חזרה ל''סתם יום של חול, עם בוקר כחול, בלי חג ומחול''

הכותרת לקוחה מהשיר סתם יום של חול.

עכשיו לאחר גל האירועים שפקד אותנו, בשמחה ובעצב, תוך הזדהות עמוקה איתם, מן הראוי שנחזור לנתיב הראשי של חיינו היומיומיים, איכותם בארץ הזאת. מערכת הערכים והחוסן שלנו, בין אם מדובר בלקחי השואה ובין אם מתייחסים לעצמאותנו, תלוי במידה רבה מאוד בעמידותה של החברה, בכול ימות השנה. זאת בטיפול דחוף בפערים הקיימים בין חלקי האוכלוסייה, בקיפוד קודקודו של העושר המסנוור על חשבון העוני הזועק, בעזרה לאנשים במצוקה שעל סף ייאוש וכיו''ב. מטלה זאת מוטלת בראש וראשונה על המדינה ועל ממשלתה.

אציין, כי אחת מן התוצאות החיוביות של מלחמת לבנון השנייה היא איזה ערך מוסף שמעטים אולי שמו לב אליו. במקרה זה, הקביעה ש ''צה''ל יש לו מדינה'' לא תפסה, אלא מדינה שיש לה את צה''ל, כפי שצריך להיות. הממשלה, לטוב ולרע, היא שהחליטה על פתיחת המלחמה (ואני הרי מַתמיד בעמדתי שהיו לה גם תוצאות חיוביות) והיא שהחליטה על סיומה. בוודאי תוך התייעצות ובשיתוף פעולה הדוק עם גורמי הצבא שאמורים היו לבצע את המשימה. אולם יש עדיין גורם שהוא חושב שיש לו מדינה- האוצר.

---

שר האוצר רוני בר-און - חשש מהפיכהלא צריך להיות עודד שחר מערוץ 1 כדי להודיע בפסקנות שרעיון הקמת המועצה החברתית הכלכלית לא יתגשם. זאת מסיבה פשוטה. הוגיו, מנכ''ל משרד ראש הממשלה, רענן דינור, יו''ר ההסתדרות עופר עיני, ויו''ר התעשיינים שרגא ברוש, לא האמינו בעצמם שהרעיון יתממש כאילו מדובר היה בהנפשה, אנימציה, שבה הופך, תוך שניות, נֶבֶט- לשושָן. גם האופטימיות של היועץ הכלכלי של ראש הממשלה, פרופסור מנואל טרכטנברג בעניין זה, היא בחזקת חזון למועד. השלישייה הזאת מורכבת מאנשים נבונים ומציאותיים. הרי רפורמות, גם אלה של האוצר עצמו, לא מתגשמות. אז למָה הם התכוונו? להערכתי הם ירו באוויר ברובה צייד, הביאו דחפור קטן שערם סוללה קטנה של עפר, ואנשי האוצר שדוהרים ודורסים, בלמו בחריקה. מה שבאמת ייזכר, אלה פניו ה''סלוקים'' (מין המלה – סֶלֶק) של שר האוצר, רוני בר- און, שהכריז כי מדובר ''לא במהפכה אלא בהפיכה'', בבחינת: הגם לכבוש את המלכה באתם? ככה, ביום אביב שחון קמה במדינת חלם סערה, תקשורתית, בשלולית קטנה. כמה חבל שמרוחות סוערות אלה אי אפשר לייצר אנגריה.

