תוחלת חיים - התועלת החברתית עומדת בסימן שאלה

במסגרת המאמצים לגייס את הדור השני לניצולי השואה למימוש ה''פרויקט של תרומת הניצולים למדינה'', נפגשנו עם י.ע. בן לשרידים, איש בשנות החמישים, יועץ לענייני כספים ומיסוי שמצבו הכלכלי טוב, אך לא הרבה מעבר לזה. למזלו ולמזלם של הוריו שחיו בצניעות רבה בדירת 2 חדרים קטנה ולא נהנו ממנעמי החיים אף לא ממקצתם, חסכו את כל כספי הפיצוים והכסף ממכירת דירתם, כך שהחסכונות והפנסיה של אביו שהיה אזרח עובד צה''ל כל חייו, משמשים מקור עיקרי לא לתוחלת החיים, סבירים פחות או יותר, במרום שנותיהם אלא לאחזקתם במוסד סיעודי. ההוצאה מסתכמת בכ-‏26,000 ש''ח בחודש כתשלום בסיסי בלבד. אימו היא בראשית שנות השמונים ואביו באמצע שנות השמונים. אילו המעמסה הייתה נופלת על הבן, הייתה לו בעיה קשה מאוד. גם לו משפחה וילדים שהוא צריך לתמוך בהם. זה מצב כמעט נסבל, מבחינת כיסוי ההוצאות. אבל הוא יותר חריג מאשר כלל.


התשובה היא: לא,לא,לאלפני שבוע קבלתי הזמנה מארגון ''כן לזקן'' (בראשותו של נתן לבון - אדם פעיל יעיל) למשפט ציבורי שייערך בתאריך 27 לפברואר בנושא ''האם הזקנים חיים בכבוד בישראל''?. גם כאן, בדומה לוועדת החקירה שהוקמה לחקור את נושא הקיפוח של ניצולי השואה, אין צורך במשפט ציבורי. התשובה החד משמעית שלי היא: לא. הם לא חיים בכבוד, אם כבוד הוא מונח שמקובל על רובנו. עוד סימפוזיון, שאני מסופק אם הוא יניב אלה תוצאות ממשיות לבעיות של קהילת הקשישים, עוד הוצאת קצת קיטור, שאליה נוספה הסוגיה של תוחלת החיים.

אחת התופעות הפנומנאליות שאנו עדים להן, היא תוחלת החיים של רבים מקרב הניצולים. לדעתי, ודעותיי בעניין זה, כמו בסוגיה כולה ורבות אחרות שאני עוסק בהן, הן דעות של מה שנקרא layman – בעברית צחה: הֶדיוט. לדעתי אלה ששרדו לאחר הגיהינום, הצליחו בכך כתוצאה מתעצומות נפש, ולא הגוף. והארכת החיים היא המשך. השאלה היא: איזה המשך? ''מדובר בתחזוקה'', אומר הבן, ''כלומר, להחזיקם כמות שהם בחיים, בלי כל שמץ של תקווה לשיפור כלשהו באיכות חייהם''. הוא בן אוהב, וכאמור, לא אצל כולם ההורים נזקקי סעד ומסוגלים לממן מחסכונותיהם ונכסיהם שלהם את השהות במוסד סיעודי-בינתיים. אך כאשר אנו מדברים על תוחלת החיים, האם הארכת החיים היא ברכה? הוא אומר, אינסטינקטיבית:''קללה''.

יומיים לאחר המפגש ואני מהלך ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, וכדרכי, מתבונן בחנויות לספרים משומשים, שמא אמצא איזה מטמון חבוי. ואני נתקל בספרו של שבתי טבת קללת הברכה (הוצאת שוקן 1973). ספר זה סוקר את תוצאות מלחמת ששת הימים, כאשר רטרוספקטיבית יצאנו נפסדים. רוב הציבור מודה בכך היום. חשבתי לעצמי האם ככה ניתן לקרוא לתוחלת החיים: קללת הברכה.

