דיבורים בצד כתישה

בתום מפלתם של הערבים במלחמת העצמאות של מדינת ישראל, בשנת 1948, הם הטילו חרם מדיני וכלכלי על המדינה הצעירה. בשיאו הקיף החרם המדיני את רוב אומות העולם, כמעט את כל אפריקה ואסיה ובשנים מסוימות גם מדינות באירופה. החרם הכלכלי הצטמצם לארצות ערב וארצות מוסלמיות מסוימות. רק בשנת 1978, עם בואו של נשיא מצרים לישראל, החל חרם זה להתפורר. אך עדיין קיים במספר מדינות (סוריה, לוב, לבנון).
למרות זאת מדינת ישראל מתקיימת ומשגשגת. אין ספק המהלך הזה כשל לחלוטין.

במרס 2006 זכתה מפלגת החמאס, בבחירות דמוקרטיות למהדרין, ברוב בפרלמנט הפלסטינאי ומינתה ממשלה מטעמה. בעקבות כך הטילה ממשלת ישראל חרם מדיני וכלכלי על הרשות הפלסטינאית בכלל ולאחר מכן על רצועת עזה בלבד. לחרם זה הצטרפו מדינות רבות בעיקר מאמריקה, אירופה ומזרח אסיה. למרות זאת ממשיך החמאס לשלוט ברצועת עזה ואין כל סימן להתרופפות שלטונו.
האם, לאור האמור לעיל, מהלך זה נכון?

ארה''ב ובעלות בריתה הדמוקרטיות, מאמינות, כי משטר דמוקרטי הוא הבסיס לשגשוג כלכלי ולפתרון בעיות מדיניות בדרכי שלום. לכן הן מעודדות, בין בדרכי נועם ובין בלחץ פיזי מתון, את המדינות שטרם יישמו משטר כזה, ליישמו לאלתר. כך קרה שהרשות הפלסטינאית, נעתרה, לאחר לחץ פיזי מתון, לערוך בתחומה בחירות דמוקרטיות בפיקוח בינלאומי. הבחירות נערכו, הפיקוח הילל את מהלכן והתוצאות פורסמו. אך ראה זה פלא, הדמוקרטיים אינם מקבלים את התוצאות. מדוע? כי התוצאות אינן לרוחם.
גישה דמוקרטית למופת!

אלו הן 2 דוגמאות לאיוולת שבמדיניות הישראלית כלפי החמאס.

נכון, הם שואפים להשמיד אותנו. נכון, הם אינם מקבלים עליהם הסכמים קודמים. נכון, הם יורים עלינו מכל הבא לידם. אך, האם בדרכים אלו נמנע מהם להשמידנו? או נכפה עליהם קבלת הסכמים מהעבר? או נרתיע את הקאסמים?
התשובה ברורה-לא!

---

יש לנו שתי בעיות עם תושבי רצועת עזה. בעיה אחת היא הירי הבלתי פוסק לשטחי מדינת ישראל, מאז שנת 2001. הבעיה השנייה היא החלת שלטון שיונק את כוחו מארגון טרור ופומבית ממשיך לדגול בעקרונותיו של ארגון הטרור. ממשלת ישראל הטילה חרם מדיני על רצועת עזה ואינה מקיימת כל מגעים עם ארגון החמאס השולט שם.
מה זה מועיל לנו? כלום.

לעניות דעתי יש לקיים מגעים ושיחות עם הגורמים השולטים ברצועת עזה בשני מישורים. ראשית, במישור המעשי של מניעת הסתננות, אספקת מזון וחשמל בצורה מסודרת, הסדרת הפיקוח על מעברי גבול וכל עניין יומיומי שמתעוררת בו בעיה. שנית, במישור העקרוני יש לנהל שיחות בכדי לשכנע את הארגון כי השמדת עם או מדינה ותמיכה בטרור אינם מקובלים על הקהילה הבינלאומית ובחירה בדרך זו לא תביא פתרון לתושבי הרצועה. עדיף לנסות לשכנע מאשר להתעלם.

עכשיו לבעיית הירי הבלתי פוסק לעבר שטחי מדינת ישראל. לאחר שבמשך 6 שנים גילינו רפיון בלתי מוסבר ובלתי מובן לירי זה, קשה היום לשנות את תגובתנו בסיבוב פרסה. אך כנראה שאין ברירה. ה''מומחים'' הצבאיים מונים מספר אפשרויות צבאיות. הסיבה שלא נוקטים בהן היא כי הן אינן צפויות להשיג פתרון מלא של מניעת הירי ולכן חבל להתחיל איתן.

אני מציע שנלמד את הלקח והתוצאה של מלחמת לבנון השנייה.
במלחמה זו ספגנו ירי רקטי ממושך וכבד על ישובים בצפון הארץ והגבנו בהרס התשתית האזרחית בלבנון. כך נמשך הדבר כחודש ימים עד שהצד השני הגיע למסקנה כי אי אפשר להמשיך כך ויצר את התנאים שמונעים ירי כזה מזה למעלה משנה.

אז מה עושים?
מודיעים רשמית ופומבית כי כל ירי וכל פעולה אלימה אחרת כלפי מדינת ישראל תגרור תגובה מיידית ואלימה ביותר כלפי תשתיות אזרחיות.
אני מניח שההודעה עצמה לא תספיק, לכן יש לממש איום זה הלכה למעשה באופן מיידי. ההנחיה לכוחות הצבא צריכה להיות שאין צורך באישור נוסף. ירי גורר ירי ולא משנה אם הירי כלפי ישראל לא גרם נזק. עצם הפרת הריבונות הישראלית דיה לתגובה נאותה ומשמעותית.

אני מניח כי התגובה מרצועת עזה תהיה אלימה וכואבת במיוחד, אך אם נמשיך בפגיעה בתשתיות אזרחיות ואף נגביר ונעצים את התגובה התוצאה תהיה, כעבור זמן, בקשה להפסקת אש והתחייבות נאותה למניעת ירי ופעולות אלימות אחרות. אני מודע לאפשרות כי הדבר יכול לגרור גם פעולות אלימות ביו''ש. יש להתמודד עם זה בנחישות המתאימה, רק כך יבין הצד השני כי אין פשרות על אלימות וטרור.

במקביל יש ליצור ערוץ שיחות עם מנהיגי הציבור הפלסטינאי, כולל החמאס (אשר מייצג לפחות מחצית מציבור זה). נוכחנו לדעת כי דווקא מנהיגי החמאס פרגמאטיים יותר ממנהיגי הפתח שעדיין לא הפנימו את הירידה בכוחם ובהשפעתם על ציבורם.

נחישות בתגובה הצבאית ופתיחות בשיחות ישנו את המצב באזורנו.

---