בסדרה הבריטית הקלאסית, yes minister , מאחורי המנכ''ל התככן, עומדת סוללה של יועצים. הם קובעי המדיניות. הם מגלחים את זקניהם עלינו, שורטים ופוצעים אותנו ובלבד שיצליחו. אז הם פונים לשוק הפרטי, וכמעט כול המדינה כבר מופרטת, ונעשים מיליונרים. איש לא מרסן אותם את ה''נערים הללו'' של השר בר-און והשרים לפניו. הם לא ''נערי פטנקין''. ''נערי פטנקין'' למי שלא יודע, היו תלמידיו, חניכיו של הפרופסור האגדי לכלכלה דן פטנקין. הוא העמיד דור של כלכלנים צעירים והם שהיוו את עמוד התווך של המערכת הכלכלית - משקית החדשה. גם להם הייתה יד קמוצה, כפי שצריכים להיות פקידי האוצר. אבל הייתה להם גם נשמה. לבכירי האוצר של ימינו יש הישגים לא מבוטלים, ביניהם ירידה תלולה למדי באבטלה, ירידה בחוב הלאומי, שמירה, פחות או יותר, על התקציב. אבל, ואבל זה מאוד מורגש- חסרה להם נשמה. השלישייה ביקשה להזכיר להם ולנו עובדה זאת. היזהרו בניתוח מסוכן, שמא הוא יצליח מעבר למשוער. אבל הפציינט, הפציינט הזה שלמענו עושים את הניתוח, ייפגע אנושות.

---

הם לא נוהגים מהר, הם טסים נמוך - אופנועני האוצר

ב- מאמר באתר זה בתאריך 9.2.2006 (''העתיד שייך גם לקשישים'') כתבתי בין השאר כי מכר סיפר לי כי תוך כדי שיחה משפחתית על תוחלת החיים בימינו, שאל אותו בנו בן ה-‏7: מה זאת תוחלת – חיים? האב הסביר לו שמדובר באנשים מבוגרים, כמו הסבא שלו, אשר בימינו מזדקנים יותר. על כך שאל הילד: ''מדוע אי אפשר להאריך את תוחלת החיים באמצע?'' שאלה יפה. אין עליה תשובה. אילו אפשר היה, אני משער שגם אנשי אגף התקציבים של האוצר היו קופצים על המצאה כזאת. משזאת לא קיימת, חבורה זאת שללא ספק בקיאה בכלכלה וענפיה, אין לה מושג ירוק בנושא החשוב ביותר בכול חברה - איכות החיים של אנשיה. הם מכירים יפה את המאקרו, אך במיקרו, בנושא הפרט, שעומד במרכז ההוויה הדמוקראטית, העניין שהם מגלים, למצער, שואף לאפס. מדובר באזרחים שקולם לא נשמע, ששריריהם רפו וידיהם כשלו. הם לא יכולים לדפוק על השולחנות, ואין להם ''שאלטרים'' לסגור, כמו קשישים בכלל וניצולי שואה בפרט. הפקידות המאובנת הזאת, ולא רק החשב הכללי, מסרבת להסתכל במראה המציאות.

בהקשר אחר צוין כי ההבטחה המרכזית שהופרה למרכז הארגונים של ניצולי השואה היא בתמיכת האוצר בתקציב המרכז. מרכז הארגונים זכה במשך 12 שנים (2001-1989) להקצבה שנתית שוטפת מן האוצר עד שבאו אנשי משרד האוצר והפסיקו את ההקצבה לפני כשמונה שנים בטענה פורמאלית שהקצבה זו לא עומדת בקריטריונים של תמיכה בעמותות. העיתונאי והחוקר ההיסטורי בנושא ניצולי השואה בסוגיית השילומים והפיצויים לשרידים, ראול טייטלבאום, ציין כי הטיעון הפורמאלי המרכזי היה שבתקציב מרכז הארגונים ההוצאות המנהליות עולות על 22 אחוזים מן התקציב, הרי המרכז אמור לעסוק בעיקר בהוצאות מנהליות, שהן זעומות. שבע שנים התנהלו הדיונים בין ראשי המרכז לבין אנשי האוצר לרבות שרי האוצר שהתחלפו בינתיים לפתור את הבעיה. עכשיו עניין ההקצבות לניצולים נפתר אך המעמד של המרכז רחוק מפתרון.

