' הנוראי. קהל היעד העיקרי של הארגונים האלה היה הציבור האמריקאי הנוצרי שברובו איננו סובל מעודף ידע על מה שבאמת נעשה באזור. לא חסרו גם פניות ליהודים אמריקאים שעבור רבים מהם זאת היתה הזדמנות שלא תסולא בפז להפגין ''אובייקטיביות'' ו''גישה מאוזנת'' (Even Handed Approach) לסכסוך. הם בכלל לא פונים לערבים (לא חסרים כאן ערבים בעלי אמצעים). ולמה ללכת רחוק? חסרים ערבים עשירים כמו קורח באזור? בסעודיה, במצריים או בלבנון? אצל ערבים לא מקובל לתרום לצדקה. אצלם הכל ''מן אללה'', ו''אללה הוא אכבר''. במאמר מוסגר כדאי לציין שבאסון הצונאמי של דצמבר 2004, אסון טבע בו היו מאות אלפי קורבנות, רובם ככולם מוסלמים, התרומה לכספי הסעד של כל ארצות ערב ביחד היתה בדיחה. זה ללא הפריע להם לצעוק גוואלד על כך שארה''ב בהנהגתו של בוש ''איננה נותנת מספיק''. לעומת זאת כאשר מדובר במימון הטרור הבינלאומי והטרור נגד ישראל בפרט, הערבים, ובמיוחד הסעודים, נמצאים בראש רשימת התורמים.

בכל פעם שממשלת ישראל מחליטה ''משיקולים הומניטריים'' על הקלות כלשהן לערבים (בעיקר החופש לנוע לתוך ישראל) ובעיקר כשהיא מחליטה להעביר לרשות הפלשתינאית כספים שכביכול מגיעים לה, זה מהווה מתן סיוע ישיר להמשך לוחמת הטרור נגד מדינת ישראל.

רטוריקה או שאלה של ממש

ב''מעריב'' מיום 15 באוקטובר, 2006, התפרסם מאמר שכותרתו ''מוות ידוע מראש''. המאמר שנועד להלך אימים על הקוראים, נכתב בידיו של מישהו המוגדר כ''מנכ''ל יוזמת ג'נבה''. המאמר מתיימר לעסוק בשאלה מה יהיה המחיר (בחיי אדם) שישראל תאלץ לשלם בשל ''הסרוב להכנס למו''מ עם סוריה''.
לפני שאמשיך, אני חייב לעצור לרגע. במהלך קריאת המאמר, הכותרת, וכן בקריאת הרקע של הכותב הציק לי משהו. לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שמשהו כאן לא מסתדר. לקח לי קצת זמן (אחרי ככלות הכל אני בסך הכל בעל דעות ימניות מוקצה מחמת מיאוס ולא אינטלקטואל שמאלני מתוחכם שמבין כל דבר מיד, גם כשהוא כתוב בלשון סגי נהור), אבל בסוף תפסתי מה הפריע לי – ''מנכ''ל יוזמת ג'נבה''. מה, או מי, זה בדיוק ''מנכ''ל יוזמת ג'נבה''? תמיד חשבתי שיוזמת ג'נבה היתה אחד מתעלוליו של ביילין. אז מה, כל השנים האלו חייתי בטעות? זה לא היה ביילין? ביילין גם נוהג להגדיר את עצמו דרך קבע כ''ארכיטקט הראשי של הסכמי אוסלו''. אולי גם זה היה הכל בלוף? באמת, במחשבה לאחור, את ההגדרה הזאת, ה''ארכיטקט הראשי של הסכמי אוסלו'', שמעתי רק מפיו של ביילין עצמו. לא שמעתי את זה אף פעם מפיו של מישהו אחר. וודאי לא מפיו של פרס, שגם לו יש מה לאמר בנושא.
עוד מקרה קלאסי של ''יהללוך זרים - וָלֹא פיך''?

