הכמיהה הנאיבית לקביעות

אמר קהלת (פרק א' פסוק 9):

מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

משחר ימי ההיסטוריה קיימת כמיהה של העמים ככלל ושל האדם כפרט לקביעות ולמחזוריות, המספקים משענת וביטחון כעוגן הצלה מסערת המציאות ומאי הוודאות שבחיים האמיתיים.

כך מרגיע שלמה המלך את העם ו''מבטיח'' – אולי גם לעצמו בשעת מצוקה – כי ''אין חדש תחת השמש''.

השלום שבחלום – בניגוד למלחמות המציאות – הוא חלק מהקביעות המיוחלת.

ברור שאפשר לייחס לפסוק המצוטט מגוון של פירושים, אך כאן ידובר על פשוטו. ופשוטו – הכול כמו שהיה, הכול יציב, הכול צפוי, אין הפתעות, אין חדש, תרגיעו.

מכאן ועד להאמין בזה – קל וחומר: לשאוף לקביעות הזו ולהתנהל בהתאמה לכך – ארוכה הדרך, ורק פתי יאמין, כי החיים זורמים, משתנים, מפתיעים, בלתי צפויים, בלתי נשלטים ותלויים באינספור גורמים.

למשל, הכמיהה לגבולות של קבע, כפי שבאה לידי ביטוי פומבי על ידי אולמרט לקראת בואו של בוש לישראל היא נאיבית, בלתי מציאותית, לא תקום ולא תהיה - ותהא זו איוולת לכלכל את המדיניות לאור כמיהה תמוהה זו.

כי לא יהיו גבולות של קבע, ולהזכיר, גם לא היו, מאז כיבוש הארץ בימי יהושע, ולא צריך שיהיו.
גבולות של קבע אינם גבולות בטוחים, ואינם בהכרח ''הגבול השקט''.
לדוגמא, רצועת עזה נמסרה לאויב תוך פינוי ישובים והעברת אוכלוסין, מתוך תקווה נאיבית כי נסיגה זו תביא שלום, שקט ויציבות, תקווה שלא לקחה בחשבון את העובדה הבסיסית שהצד השני – לא מסתפק במה שקיבל, ולא יסתפק לעולם במה שיקבל, לא יסתפק בפחות מהשמדת ישראל, וזאת לא יקבל. (על פי דבריו הוא – אפילו תהיה שביתת נשק, היא תהיה זמנית לצורך התארגנות לשם הגברת הטרור).

הדוגמא הכי טובה להפרדה בין המושגים – גבול קבע וגבול שקט – הגבול עם סוריה:
הגבול בין מדינת ישראל לסוריה הוא גבול שקט מאז שרמת הגולן בידי ישראל, ואף על פי כן חלקים חשובים במדינת ישראל, ערבים (ברור) ויהודים (תמוה) - לא רואים בגבול השקט הזה גבול של קבע, זאת ועוד, אם יעבירו שטחים לחזקת סוריה – במטרה נאיבית לשקט וליציבות – רק אז יתחילו פעולות איבה וטרור גם משם... והשקט יופר...
כמו בעזה...

הכמיהה לקביעות יכולה להופיע בספרי הנביאים ובספרות המשיחית כערגה לבואו של המשיח, אך לא יהיה זה חכם (בלשון המעטה) לכלכל על פי כמיהה זו את הצעדים המדיניים. יתירה מזו, הכמיהה לקביעות היא מסוג המאוויים הנשמרים פנימה בלב ואינם אמורים לגילוי בפרהסיה, בגלל שהכמיהה הזו היא נוסטלגית, נאיבית, משדרת פחדים ואין מקום לגלותה ברבים במסגרת עסקים ופוליטיקה, בדיוק כשם שלא אמורים לזהות חשש מהקלפים הגרועים אצל שחקן פוקר מנוסה.

אלא שהדיוט במדיניות וטירון פוליטי – אינו מסוגל להפנים את הכמיהה לקביעות, המתפרשת אצל האויב - בצדק - כמו הכמיהה לשלום – כחולשה, כרתיעה, כפחדנות וכהזמנה להקשחת עמדות ולגברת הטרור.

לא זכור לי כי בעימותים הצבאיים ולקראתם, בין ארצות הברית לבין מדינות שונות (ורבות) בעולם – התנסח נשיא אמריקאי כלשהו תוך חשיפת כמיהתו לקביעות או תקוותו לשלום בין ארה''ב לבית מדינת אויב (ואם יימצא אחד כזה לרפואה מבין עשרות הנשיאים – לא ממנו תילקח דוגמא).

ואולמרט, חושף את רגשותיו ואת מאווייו לקביעות ולשלום כלפי כל וללא עכבות, נוכח לגלוגם של הפלשתינאים, הפורעים את חשבון ההתרפסות והפחד - בלי להבטיח כלום.

---