---

ואם אתם חושבים שחלם זאת היסטוריה - אתם טועים

זאת הייתה המציאות במשך שנים. אנשי אגף התקציבים לא רק התעלמו מן הצרכים של ניצולי השואה הם התעללו בניצולים, שעמדו בפתח, בבושת פנים, עמדו לשווא. עד שבאה ממשלה זאת, וזאת הפעם הראשונה מזה שנים, שמה קץ לשערורייה שזעקה לשמיים ולארץ. זאת הפעם הראשונה שמשרד ראש הממשלה כפה את ההסדר עם הניצולים על הפקידות ערלת הלב והאוזן של האוצר. הם לא רק קצרי שמיעה ולב מאובן, הם גם קצרי ראייה.

נושא ניצולי השואה ירד אמנם מסדר יומם של התקשורת והציבור לאחר ההסכם שהושג עם משרד האוצר, שנכפה עליו, כאמור, על ידי ראש הממשלה. הוא מן הסתם יתעורר שוב עם פרסום מסקנות וועדת השופטת דורנר. וועדה זאת ללא ספק תמצא את מקורות הקיפוח המתמשך של ניצולי השואה. אולם ההכרה במעמד הגופים המייצגים את הניצולים לא זו בלבד שלא באה על פתרונה אלא הוחמרה. דוגמה טריוויאלית, לכאורה. מרכז הארגונים של ניצולי השואה אמור היה לשלוח לחברי המועצה של ''פרויקט תרומת הניצולים למדינה'' דף מידע על הנעשה בתחום זה וכן מנשר ניצולי השואה. מדובר בהוצאת ביול של כ-‏170 (מאה ושבעים) שקלים. מנכ''ל המרכז עיכב את המשלוח, מכיוון שעל פי הפרמטרים שנקבעו למרכז (שנחשב כעמותה) הוא לא אמור לעסוק בפרויקט הזה, וחרב דמוקלס תלויה מעל לצווארו. מה שבעצם עשו למרכז הארגונים של ניצולי השואה הוא שהורידו ממנו את האזיקים הישנים, שהחלידו, והצמידו במקומם חיישנים אלקטרוניים חדישים, והמנכ''ל של המוסד, שומע כול הזמן צפצופים. ידיו לא קשורות, אך הוא לא יכול לנוע. כאן מדובר ב''תקומה'' של אותם שרידי שואה שיש להם מניות בכורה בהקמת המדינה ובביסוסה. את זה קשה יותר לשווק. מה - נענוד טלאי צהוב ונצעק יש לנו חלק בהקמת המדינה שלנו ובשגשוגה. אולי לחילופין, נדגל נשק ברובים צ'כיים.

ובכלל, מי המציא את רעיון העוועים שעל תקציב מרכז הארגונים יופקד המשרד לגמלאים (הם ''ראויים'' למאמר מיוחד - שיבוא) ולא המשרד לענייני חברה שבו מכהן גם שר מוצלח. מאותה סיבה המרכז לא יכול להוציא את הביטאון שלו ''מיזכר'' אשר מופץ לניצולים ולנציגי הציבור. מכאן שמי שמחפש את חלם של אתמול - שלא יטרח. היא כאן והיום, בתוספת ביורוקרטיה שלומיאלית ומרושעת.

---

במשרד האוצר לא שומעים, לא רואים גם דברים אחרים

ברשימה שבה התייחסתי למשבר המים שאלתי: מי אחראי לצרות האופק הזאת, מי עומד מאחורי הנחשלות הזאת, מי מוליך אותנו כסומא באפילה תרתי משמע. הרי אם יש מקום להקמת וועדת בדיקה רצינית, זה התחום... בעצם מי שקובע את העניינים במדינה, לא רק בנושאים השוטפים אלא גם העתידיים הם פקידי האוצר ובראשם אנשי אגף התקציבים, ואין זה משנה מי השר.

