אם יש נפש יהודי הומייה במקום שהוא כמעט נקי מיהודים - זאת פולין. פולין הרשמית, וגם במידה רבה הבלתי רשמית, עסוקה בחשיפת העבר היהודי שלה, עבר של אלף שנים. והרוח נושבת, חמימה, מגדיניה שעל חוף הים הבלטי בצפון ועד ל
זקופאנה- zakopane בהרי ה
טאטרה בדרום. בשביל פולין, הטעם והניחוח שמתבלים אותה הם לא של היום, אלא של האתמול. של ישראל סבא. העבר שבו הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה, ופעם בעולם כולו, שכנה בקרבה, מקרינה על הסביבה, מרטיטה, תוקעת בשופריה, ובאותו זמן דחויה ובזויה, מקור של קנאה וטינה, על ידי רוב תושביה. זה חסר לפולנים כיום. גם הם רוצים ייחודיות באיחוד האירופי. גם הם רוצים איזה סממן של שמירת מורשת. ושמירת העבר היא לא רק
קרקוב הבירה העתיקה והיפהפייה של פולין, שאונסקו הכריז עליה כעל נכס עולמי שמור, אלא גם הרובע היהודי שבה, ב''
קאז'ימייז''' , סמוך לעיר העתיקה, בקצה השני של מצודת ''
וואוול'' המרהיבה.
קאמילה בחזית מועדון יחד בזדונסקה וולהלא רק בקרקוב הקוסמופוליטית יש פסטיבל יהודי אלא בערים קטנות ובעיירות, ולא מכבר צפינו בכתבות על כך ב''מבט'' בערוץ 1. בעיירת הולדתי,
זדונסקה–וולה, כיום בת כ- 60,000 תושבים, שלא נותר בה אף יהודי, יזמו שתי נשים פולניות,
אלזבייטה בארטש, מורה בגמלאות, ו
קאמילה קלאוזינסקה, סטודנטית באוניברסיטה, ארגון בשם העברי ''יחד''. העירייה אף הקצתה לו מקום. הוא משמש מדחף לקשר שבין העיר לבין יוצאי זדונסקה וולה היהודיים בעולם ובעיקר בישראל, ומקור לפעילות של שימור המורשת היהודית, לרבות עבודה כמעט סיזיפית אך חשובה מאוד של שיקום בית העלמין היהודי שהיה הרוס לחלוטין. בסימון ובזיהוי הקברים עוסקים בין השאר תלמידי הגימנסיה המקומית. בין אלה שהשתתפו בממון גידור בית העלמין הגדול והקמת שער מפואר, הייתה גם העירייה, אף שהחלק הארי נתרם בעיקר על ידי יוצאי זדונסקה וולה בישראל בראשות פרופסור
דניאל וואגנר ממכון וויצמן למדע - דור שני.
משום היותי נכד ל
דוד ניידט, ראש הקהילה היהודית בעיר לפני המלחמה, חלק לי ראש העיר כבוד מיוחד ובא ביום ששי לפנות ערב למועדון ''יחד'' כדי לקדם בברכה אותי ואת משפחתי. על העיר הזאת שכארבעים אחוזים מתושביה, ערב מלחמת העולם השנייה, היו יהודים, מופיעים עשרות ערכים ב''גוגל'' בלבד. אני עצמי הקדשתי את החלק הראשון בספרי
גשר של נייר לעיירה ולקהילה. אני משער שזדונסקה וולה היא לא העיר היחידה שיש בה מגמה כזאת.
אולם, לצערי, אינני יכול שלא להזכיר שבביקורי הפעם, כמו בביקורי הקודם לפני עשר שנים עם בתי הגדולה, לא יכולתי להראות לבתי ולנכדיי את הבית שבו נולדתי. הוא נהרס, משום מה. בביקור הראשון לפני עשרים שנה בלווי רעייתי, הבית עמד על תלו. הפעם מצאנו את שני האגפים שאף הם היו בבעלות המשפחה. אליהם לא היה טעם להיכנס. במקרים רבים, מסופר, דיירים אשר גרים בדירות שפעם גרו בהם יהודים, נרתעים מלהכניסם, מחשש שיטענו לבעלות. חשש שווא. צרוף מקאברי של חוקים נאציים, הלאמות הקומוניסטים, ושמירה על הסטאטוס הקיים על ידי השלטון החופשי הנוכחי, כל אלה יש בהם כדי להפיג ''חשש'' זה. יצוין כי לפי ההערכה שליש מן הנדל''ן בפולין, הפרטי והציבורי, היה שייך ליהודים. אבל, כאמור, את הנשמה היהודית הפולנים משתדלים לשמר.
