מדיניות כדורי ההרגעה (לאויב)

כבר שכחנו להגיב כהלכה על ירי הקסאמים לעבר שדרות עד אשקלון, וכבת יענה אנו טומנים ראש בחול ומסתפקים ומתגדרים בקו הנסיגה הטיעוני, המרגיע, המשלה, השקרי, לפיו העיקר הוא ש''אין נפגעים''.
אנו מרגיעים את עצמנו לדעת, וחמור מכך, מרגיעים את האויב ומבטיחים לו כי אין לנו לא בלבנון ולא בחבל גוש קטיף כל כוונה להרחבת גבולות ישראל, דבר שאינו נכון וגרוע מכך אינו חכם.

בצדק בחר פורום ''אחריות אישית'' להעתיק את מיקום ההפגנה הבאה שלו לעיר שדרות – לא רק מפני ששר הביטחון גר שם, אלא גם בגלל הקסאמים.
(בסוגריים, אני מעלה כאן תזכורת לכל מי ששכח – תזכורת שעולה במוחי כל אימת שאני נדרש להתייחס למשרד הביטחון – תזכורת מדבריו של פרופ' משה ארנס שהעיד ואמר כי הוא לא מצא, לא קרא, שום מאמר של עמיר פרץ בנושא הביטחוני, ולכן, לא די בכך שהוא אזרח ושאין פסול במינוי אזרח למשרת שר הביטחון של ישראל – משרה הנחשבת לבעייתית ביותר בעולם, אלא גם נדרש תנאי נוסף, שאותו שר גם יתעניין - מה בביטחון המדינה, ואפילו יתמצא בכך...).
לא ברוב חכמה ישראל מרבה להרגיע את האויב בכל הזדמנות אפשרית, בשחרור הצהרות ללא הקשר כי אין לה כוונה להרחבת גבולותיה.

ראשית, הבטחה כזו היא חסרת כיסוי.
בצפון – מה שקרה בתקופת הביניים בין ההימלטות מלבנון לבין מלחמת ''בין המצרים'' – קורה עכשיו, כי מאחורי חומת המגן החד צדדית של הכוחות הבינלאומיים, מסתתרים חמושים טרוריסטים האוגרים נשק ומתאמנים לקראת מלחמה. משמע, בעוד זמן שאין להעריכו עתה (אם נוקטים במדיניות שאנו יהיה מופתעים ולא מפתיעים, מדיניות חלם הגובה דם רב), נאלץ לחזור לשטחי לבנון כדי להגן על מדינת ישראל ואזרחיה – כבר לא רק בצפון אלא ברוב ובעיקר תחומה של המדינה.

בדרום – גוש קטיף שננטש, הומר במדינת טרור, וקן צרעות זה כה מסועף ומושרש, עד כי הגיחות של צה''ל לא מבטלות את יכולותיו לשלוח קסאמים לישראל, כי המודל החדש שלגביו הייתה תקוות שווא שיצליח – נכשל כשלון חרוץ. ההנחה הייתה כי כאשר מבטלים את עילת הטרור (מסירת כל השטחים שלגביהם יש לאויב טענה – לידיו על מגש של כסף ללא תמורה) – כאילו מונעים גם פעולות טרור... לא מיני ולא מקצתי: לא בוטלו העילות לטרור (=קיומה של מדינת ישראל במרחב השמי), ואי אפשר להחיל את ההיגיון והשיטה המקובלים במדינת חוק ובחברה פלורליסטית על כנופיות רצח.

המודל הבלבדי שיבטיח ביטחון הוא החייאת גוש קטיף על כל יישוביו ומפעליו, וטיפוחו כחלק ממדינת ישראל וכנדבך חיוני בתוכה. זה כמובן סותר את ה''הבטחה'' שאין לישראל כוונה להרחיב גבולותיה.
אלא יותר מאשר הרגעה-הבטחה זו היא לא נכונה, הרגעה זו היא לא חכמה. לא ברור מה מוצא מנהיג במדינה א', המצויה בעימות מדיני וצבאי עם מדינה ב', להרגיע את מדינה ב' ולא לנצל יתרון אלמנטרי בו אזרחי מדינה ב' ושליטיה ישרו במצב של אי וודאות וחשש?
מדיניות כדורי ההרגעה לאויב פוגעת בביטחון המדינה ובהסברה ומעודדת טרור.

לא פחות חמורה מכך היא הסלחנות כלפי קסאמים שנשלחים לעבר מדינת ישראל הריבונית יום יום, סלחנות בלתי מובנת בהיות כוונת המשגרים – רצח אקראי של ישראלים, כוונה שעלולה להצליח אם נאפשר לה להתממש. ושוב מגיעים לתרופה הבלתי נמנעת ולפתרון ההכרחי: יישובו מחדש של גוש קטיף.

---