ובחזרה לנושא. המאמר נפתח במשפט הצהרתי ''מסתובבים בקרבנו אנשים שמותם נקבע עכשיו ואין איש יודע את זהותם. המוות יבוא פתע, השאלות והחקירות יבואו לאחריו. האם ניתן היה למנוע? כיצד היה צריך לנהוג? מי האחראים?'' נשמע חזק, לא? מחבר המאמר מנסה ליצור את הרושם שסרוב ישראלי למסור את רמת הגולן לסוריה יגרור אחריו מלחמה רבת קורבנות, מלחמה שבעקבותיה, כמו עכשיו אחרי מלחמת לבנון השניה, תוקמנה וועדות חקירה, תשאלנה שאלות ויחפשו שעירים לעזאזל. הכל נכון ומדוייק, כל מלה בסלע חקוקה. הבעיה היחידה היא שאותו משפט בדיוק, מלה במלה, יכול גם להיות הפתיחה למאמר שעוסק בתאונות דרכים. שם הוא אפילו יותר רלוונטי, כי שם מדובר בוודאות. האפשרות של מלחמה עם סוריה בשל הסרוב למסור לה את רמת הגולן, היא אפשרות ותו לא. אפשרות עם סבירות גבוהה, על כך אין חולקים, אך בשום פנים לא וודאות. השאלה האמיתית שצריך היה לשאול, שאלה ממנה כותב המאמר מתעלם לחלוטין, היא ''מה המחיר שישראל תשלם בשל החזרת רמת הגולן לסוריה?'' כאן שוב מדובר בוודאות ולא ב''אפשרות''. בג'נבה, כמו באוסלו, אף פעם לא חושבים על המחיר הזה.

במגדלי השן של האקדמיה

במגדלי השן של האקדמיה לא קוראים עיתונים. במגדלי השן של האקדמיה לא שומעים חדשות. במגדלי השן של האקדמיה הזמן עמד מלכת. במגדלי השן של האקדמיה החיים מתנהלים לפי הכללים של עולם האתמול. והנה, רעש מהומה. ''ידיעות אחרונות'' מה-‏18 באוקטובר, 2006, מספר על כך ש„רקטורים ובכירים בהנהלות האוניברסיטאות בכל הארץ שיגרו הבוקר (יום ד') מכתב לשר הביטחון, עמיר פרץ, בו הם קוראים לו לבטל את האיסור הגורף שמונע מסטודנטים פלסטינים ללמוד בישראל. את המכתב יזם רקטור האוניברסיטה העברית, פרופ' חיים רבינוביץ'” נו, עוד רבינוביץ' – מלאה הארץ רבינוביצ'ים... (יובל, יש איזו קירבה?).

על מה יצא הקצף? פלשתינאית מהכפר ענאתא שליד ירושלים, בשם סוסן סלאמה, התקבלה ללימודי דוקטורט בכימיה באוניברסיטה העברית. היא איננה יכולה להגיע ללימודים בשל איסור כניסה לתחומי מדינת ישראל ששלטונות הביטחון הטילו על סטודנטים פלשתינאים. כדי להדגיש את גודל העוול, ''ידיעות אחרונות'' מקפיד לספר שכניסת הנערה לתחומי מדינת ישראל נאסרה ''מבלי שספקו לה נימוקים לכך''. ממש שערוריה. אבל למה להסתפק רק בנימוקים? למה לא לדרוש גם התנצלות?
הסיפור, דרך אגב, מצא את דרכו לעיתונות הבינלאומית. אני קראתי עליו באינטרניישיונל הרלד טריביון (International Herald Tribune) מה-‏11 באוקטובר, 2006.

אינני יודע מה היו השיקולים של מערכת הביטחון, ומה היה המידע שעמד לרשותה כאשר התקבלה ההחלטה להטיל איסור גורף על כניסת פלשתינאים לישראל לצורך לימודים. אני מניח שהדברים לא נעשו בחלל הריק. לא כאן המקום להכנס לדיון על הנושא כי לאף אחד מאתנו אין מספיק נתונים כדי לנהל דיון ענייני.

מה שכן מעניין ושווה התייחסות היא העמדה של פרופ' רבינוביץ ו''רקטורים ובכירים באוניברסיטאות'', לפי פרופ' רבינוביץ' ''צריכים לפתוח את האקדמיה לכולם. בן אדם שעשה פעולה שאינה הולמת מעשה אקדמי – מחבלים, שודדים, רוצחים – אין לי בעיה שימנעו ממנו לימודים. אבל מי שידיו נקיות לחלוטין ועד שלא יוכח אחרת, מדוע שלא ילמד?''