הפולנים לא זו בלבד שעושים מאמץ לשחזר את התרבות היהודית בפולין אלא הם גם ממלאים בפועל תפקיד מרכזי בהנצחה. זאת, בין אם זה בתיאטרון היידיש, שמאויש בשחקנים לא יהודים, או באמנות, בבידור, במוסיקה הכלזמרית, במאכלים כמו במסעדת ה''כלייזמר הויס'' בקרקוב או במסעדה ''יהודית'' ב''קאז'מייז' – הוא הרובע היהודי בעבר בקרקוב - אף שהקוגל, הכבד הקצוץ, הלשון ועוד קולינריה יהודית מסורתית, אינם בדיוק אותו הדבר.
עם מטען כזה של רצון טוב וראוותנות, ניתן היה לצפות שבפולין, או לפחות באותם מקומות מרכזיים שבה קיימים אותם ''אתרים'' יהודיים, אלה יהיו ידועים. צר לי לומר שהם ידועים לנוגעים בדבר, בישראל למשל, אך לא בפולין. בשביל הפולנים, למעט בקרקוב העתיקה, והרי הטאטרה הסמוכים, התיירות היא עוף מוזר שהם לא הכירו עד כה, והיהודים ארוזים בחבילה זאת של העדר תשומת לב ראויה למה שלא עכשווי. אם להיות כנים, הרי דורות ההמשך של יוצאי מזרח אירופה בישראל, גם הם מגלים עניין רב בהווה. כלומר בכך שהוריהם או זקניהם יקבלו אזרחות של מדינת האם שלהם, ככה שאולי גם הם יזכו בה ויוכלו לשוטט או ללמוד באין מפריע במדינות האיחוד האירופי. ואילו במקרה זה לא מדובר בהווה, אלא בשכיות החמדה של העבר שעליהן גאוות הפולנים בכל הקשור לקשר היהודי.
אולי אתם יודעים?
פולין, שהיא הארץ המפותחת ביותר מקרב מדינות מזרח אירופה שהצטרפו לשוק האירופי המשותף, נמצאת בתהליך מואץ של פיתוח בכלל ותשתיות בפרט. הדבר ניכר בכל מקום ובעיקר בכבישי פולין. אולם בינתיים המציאות אינה מלבבת. בכביש הראשי שבין עיר הבירה
וורשה לבין עיר הבירה העתיקה והידועה - קרקוב, לא ראינו ולו מחלף אחד. זה אמור גם לגבי הכביש הראשי בין הבירה לבין העיר השנייה בגודלה והעיר התעשייתית המרכזית,
לודג'. להיפך, הכביש הראשי בין וורשה לבין
קטוביצה, עיר של תעשיה כבדה בדרום, שבתקופת השלטון הקומוניסטי היה ארבע נתיבי, נהרס כדי לסלול במקומו דרך מלך חדישה עם מחלפים. פעילות אינטנסיבית זאת הופכת בקטעים מסוימים לכביש חד נתיבי, בשל העבודות בו. מדי פעם בפעם התנועה נעצרת כליל כדי לאפשר לזאת שבאה ממול לעבור. מבחינה זאת, וגם מבחינות אחרות, יש לציין, פולין היא הרבה מאחורינו. אני משוכנע שבמהלך עשור היא תעבור שינוי דרסטי. ואגב, בכבישים האלה נוהגים הפולנים שאינם נהגים רצחניים. הם נוהגים בסובלנות ובסבלנות, בכל מצב. זאת הערה לגבי המקטרים הישראלים בכל הנוגע לכבישים בארץ. זה האדם - גם בפולין וגם בישראל, ולאו דווקא הדרך. אצלנו יש דרכים אבל אין ''דרך ארץ''. בפולין יש.
מה שעוד בולט בחסרונו בפולין, אלה שלטי מידע. כשם שאנגליה מפריזה בהם, פולין משום מה מקמצת באלה. אנחנו, יש לומר, נמצאים באמצע. בעיקר הדבר בולט בתוך הערים. תייר שבא לכל מקום אמנם מצטייד באיזו אינפורמציה כללית ורקע על המקום. את המידע העיקרי הוא מקבל בראש וראשונה בעלונים וחוברות שמופצות בבתי מלון.
