|
|
|
אלתרמן הינו תשובה בהרבה מצבים ועיתים. לעת הזאת, יש להקשיב ''לשיר משמר''. בפרט, נוכח התקיפה המכוונת כעיקר להשחית ולאיין את הרוח:
שמרי נפשך כוחך שמרי שמרי נפשך
שמרי חייך בינתך שמרי חייך
מקיר נופל מגג נדלק מצל חשך
מאבן קלע מסכין מציפורניים
שמרי נפשך מן השורף מן החותך
מן הסמוך כמו עפר וכמו שמיים
מן הדומם מן המחכה מן המושך
והממית כמי באר ואש כיריים
נפשך שמרי ובינתך שיער ראשך
עורך שמרי שמרי נפשך שמרי חייך
זה ערב קיץ לכאורה זה לכאורה
רק ערב קיץ טוב ידוע וישן
שבא לחסד ולרחמים, לא למורא
ולא לרחש חשדות ודבר אשם
שבא עם ריח תבשילים ועם מנורה
אשר תאיר עד אם ננוח ונישן
אשר תאיר עד אם ננוח ונישן
רק ערב קיץ חם וטוב הוא לכאורה
רק ערב קיץ חם שבא למורא ........
[*] שאר בתי השיר הוסרו על מנת להמנע מפגיעה בזכויות יוצרים. השיר במלואו מובא בלינק המצורף. [המערכת]
בחיפוש באינטרנט שערכתי לפני זמן מה, מצאתי כתוב כי הבית השני לאחר שהשיר שונה הינו כדלקמן:
העיר חשכה. אין איש יודע מה זה עם.
אין עם יודע מה זה איש ומה אשה.
אך בחוצות, אך בחוצות בערב חם,
בערב חם השט כצחוק וכלחישה,
רצים על שתים השמים והים
והשקיעה שנפרדה מן העולם
והדגלים והשפה החדשה
ועוד מאלתרמן לעת הזאת:
מתוך ''פונדק הרוחות'':
חננאל (בדבריו לאמרגן שלו)
ואם גם לא תשמע! העולמות אשר אמרת,
הם והדומים להם, מלאו את העולם -
אנו חיים תחת שמים שלהם
ולא תחת שמיו שלו.
בתוכם אנו מכלים חיינו,
ואילו בתוכו אנחנו משמיעים רק את הצווחה הראשונה
ואת האנחה האחרונה. ואותו עולם שהולכת אותי בו
עד לילה זה - אולי הוא מעוות מכל השאר (הכוונה לעולם האמנות, אך אולי גם לעולם מילות הרטוריקה והמקסם - הערת מיכאל)
- אולי הוא מעוות מכל השאר,
שכן כל עיסוקו וכל שיחו דשים רק בה, רק בה,
בישותה הלא נשנית של תבל, ולמעשה
הוא החוצץ ביננו ובינה.
ומעבר לרטוריקה - איש הרוח כפי שנועד להיות
מתוך ''עיר היונה''
6 בתים מתוך
האב
וצילו על הקיר כאריה. והוא צל החולי והכלא.
אך שותק ועצור הוא האב. לא זנוק בצעדיו ולא רתע.
וזרים לו סמלי התוגה, כזרות המימרה הכוללת.
תוגתו, הנשקפת עדיו, חמורה, דיקנית, מפורטת.
אז יקום. בינתו בעיניו. בינתו שחיכה ונבוכה,
לא ברעש, הלב, לא ברעש. וער ודאוג כאומנת,
הוא ללב, הצועק מכלאו, את המוות מבטיח כשוחד.
וליבו מלומד ונשמע. והדעת צלולה ומאומנת.
הפכות לאומים גלגלוהו. הריצו. בגדו בו מעורף.
הוא עלה מתוכן מתנודד. מיוגע ושפוי עד לפלא.
הוא שמר על קטנות העולם העשוי בתי-אב ושמי חורף.
הוא קדשו. הוא סמך בידיו את קירות סוכתו הנופלת.
הוא פוקד בינתו, כחותיו. מצווה להם סדר ודע.
במעול מלך, בברוח שרים, חובותיו עמדו ואין קצה.
אחותנו, זכרי את פניו. הוא היה לך לאב גם לרע
ולבו, כי נטרד וייעף ויאהב, לא הגיד לך החצי.
ארץ ארץ נושבת, ראי: החזק מני כל מבצריך
הוא הקרב הערוך שלאב באשמורת לילית מכוכבת.
הקיפוהו דיק ואילים, אבל לך הוא ולא לצריך,
ביגיעה שתגיה עקר, כדיניה של מלאכת-מחשבת.
כאן פרור של תבל. פה גרעין שממנו צמחה היא צמוח.
פה דממה. פה רגעי הברזל. הוא רואה יבשתו מתבקעת.
הוא אל ערש גוחן-וניצב. עוד בו כח. לא קץ יש לכח.
עוד לוחש הוא: אל, נפש נצור. הוא לוחש: אל נצור את הדעת.
קישורים:
שיר משמר
|
|
|
אלתרמן לעת הזאת, עת התקיפה כלפי הרוח וחוסן הרצון
עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא...