הבעיה היא שכאן לא מדובר ב''פושעים מן השורה'', גנבים, שודדים, אנסים, רוצחים ושאר מרעין בישין ממין זה. כאן מדובר בחידוש השטני שהטרור הפלשתינאי הביא לעולם – הרוצח המתאבד. הפרופסור הנכבד עושה לנו מחווה בנכונותו לשלול את הזכות ללימודים ממי שבצע פיגוע התאבדות. באמת יפה מצידו. אבל מי שעדין לא בצע פיגוע כזה, ועד שהוא לא עשה זאת, מדוע שלא ילמד? אני סקרן לדעת אם לפרופסור הנכבד יש איזה שהם רעיונות מקוריים איך מוכיחים את חוסר נקיון הכפיים של רוצח מתאבד. בודקים את הרקורד שלו אם וכמה פיגועי התאבדות הוא בצע בעבר?

בעבר הלא רחוק בוצע פיגוע התאבדות בקפטריה של האוניברסיטה העברית. מבצע הפשע היה אחד ''שידיו היו נקיות לחלוטין'' עד לרגע בו ביצע את הפשע. כאשר ''הוכח אחרת'' היה קצת מאוחר ולקורבנות (אינני זוכר מה היה מספרם) זה כבר לא עזר. כל זה לא הספיק לפרופסור הנכבד להבין שעקרון החפות, שהוא אבן הפינה של מערכת החוק בכל מדינה דמוקרטית, נכתב לעידן אחר. שבעידן הרוצח המתאבד, עידן בו ''הממזרים שינו את כללי המשחק'', אי אפשר להמשיך לראות אותו בחינת כזה ראה וקדש. כאשר מדובר ברוצח מתאבד, הידיים שלו תהיינה תמיד נקיות לחלוטין עד לרגע בו הוא יפעיל את המטען.

פעמי נובמבר

חודש נובמבר קרב ובא, ובעוד כשבועיים וחצי יתקיימו כאן בחירות הביניים (mid term elections), הבחירות בהן לא בוחרים את הנשיא, אלא רק את בית הנבחרים וחלק מהסנאט. מערכת הבחירות הנוכחית מצטיינת בהקצנת העמדות, וארסיות התעמולה מגיעה למימדים חסרי תקדים. בחלקו הדבר נובע מזה שהמאבק הוא מאוד צמוד. לציבור היהודי יש מסורת ארוכה של תמיכה בדמוקרטים, ולכן גילויי אנטישמיות שמלווים את תעמולת הבחירות של הדמוקרטים גורם ליהודים הרבה מבוכה. רבים בקרב הציבור היהודי מתקשים להפנים את המציאות שהדמוקרטים של היום זה לא הדמוקרטים של פעם. הם עדיין חיים את התקופה של טרומן וג'ונסון. על הדמוקרטים של היום, בעיקר על האגף השמאלי שהוא הנותן את הטון היום, אפשר לאמר ש''להיות אנטישמי זה עדיין לא כבוד גדול, אבל זאת כבר לא בושה''. זה גם מתבטא ביחס לישראל.

בחזית התמיכה היהודית במפלגה הדמוקרטית מתגלים בקיעים ומספר לא מבוטל של יהודים, בעיקר מהדור היותר צעיר, מעביר את תמיכתו למפלגה הרפובליקנית. הדמוקרטים כמובן אינם מאושרים כי לקול היהודי יש משקל בלא מעט אזורי בחירה. על הרקע הזה ישנה התפתחות מעניינת. ג'ימי קרטר, הנשיא הדמוקרטי לשעבר, כתב ספר בשם ''Palestine: Peace Not Apartheid'' שם הספר אומר הרבה, ומקריאה מוקדמת של קטעים שסופקו ע''י ההוצאה למבקרים, הספר הוא התקפה חריפה על ישראל ומדיניותה. הספר היה אמור לצאת לחנויות ב-‏1 בנובמבר. הדמוקרטים חששו שהופעת הספר, ובמיוחד השימוש במלה אפרטהייד בהקשר עם ישראל, תתן תחמושת נוספת בידי קבוצות היהודים התומכים ברפובליקנים. הם הפעילו לחץ על קרטר ועל ההוצאה לעכב אותו. בעקבות הלחץ, המועד שונה והספר יופיע על מדפי חנויות הספרים רק ב-‏14 בנובמבר, שבוע אחרי הבחירות. הנימוק הרשמי: המחבר היה זקוק לתוספת זמן כדי לעדכן את הספר בהתאם לתוצאות מלחמת לבנון השניה.