האנדרטה ללוחמי גטו ורשהפולין באמצעות משרדי התיירות שלה, אמנם עושה פרסום רב לפן התיירותי, בעלונים, באינטרנט, בתקשורת, אבל הם כמעט מתעלמים מן הפן השני. ההיבט השני והחשוב הוא המערכת הלוגיסטית, המידע והמודעות בשטח עצמו. אלה בקושי בולטים. לדוגמה בשום חוברת במלון הגדול ''נובהוטל'' (בעבר forum) בוורשה לא מצאתי התייחסות לאתר
מרד גטו וורשה ולאנדרטה של לוחמי הגטו, או על
המוזיאון היהודי. מוזכר מוזיאון שהוקם לפני כמה שנים והוא מוזיאון המרד הפולני בוורשה. היה מרד כזה בשנת 1944 אשר חוסל בברוטאליות על ידי הנאצים ובעזרתם האדיבה של סטאלין, שלא אצה לו הדרך לכבוש את וורשה אף שכוחותיו היו מאוד קרובים אליה, והאדישות המזעזעת של ראשי בעלות הברית. מוזיאון זה, שנבנה רק לפני שנתיים-מוזכר.
אמנם הייתי בוורשה פעמיים מאז השחרור, בפעם האחרונה לפני עשר שנים, אך בעוד שבארץ כושר ההתמצאות שלי סביר, הרי בחו''ל הוא בגובה שבין
עין – פשחה לבין
יריחו. לעומתי, חתני קובי, ברגע שהוא עושה הכרה עם מקום הוא יכול להיהפך נהג מונית בשטח. אבל הוא לא היה קודם בוורשה. אז יושבים בפארק לאז'יינקי - lazienki - ומתבוננים בפסלו של
שופן ובידי הפלא שלו ש''נוטפות'' מעל לראש וחושבים, לא על הפולונזים של מלחין נפלא זה אלא איך אנו מגיעים לוורשה היהודית שגם על המפה היא לא מצויה. ושאלת השאלות: איך אני מסיים, בבושת פנים, את הביקור של יום בוורשה מבלי להראות לבתי ראומי ולמשפחתה את המקום הסמלי ביותר בפולין בעבור העם היהודי ומדינת ישראל. אתר הגבורה. הצעירים שהיו לידינו, והראינו להם את המפה, תהו בכלל על מי ועל מה אנו מדברים. הם ניסן לחפש והתייעצו ביניהם וביקשו סליחה על אי יכולתם לעזור. ובאמת, וזאת יש לציין לשבח, בכל מי שנתקלנו, זקן ונער, ברגל או ברכב, נהג אוטובוס או נהג מונית, אנשים ניסו מאוד לעזור. אתה בוהה במפה כאילו הייתה מגילה גנוזה שצריך לפענח. החיפוש הכרטוגרפי מביא אותי ל
רח' אנילביץ'. ''אולי, אמרתי לקובי, אם יש רחוב כזה אפשר ששם נמצא גם את האתר והאנדרטה''. ''אין בעיה'', מגיב קובי המתוסכל גם הוא, מה יכול להיות, נחפש''. הקמנו את ראומי בתי ואת איתי הקטן שתפשו שלווה מול שופן ונתנו בידיה של הבת את המפה להיות הנווטת ויצאנו לדרך.
הכתובית המטושטשתהגענו לאזור, תוך מבטים קפדניים היקפיים, ונהיגה של מכונית סיור משטרתית, ומצאנו את עצמנו במבוך. נופפנו לנהג מונית ושאלנו היכן האתר. הוא ביקש מאיתנו לחנות בצד, עצר את המונית, ניגש אלינו והצביע על המקום במפה איך להגיע. אני, אף שהפולנית שלי החלידה מאוד במהלך השנים, עדיין מבין קצת וגם מגמגם קצת אבל כאשר מדברים מהר, קשה לי לעקוב ולא אבקש מן האיש הנחמד הזה שידבר פולנית למתחילים. אך את הכוון הבנתי והגענו בשעה טובה לרחוב אנילביץ'. אבל לא את הרחוב אנו מחפשים, והוא רחוב ארוך, אלא את האתר, את האנדרטה. הסתבר לנו אחר כך שממש עברנו על ידה, אך מכיוון שלא היה שילוט, עשינו הקפות, יצאנו מרח' אנילביץ' חצינו אותו וחזרנו אליו ואין אנדרטה. הרי מדובר לא באיזו אבן אלא בפסל, גדול ומרשים. החלטנו לעצור ולהחנות את הרכב ולחפש ברגל. נתקלנו באישה ושאלנו אותה: '' przepraszamגברתי, אולי במקרה את יודעת איפה כאן האנדרטה של לוחמי גטו וורשה?''. ''וודאי, כאן, ממול. מאחורי הניילונים שמכסים את המתקן הזה ברחבה. תעברו את הכביש, תתקדמו ותגיעו''. ככה עשינו. עברנו את הניילון והאנדרטה היתה מולנו. עשינו זאת.