באמצע המאה ה-‏20 כלומר רק לפני 57 שנים תוחלת החיים הממוצעת בעולם המפותח עמדה על 65 שנה. היום בארצות אלה, ביניהן ישראל, תוחלת החיים עלתה בין 12-15 שנה. דו''ח של האו''ם משנת 2006 מצא כי תוחלת החיים בלידה של גברים ונשים בישראל היא מהגבוהות בעולם. תוחלת החיים בלידה של גבר ישראלי הייתה 77.6 שנים (מקום 6 מבין המדינות המתועשות) ושל אשה 81.8 שנים, במקום ה-‏12 בעולם. אותו דו''ח חוזה כי ישראל תשמור על תוחלת חיים מהגבוהות בעולם גם במחצית המאה ה-‏21 (Social Indicators).

תוחלת החיים בארצות השכנות (כגון: מצרים, סוריה וירדן) נמוכה מזו שבישראל ב-‏7 עד 12 שנים. בארצות מתפתחות בעלות רמת חיים נמוכה ביותר תוחלת החיים היא 50 שנה. תוחלת החיים הגבוהה בישראל קשורה גם לתמותת התינוקות הנמוכה בה. על כל 1,000 לידות נפטרים בישראל 6 תינוקות לפני הגיעם לגיל שנה (בקרב היהודים 5). רמה זו היא בין הנמוכות בעולם, אם כי במספר מדינות השיעור נמוך יותר ומגיע ל-‏3 (יפן, שוודיה). תוחלת החיים הצפויה למי שהגיע לגיל 65 בישראל ובמדינות מפותחות, 15 עד 17 שנה לגברים ו-‏19 עד 20 לנשים. תוחלת החיים התארכה בישראל ובמרבית ארצות העולם. בישראל מאז 1970 עד 2000 גדלה תוחלת החיים ב-‏5 שנים.

---

איכות החיים

הנתונים שהובאו לעיל על תוחלת חיים, אינם מבטאים בהכרח את איכות החיים .לדוגמה אם נביא השוואה בהוצאות לטיפול רפואי לגולגולת בין ארצות הברית לישראל, נמצא כי ההוצאה אינה עומדת ביחס ישר לתוחלת החיים. בשנת 2000 הוציאה ארה''ב 4,500 דולר לגולגולת לצרכי טיפול רפואי, סעד וכיו''ב, אך תוחלת החיים בה עמדה על 77 שנה. לעומתה בישראל שהוציאה באותה שנה 2,500 דולר לנפש לאותה תכלית, תוחלת החיים הגיעה ל-‏79.2 שנה. אבל ההשוואה חלה על כל האוכלוסיה באותה ארץ. לדוגמה תוחלת החיים של האדם הלבן בניו זילאנד היא גבוהה ב- 8 שנים בממוצע מאשר זאת של הילידים המָאורים. מכיוון שהמָאורים הם מיעוט, הם מוגדרים בקבוצה נפרדת. בארה''ב הממוצע הוא ארצי והוא מביא בחשבון ערכים כמו הכנסה נמוכה, חינוך חסר, תנאים סוציאליים וכו'.

אשר לישראל, רק לפני זמן קצר הושג הסכם למערכת פנסיה ארצית, אשר כפי שמקווים תכלול את מרבית האוכלוסייה של השכירים והעצמאיים הקטנים. מכאן שמי שצעיר אשר הוא ומעסיקו מקצים אחוזים מסוימים של השכר לקרן הפנסיה זאת עשויה להניב, בצאת האיש לגמלאות, סכום כסף שיאפשר לו לחיות בכבוד. אך היה, והאיש יהיה זקוק לסיעוד, גובה הגמלה לא תספיק לכיסוי רבע מכלל ההוצאות.
.
חברות הביטוח, אשר העניין הרווחי שלהם לנגד עיניהם, מפרסמות נתונים אשר לעצמם נכונים. פרוש הדבר הוא שכפועל יוצא מהארכת תוחלת החיים צפוי מצב שמספר הנזקקים לסיעוד יגדל. בעבר משך החיים של חולה סיעודי היה שנתיים. כיום הוא ארבע שנים. הצרכים הסיעודיים של אזרחי המדינה לא תוקצבו. הסידורים הסיעודיים שמציעה המדינה מוגבלים מאוד בעיקר כשמדובר בהקצאה של שעות טיפול. עלות הטיפול במוסד סיעודי היא בין 12,000 – ל 20,000 שקל לחודש. עלות החזקת חולה סיעודי בבית עולה בין 10,000 – 7,000 לחודש. כאשר מכפילים סכומים אלה בארבע שנים של הארכת תוחלת החיים מגיעים לסכומים שמרבית האוכלוסייה תתקשה לעמוד בהם.