על חוקרים ועל תחקירים

קראתי בעיתונות שהאלוף במילואים, יורם יאיר, תיחקר את תיפקודה של אוגדת הגליל ושל מפקדה במהלך המלחמה. התחקיר עצמו לא פורסם (אני לפחות לא ראיתי) אבל היו שדאגו להדליף לעיתונות חלק מהממצאים. האמת היא שממצאי התחקיר לא כל כך מעניינים. אני מניח שהחוקר עשה את מלאכתו נאמנה, ושבעקבות התחקיר מי שצריך לתת את הדין על המחדלים, במידה והיו, יתן אותו. מה שכן מעניין אותי זה החוקר עצמו ומעמדו. יורם יאיר כהן בתפקיד הזה בתקופת שרותו הפעיל כשהיה תת אלוף לפני כעשרים שנה (אז קראו לזה מפקד הגזרה, אני מניח שזה אותו הדבר). תחת ''המשמרת'' שלו התרחש הארוע שזכה לכינוי ''ליל הגלשנים'', ארוע שבו נהרגו ששה מחיילי צה''ל. בעקבות הארוע ההוא גם כן התקיים תחקיר. בעקבות התחקיר הענישו בחומרה את הש''ג (אני לא בטוח אם העונש כלל הדחה מהתפקיד, אבל למיטב זכרוני הוא נידון למאסר בפועל). הקידום של יורם יאיר לדרגת אלוף לא אחר לבוא.

מן העבר – הפמיניסטיות אינן אומרות נואש

מאמר שכתבתי לפני כשנתיים ''בעמידה או בישיבה – מעוז הגבריות האחרון?'' (פא''צ 27 בספטמבר, 2004), תאר התקפה של הפמיניסטיות בגרמניה על היתרון שהטבע העניק לגברים בכך שהם יכולים להשתין בעמידה. מסתבר שהנושא ממשיך לעורר מחלוקות. הפעם בנורבגיה. ''ידיעות אחרונות'', מה 16 באוקטובר, 2006, מספר על סערה שהתעוררה בנורבגיה כאשר מנהלת של בית ספר יסודי בעיר כריסטיאנסנד שבדרום המדינה נקטה ביוזמה לאסור על בנים להשתין בעמידה (הנימוק הרשמי היה שיש הרבה פיספוסים, מה ש''עולה למנקים על העצבים''...) זה הביא לתגובה מפי מנהיג מפלגת הצדק והסדר (מפלגה ימנית) ש''אם לא יותר לילדים להשתין בצורה הטבעית שבה עשו זאת במשך דורות, אז מדובר במתקפה על יצירי הבריאה של אלוהים''.

הפרשה מעסיקה מאוד את כלי התקשורת בנורבגיה. כמה מהם ראיינו את המנהלת לצד תלמידים בני שבע, שהודו בשידור כי הם מתקשים לכוון לאסלה.

האם מדינת ישראל תגיע אי פעם למצב בו אלו תהיינה הבעיות היחידות על סדר היום שלה?

סטטיסטיקה שכזאת

לסיום עוד משהו מהעבר. לאחרונה התפרסם כאן מחקר הקובע שהמספר הכולל של ההרוגים בעיראק מהיום בו החלה המלחמה מגיע ל-‏650 אלף. את המחקר בצעה קבוצת חוקרים ממכון הבריאות הלאומי (NIH) שהשתמשו ב''שיטות סטטיסטיות'' לביסוס הממצאים שלהם. זו אותה קבוצה שעל מחקר קודם שלה כתבתי לפני קרוב לשנה (''סטטיסטיקה עיראקית'', 15 בדצמבר, 2005). אז הראיתי שהחוקרים האלה אולי מבינים ברפואה, אבל הידע שלהם והבנתם במתימטיקה וסטטיסטיקה לוקים בחסר. הפעם זה לא שונה. מאמר שהתפרסם בוול סטריט ג'ורנאל מה-‏18 באוקטובר, 2006 מנתח את שיטות המחקר שלהם ואת הממצאים. הנייר סובל הכל.

---