הזכרתי שלא מכבר נשמעו כמה ביטויים כלפי אנשי האוצר. ח''כ זבולון אורלב שהיה בעבר שר בממשלה התבטא בין היתר: עובדי אגף התקציבים הם חרוצים ומוכשרים מאוד אבל לצערו הראייה שלהם צרה וקצרת טווח. מדובר בראיה צרת אופק עם היבטים כלכלים בלבד. מדינת ישראל היא לא עסק מסחרי שכול דבר צריך להיבחן ברוח של רווח והפסד. ח''כ רן כהן לשעבר שר התמ''ת אמר כי, בפועל אגף התקציבים שולט בשר האוצר ולא להיפך. לדעתו יש לבזר את כוחו של אגף התקציבים. נשיא המכון לדמוקרטיה פרופסור אריק כרמון מצוטט ''המדינה מנוהלת על ידי 3-4 פקידים... ספר התקציב הוא ספר המדיניות של הממשלה'' ( הציטוטים מ''דה-מרקר''- 28.9.2006). בשעתו עיכבו פקידי האוצר במשך שנים את בניית מתקני ההתפלה, מבלי לתת את הדעת מה המשמעות של ההתפלה לעתיד ישראל לא רק כמקור מים אלא כיצוא ידע. אין כמעט מחלוקת שבעוד שנים המים יהיו מצרך יקר ערך יותר מאשר נפט, ובייחוד לנוכח התחממות כדור הארץ.


האוצר - שני מימין, ראשון בין לא שוויםבכנס חירום שנערך ב-‏14 באפריל 2008, בעקבות הבצורת קרא שר התשתיות, בנימין בן אליעזר, להגדיל בעוד 200 מיליון מטרים מעוקבים את כושר הייצור של מתקני ההתפלה (עד עתה אושרו 530 מיליון) ולהשלים בהקדם הקמתם של 20 מתקנים נוספים. באמצעות מתקנים אלה ניתן יהיה להפוך כמויות גדולות יותר של מי ים לראויים לשתייה או לחקלאות. בראיון ל''הארץ'' מתח ראש רשות המים, הפרופ' אורי שני, ביקורת על החלטת הממשלה בשנים האחרונות לצמצם את פרויקט התפלת המים. כמה שנים גשומות הספיקו כדי להתפתות לצמצם את ההתפלה, אמר שני, אגף התקציבים באוצר תבע להקים את מפעל ההתפלה באופן מבוקר. הם טענו ש-‏230 מיליון מ''ק יספיקו והממשלה קיבלה את דעתם, למרות שנציבות המים הזהירה כי מדובר בהימור מסוכן.

תחת הכותרת ''מי מפחד ממועצה מייעצת'' (דה-מרקר 23.4.2008) כותב פרופסור זאב סגל, הפרשן המשפטי של ''הארץ'', כי ''גופים בעלי סמכויות מייעצות הם חלק מהמטען הדמוקרטי, בהבנה שאין במסקנותיהם ובהמלצותיהם כדי לחייב את הכנסת או הממשלה''. לדעת זאב סגל האמת היא שהאוצר הוא שהצליח ליצור הפיכה שעבירה אליו את עיצוב המשק, משל אין ממשלה ואין חברה אזרחית שמוסמכת לקבוע את סדריי העדיפויות.

מן הנתונים בימים האחרונים מתברר שבעוד שחלקי אוכלוסייה גדולים משוועים לתמיכה ולסיוע, הממשלה גמרה את הרבעון בעודף הכנסות, בעיקר על חשבון משרדי הרווחה והחברה (שמשום מה לא ''ניצלו'' את התקציב). וגם בקרב העצמאיים הקטנים מסתבר שכ-‏70 אלף מהם לא מגיעים לסף המס, כלומר, שכרם הוא בגובה משכורת המינימום במשק ואולי פחות מכך.

נסתפק בדברים שמובאים לעיל כדי לקבוע שלא מועצה כלכלית חברתית היא אבן נגף בדרך ליציאה מן המבוך, אלא במידה לא מבוטלת האוצר, אשר כמו בסיפורו של שלום עליכם, טוביה שלנו כבר הגיע להישגים אדירים בגמילת הסוס מאכילה. אלא שהבהמה עומדת לפני מעידה. מוסר השכל, אדוני שר האוצר: במקום להסמיק, תחוויר. המשרד שלך באמת זקוק - לא להפיכה. מהפכה בראיית המציאות- תספיק.זאת מה שהשלישייה בעצם ביקשה.

---