אי אפשר למחוק את העבר. אתה מגיע אליו אם אתה נחוש, גם אם אין שילוט או שהוא מסתתר איפשהו או דהה כמו הכתובת מתחת לאנדרטה בשפה העברית שבקושי ניתנת לפענוח. ובכלל, בלא לחטוא בסתם צרות עין וקנאה בבחינת ''הדשא של השכן ירוק יותר'', הרחבה הזאת שבה נמצאת האנדרטה באמת מבוישת בהשוואה לאתרים היסטוריים אחרים בוורשה. הדשא אמנם לא דהוי, פולין היא ירוקה כמעט תמיד בקיץ, אבל הדשא בכיכר זקוק לתספורת. אך זה שייך כבר להיבט אחר. כאן אנו מדברים על חיפושים.
אז איפה ה''אלטע שול'' בקרקוב?
קרקוב היא לא וורשה מכל בחינה שהיא, לבד מהיותה חלק של פולין וכיום העיר הראשית בחבל
גליציה (כן, כן - מכאן בא התואר ''גליציאנר'') שדומה בנוף שלו לחבל
טוסקאנה ב
איטליה. המישור הפולני הידוע, הופך לגבעות ואלה משתפלות ועולות עד להרי הטאטרה. חג לעין. אך עניינינו בקהילה היהודית של קרקוב. הקהילה היהודית במקום ראשיתה בתחילת המאה ה-14 והיא הייתה אחת מהקהילות היהודיות המרכזיות באירופה. בשנת 1495 גורשו היהודים מקרקוב לעיר החדשה שנבנתה סמוך לקרקוב ושמה
קאז'ימייז'. על שמו של המלך קאז'ימייז' הגדול (זיגמוסטוס השני אוגוסטוס), אשר אישר את הבנייה מחדש של בית כנסת ידוע אחר - של
הרמ''א. ה''אלטע שול'' (בית הכנסת הישן) הוא בית הכנסת העתיק ביותר בפולין. הוא נבנה בסוף המאה ה-14, בתוך בית הכנסת נמצאים ציוריו של הצייר
מאוריציו גוטליב, שחי בין השנים 1856 - 1879. אוצר בית הכנסת היה מהעשירים ביותר בפולין, ובו היו תשמישי קדושה יקרי ערך ותעודות היסטוריות. בית הכנסת נהרס על ידי הנאצים, והוא מהאתרים היהודיים המועטים בפולין שזכו לשחזור. הוא משמש כעת כמוזיאון ליהדות פולין. נותרו לפליטה כמה בתי כנסת, אך השני בחשיבותו הוא בית הכנסת של הרמ''א - הגדול בתורה, ההוגה והמדען ר'
משה איסרליש (1520 – 1572).
המדרחוב בעיר העתיקה של קרקובבשנת 1553 בנה ר'
ישראל, אבי הרמ''א, בית כנסת לזכר אשתו, שנפטרה. תחילה היה בית הכנסת בנוי מעץ ובדליקה, שפרצה בעיר וכילתה חלק מן הרובע היהודי נשרף גם בית הכנסת הזה. אז, בשנת 1557, הקים ר' ישראל במקומו בית כנסת חדש מאבן והוא שימש גם אכסניה לישיבת בנו. בית הכנסת זה ידוע בשם ''בית כנסת של הרמ''א''. בכותל הדרומי נקבעה טבלת אבן ועליה כתובת זיכרון: האיש ר' ישראל בר' יוסף ז''ל עוז התאזר לכבוד הקב''ה ולזכר אשתו מלכה בת ר' אלעזר תנצב''ה, בנה מנכסי עיזבונה זה מקום בית אל לפרט ולפרשת שוב''ה ה' רבבות אלפי ישראל. בית הכנסת של הרמ''א עמד על תלו עד מלחמת העולם השנייה. בתקופת השואה נהפך המקום לבית מגורים, כמו מבנים יהודיים ציבוריים רבים. לאחר שחרור קרקוב משלטון הנאצים הוחל בשיקום בית הכנסת ובראש השנה תש''ח (כמה חדשים לאחר קום מדינת ישראל) נפתח שוב לקהל המתפללים.