יש כמובן אחרים שאיכות חייהם מובטחת להם לעיתים אפילו החיים עצמם, שכן בימינו, בהרבה מקרים, ניתן לקנות חלקי חיים בכסף - הרבה כסף. גם איכות חייהם היא משופרת. הם מפליגים באוניות פאר, נמצאים במקומות נוחים לפי עונות השנה. ובכלל החיים, גם בגיל מתקדם, מחייכים אליהם. מי שרוצה לדעת על ''בגיל 50 החיים נגמרים ומתחילים מחדש'' מוזמן לקרוא את ד'מרקר מן ה-‏18.2.2008. מספרם של אלה אכן גדל, אבל גם ככה, המספרים של אלה שנמצאים בקצה השני, למטה, גדל יותר.

אשר לשרידי השואה, בעצם התמונה כפי שהיא משתקפת אצל רבים מהם כיום, זאת עלולה להיות התמונה של רוב האזרחים בעוד דור, כאשר עד גיל 70 – 75 סכום שייחשב סביר לצרכי קיום, לא יספיק לכיסוי סיעוד חלקי, שלא לדבר סיעוד מלא. בארצות המתוקנות, כמו יפן, ניו זילנד, אוסטרליה, קנדה ועוד, גם מנגנון הסיעוד הלאומי וגם הפרטי מכינים עצמם לעמוד בדרישות איכות החיים שנובעות מאריכות ימים. זה אמור לא רק בתחום הפנאי, אלא בעיקר בתחום הקיום עצמו. אצלנו בארץ, כאשר התכנון הוא רטרוספקטיבי, כלומר רוב הדברים הם בחזקת כיבוי שריפה, קיים חשש אמיתי בנושא הסיעוד. או שאנשים יתמוטטו, או שהמצב האקטוארי של המדינה יתמוטט.

---

סיעוד הוא סוגיה מורכבת מאוד, טראומטית ויקרה מאוד

סוף הדרךנושא ביטוחי הסיעוד הוא חשוב לכל אחד מאתנו, הן בעבור עצמנו והן בעבור הורינו המבוגרים. בקרב הציבור יש אי-בהירות רבה ביחס לנושא הרגיש. מצד אחד חשש ואי-נחת להתמודד עם המחשבה, ומצד שני, רובנו חושבים שהביטוחים בקופות החולים מכסים אותנו ושאנחנו יכולים להסיר דאגה מלבנו. זאת דעה מופרכת. אמנם רשמית מטפלים בנושא הסיעוד: משרד הסעד, הביטוח הלאומי, משרד הגמלאים, ארגון הג'וינט וארגונים וולונטריים שונים. אבל שאלו אנשים שקרובים לבעיה, הן מצד המטופלים והן מצד המטפלים, והם יאמרו שזה קנה רצוץ.
חולה סיעודי זקוק לעזרה מלאה ברוב הפעולות היומיומיות או בכולן. לעתים הוא זקוק להאכלה באמצעות זונדה, לעירויים קבועים או להתערבות רפואית קבועה. לפעמים קיימת ירידה שכלית בדרגות חומרה שונות, ירידה של מודעות מתונה עד קיצונית. .קשישים אחרי אירועים מוחיים, סובלים מליקויים פיזיים חמורים, ודורשים טיפול רב-תחומי של רפואה שיקומית.

