תת-תרבות הטרטורים

היה זה בקיץ 1961 עת שהיתי במחנה ''שבטה'', כצוער בקורס מ''כים. המ''כ א''ק – שייתכן ויקרא דברים אלו, הרואים כאן אור לראשונה וייזכר – החליט לתת לי עונש של טרטור כמקובל בצה''ל, בגלל עבירות משמעת כלשהי.

וכך, בערך, התנהלה השיחה שהפעילה את הטרטור אשר נקבע כעונש, ללא משפט, כמובן:

• ''מעכשיו אתה צמוד לכובע פלדה''.
• התגובה הייתה: ציות, ללא מלל.
• ''זה כנראה לא משפיע עליך, אז בוא אתי לסיבוב'' (ריצה בצוותא, כאשר המ''כ לא מועמס והצוער עם כל ציודו).
• שוב התגובה הייתה: ציות, ללא אומר ודברים.
• ''טוב, בנעזרא, אתה לא נשבר, אז – גם צמוד למטאטא''.
• והתגובה הייתה: ''אין סיכוי''.

זה עלה לי במעצר – שוב ללא משפט – ומשם, מאחורי גדרות התיל, לבי נכמר - לא על המטורטרים בריצות ובהצמדות לכובע פלדה, תרמיל גב וכיוצא בזה, אלא בעיקר על המוצמדים למגרפה, למטפחת ראש, ועוד המצאות משפילות כיד הדמיון הפרוע של כל מפקד, בגיבוי מלא מלמעלה, ולקול צחוקם של כל הדרגים.

סיפורים דומים היו ועודם שכיחים מזה עשרות שנים בצה''ל, ובדיוק את זה צריך לגדוע מהשורש.

אחר כך, כעבור שנים, פגשתי את הטרטור במילואים, וכאילו כדי להמתיק את הגלולה - קראו לזה ''תרגול נוסף'', אף שהמדובר היה במפורש בטרטור משפיל הבא כעונש ללא משפט, ולא בשום תרגול צבאי. מדובר בפגיעה במורל החיילים – דבר המהווה עבירת ביטחון-שדה, ולא בשום ''גיבוש'', ''הווי'' או ''חווייה''.

לאנומליה זו תורמים, למרבה הפליאה, שני הצדדים – המפקדים המטרטרים, אולי מתוך סאדיזם, והצוערים המטורטרים, אולי מתוך מאזוכיזם.
אלה גם אלה תורמים לכך - באמצעות הצחוקים המשותפים, באמצעות הצייתנות להשפלות, באמצעות העלאת זכרונות באווירה של נוסטלגיה וערגה לטרטורים ואפילו גאווה, מכל מקום – הבעת יחס חיובי לדבר השלילי הזה.

התגובה הבריאה מבחינה נפשית לטרטור צריכה להיות סלידה והתנגדות, אלא שהתגובה ה''ישראלית-צברית'' לטרטור היא אחרת; הופכים את היוצרות כדי לצבור נקודות זכות בין החבר'ה.

המבוגרים, מתגאים בחברותא; בעבר שלילי של ילד בעייתי בגן הילדים, תלמיד פורק עול בבית הספר, סטודנט שלא לומד כמעט דבר ואינו מופיע לשיעורים, ועוד. אף אחד לא מתגאה בעבר של ילד טוב ותלמיד חרוץ, ובכל זאת זה המקום להזכיר לטוב את האלוף רחבעם זאבי הי''ד אשר בראיון במרקע, כשנשאל על עברו עת התראיין ביחד עם פרופסור ידוע – ענה וגילה כי היה בצעירותו תלמיד צמא דעת.
הפרופסור – אמר (כמצופה) שהיה ילד שובב...

האנומליה הזו קיימת גם, ואפילו בעיקר, בישיבות, ונוכחתי בכך עת עקבתי אחר לימודי בניי במדרשיית נועם בפרדס חנה. גם שם הבוגרים מטרטרים את האליפים תוך פגיעות בגופם ובעיקר בכבודם, ובכל משפחה שאחד מבניה היה תלמיד ישיבה, יש וודאי אלבום תמונות המתעד זאת לתפארה. אשרי הישיבות שנגמלו מנוהג פסול זה.

להבהיר: הטרטור צריך להיות לכדי ביזיון, והבעת הסתייגות - לא לתפארה.

לפיכך דרוש לשנות כיוון בחינוך ולא להפוך את היוצרות ולהכשיר מנהגים שליליים, שאחר כך מושרשים גם בצה''ל, ועוברים בירושה מדור לדור.

ולגבי צה''ל – יש פקודות מטכ''ל ברורות בנושא זה, וכל מה שחסר זה להפעיל אותן ברצינות ובנחישות.

---