בפולין העצמאית (1918 - 1939) ניהלה הקהילה היהודית בקרקוב חיי תרבות וחברה ערים ביותר. בשנת 1926 הוקם תיאטרון יהודי קבוע. יהודים היו כרבע מכלל הסטודנטים באוניברסיטה היגלונית. בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה גברו בה האנטישמיות וההתנכלות ליהודים. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה היו בקרקוב כ-60,000 יהודים מכלל כרבע מיליון תושביה, כלומר כ- 25% מכלל האוכלוסייה אך בהשוואה לערים כמו וורשה ולודז' זהו שיעור נמוך יחסית. למרות זאת התרבות היהודית בה שגשגה. בין היתר היו בה כ-300 בתי כנסת. העיר קרקוב לא נפגעה קשות מהמלחמה אף שלא הייתה שייכת למה שנקרא ה''גנרל גוברנאמנט'' (שטח מסוים עם איזה שביב של אוטונומיה תרבותית, כמו לובלין). קרבתה של קרקוב לאזור תעשיה צפוף, לא מנע משוחרי הסביבה אז לשמר את יופיה בהווה ובעבר.
ואנו מחפשים את העבר. הפעם לא בוורשה רבה אלא במתחם קטן יחסית אשר בקצה העיר העתיקה. אמת, ''ללכת לאיבוד'' בקרקוב, זאת חוויה. אין לטעות, הבתים הללו נשענים זה על זה כמו יהודים בתפילת מנחה או בשעות מצוקה. אתה חוזר במנהרת הזמן למה שהיה פעם עיר ואם בישראל, ומן הנאות שבה. והנה הרחובות העבריים, דוד, יוסף, אסתר, משה איסרליש ועוד, ואיפה בית הכנסת - ה''אלטע שול''. כמובן שהגענו. אבל אני, שמחפש הסברים רטרוספקטיביים באופן אובססיבי, אחרי שגילנו את המקום, חיפשתי שילוט. אולי לא שמנו לב. לא מצאתי. הרכבתי את משקפי הראייה כדי להיות בטוח שאני רואה טוב ולא מצאתי. העובדה שלא מצאתי, גם אם אי שם הסתתר איזה תמרור, מעידה שחסרים המידע וההכוונה. ככלות הכל התייר המצוי ואפילו אם הוא ישראלי לא משתתף באיזה משחק של חיפוש המטמון.
סיכום
האלטע שולכאשר קבוצות מאורגנות יוצאות לפולין, המדריך מכיר את כל המקומות. בודדים שיוצאים מישראל או מכל מקום אחר מן הראוי שיצטיידו בתרשימים על מיקום האתרים. וודאי שניתן להפנות את תשומת לב השלטונות לחסר הזה, והם לבטח יעשו משהו. אבל יהיה זה מחווה ראוי לאותם פולנים אשר טורחים כל כך הרבה להנצחת המורשת היהודית, אם ישראלים או יהודים יוצאי פולין ייטלו על עצמם את הפרויקט של שילוט וטיפוח האתרים הללו. שזה יעשה לפחות בבולטים שבהם כמו בקרקוב, שבארץ נמצא ארגון פעיל של יוצאי העיר. זה אמור גם לגבי וורשה, לודז' , לובלין ועוד באי אלה מרכזיים יהודיים גדולים. ממשלת פולין והגורמים המקומיים, וודאי לא יתנגדו לכך. ולנו היהודים בכלל, והישראלים בפרט יהיה איזה חלק בנחלה המפוארת שהייתה פעם שלנו, ורשומה על שמנו בספרי הטאבו ההיסטוריים ושבה הנפש
שלנו פעמה. כמו שפעמו צעדיהם בכיכר השוק - בדרך מן הבית לבית הכנסת, מבית הכנסת למקווה, מן המקווה לשטיבל, מכוסי ראש במגבעות, בכובעי מצנפת, בברטים וגלויי ראש. תמיד ממהרים, הדרך אצה להם. הם ממריאים כמו ''אולטרלייט''- ממקום למקום, משנה לשנה. אני שומע את הדהוד קולם: לשונה טויבה, לשונה טויבה, לשונה טויבה תיכתבו ותחתמו לאלתר לחיים טובים.
מי מכיר, מי יודע?
בחיי הקדושים