בקופות החולים יש כיסויים מסוגים שונים, שבכולם יש הגבלות מבחינת סכומי הכיסוי ותקופת הכיסוי. מעטים הם האנשים שמודעים לכך. אך מה קורה עם המבוטח שממשיך להיות במצב סיעודי לאחר תקופה זו. במציאות, לאחר תקופת הפיצוי הקבועה בהסכם הסיעודי בקופות החולים אין פיצוי כלל. סוגיית הסיעוד אינה רק כלכלית. היא גם חברתית, משפחתית, כבר כיום קיימים משברים משפחתיים כתוצאה מהכורח של תמיכה בסיעוד מצד אחד משבני הזוג.

בבלוג של שָנור הוא כותב בסיכום המאמר (7.12.2007 blogia):

גם כשאני אשפזתי את אבא שלי, לקח זמן עד שמישהו מהרופאים ניגש לבדוק, לראות, לדרוש בשלומו ולהחליט מה הלאה, אבל לא ויתרו מראש. מה ההבדל שאלתי, והתשובה הסתכמה בחישוב מתמטי כלכלי פשוט עם חיבור לוגי קטן: עלות הטיפול צריכה להיות שווה או קטנה מפוטנציאל שנות העבודה עד גיל הפרישה. כל עוד לא עברת את גיל הפרישה, יש סיכוי שיטפלו בך. ברגע שעברת את גיל הפרישה, אפשר להלביש אותך במעיל חם, לקבע כיסא על קרחון ולהשיט אותך לעבר המרחבים הפתוחים של הים הקפוא כמנהג האסקימוסים בישראל. העובדה שכל חייך עבדת בשביל אותם הרגעים בהם צריך את התמיכה והטיפול המתבקש היא חסרת משמעות.

כשיש רמה כזו של חוסר טיפול, והרמת הידיים הקולקטיבית של הרופאים, כנראה שהדרך היחידה לקבל סיכוי של החלמה היא על ידי הוצאת ממון רב על אשפוז בבית חולים פרטי. אסקימוסי על קרחון הוא תופעה שאולי ידועה במרחבים הקפואים של אלסקה, קריסה של המערכות שאמורות לדאוג לנו, היא תופעה ידועה בישראל והפתרון לא נראה באופק.

לא מכבר נתקלתי ברשימה של הסופר יורם קניוק ב''ידיעות אחרונות'' שכותרתה: תנו למות בשקט. מסתבר שזאת רשימה שמתגלגלת באינטרנט שלוש שנים ועכשיו פורסמה. כדרכו של קניוק, הסגנון הוא מעורב: סאטירי ונוקב (בעצם בכל סאטירה יש מטען כבד) והוא לא מר מתוק, אלא מר. לאחר שהוא מזכיר את כל המדווים שהוא עבר ושאחרים עוברים בערוב ימיהם, הוא מסכם את הרשימה ככה: אנחנו לא ביקשנו להיות עול כזה על הצעירים. אבל אם נותנים לך, וזה בחינם, מהביטוח הלאומי, אז אתה לוקח. אומרים שהאלטרנטיבה לחיים גרועה יותר. מי אמר? אלה שחזרו משם?את הרשימה הזאת, למעט את התוספת של קניוק, כתבתי לפני כשבועיים. בינתיים היה חשוב לי לכתוב על שדרות, והמאמר הזה, בניגוד לאי אלה קשישים, חיכה. אז גם אני יכול לומר בנוסח סאטירי great minds think alike.

לסיכום.הוא שאמרנו. אנו בישראל,הממסד והציבור כאחד, האופק שלנו הוא צר למדיי. סוללים כבישים, כאשר הנתיבים פקוקים, מתפילים מים, בשעה שהמפלס הקדוש של הכנרת צולל, מארגנים פנסיה כאשר המצב האקטוארי הוא על סף כריסה, ונדאג לסיעוד כאשר נעמוד בפני קטסטרופה. זה מה יש, ואלוהים הוא גדול. אשר לנו, כבר הבאנו את אמירתו של אבא אבן, בהזדמנויות שונות. אנו לא מאמינים בנסים. אנו סומכים עליהם. יחד עם זאת מומלץ מאוד שנעזור לעצמנו כדי שבבוא היום הבשורה לא תיהפך לגזירה.

---