בעידן של תקשורת אלקטרונית מקוונת או אחרת, עידן שבו הקשר האינטראקטיבי הוא א-פרסונאלי, כלומר יש בו כמעט הכול שנוגע לקשר בין הבריות מלבד הבריות עצמם - life size, אנשים בשר ודם, יש חשיבות עליונה למפגשי אנוש. אני מעלה היבט זה בהזדמנויות שונות, כאשר הקשר הוא בלתי אמצעי והוא יעיל. הוא חיובי, חשוב ופורה בכול מפגש, בייחוד כאשר התכלית היא החלפת מידע, רעיונות, תהודה לתהיות והמענה להם, שלא לדבר על הבנה בין אנשים מארצות שונות.
יש הרבה מפגשים כאלה בארץ. על חלקם שומעים וגם צופים פה ושם, וחלקם לא מובאים לידיעת הציבור. וחבל. התוועדות הציבור לדיאלוגים כאלה היא לעצמה חשובה ויוצרת דינאמיקה משלה. בין אם המדובר במפגשים נושאיים או במפגשים בין דתיים, ובין תרבותיים, במפגשים ובימי עיון וסמינרים, בין יהודים ליהודים ובינם לערבים, אזרחי ישראל או פלשתינאים וכיוצא באלה. הממשלה לא צריכה לארגן מפגשים מסוג זה, אך עליה לתמוך בהם בכול צורה שהיא. התוצאה תנוע מיֶתֶר הבנה כלפי הצד האחר-לבעיות שלנו לבין תמיכה אקטיבית באלה. ולהיפך.
מכללת ''בית ברל'', אכסניה אקדמית בעלת סל גדוש נושאים (בין היתר היא המוסד האקדמי הראשון שהקדיש בשנה שעברה יום עיון לתרומת ניצולי השואה לתרבות ולאמנות בארץ, והשנה יקיים כנס נוסף על התקשורת וניצולי השואה) יָזמה מפגש תלת ארצי - ישראל, גרמניה ופולין. תוכננו שלושה מפגשים בין לאומים בהשתתפות מרצים, מורים מבתי ספר וסטודנטים, 10 בכל משלחת. הכוונה הייתה לדון במאפייני הזהות הלאומית של שלושת המדינות.
מפגשים תלת ארציים
המפגש הראשון היה בישראל בראשית יוני. הוא התמקד בנושאי בטחון וצבא וכן השפעת השואה על עיצוב הזהות הישראלית. התכנית כללה ביקורים במקומות הקשורים או מייצגים את הזהות הלאומית הישראלית. בית התפוצות, בית הפלמ''ח בתל אביב ואתרים בירושלים בעיר העתיקה וליד הכותל, בכנסת וביקור ממושך ב''יד ושם''. בהר הרצל, הם ביקרו בקברו של יצחק רבין. הם עלו למצדה אירוע שהיה גורם מרכזי, כלל לאומי, בעיצוב הזהות הישראלית עד לפני זמן לא רב.
ד''ר פרייליך: החוויה במפגשיםאת הכנס ארגנה ד''ר
מירי פרייליך מרצה להיסטוריה ואחראית לפרויקטים בקשרי חוץ במכללת בית ברל. התחום האקדמי שלה הוא יהודי אירופה במאה העשרים, יהודי פולין בין שתי מלחמות העולם, שואה ותנועת בית''ר בתקופת השואה
עברתי עכשיו את אחד השבועות המרתקים בקריירה המקצועית שלי מפגש תלת לאומי של שבוע ימים בהשתתפות משלחות מפולין גרמניה וישראל, מספרת לי הד''ר פרייליך.
הנושא היה מאפייני הזהות הלאומית הישראלית. מדהים לשמוע את עמדותיהם של האנשים לגבי ישראל. ואני יכולה לומר כי הצלחנו בצורה משמעותית לשנות את תפישתם של 20 אנשי אקדמיה מגרמניה ופולין לגבי ישראל.רעיון המפגש, שהועלה לפני כמה שנים, היה של הפרופסורים,
גורני,
זיידנברג ו
ארנסברג מן המכללה והוא מומש רק כעת על ידי הד''ר פרייליך.
בהתחלה הוטרדו המשתתפים מהמרכזיות של הצבא בחיינו בארץ. בייחוד הגרמנים באו עם דעה קדומה שלילית לכל העניין המרכזי שיש לצבא ולביטחון בחברה הישראלית. אחד מהמקומות הראשונים שבהם ביקרנו היה מוזיאון הפלמ''ח, והם לא הבינו מדוע צריך להביא לשם בני נוער. לאחר סיורים ברחבי הארץ שכללו מפגש מקרי לחלוטין בתחנת דלק עם קבוצת חיילים ממשפחות קשות יום וחיילות שפקדו עליהן. הם גילו פנים אחרות של כול נושא ביטחון וצה''ל ובמידה רבה שינו את דעתם על ההיבט הצבאי של החברה הישראלית וכל הכרוך בכך. בהרבה היבטים הם לא התעניינו כלל קודם לכן, ובאחרים הם קבלו תמונה מעוותת.
אני כבר עמדתי על נקודה זאת כאשר אדם כמוני שהוא ביקורתי לגבי תופעות שליליות בחיינו, רואה עצמי בחוץ מסביר נמרץ. זאת לא בגלל ביקורת בחוץ אלא בשל עוות התמונה, בראש ובראשונה על ידי המדיה. הבאת אנשים לכאן שיראו ויתרשמו היא הדרך האולטימטיבית לנהל איתם סיג ושיח. לדעת ד''ר פרייליך
השילוב של מפגשים אלה עם כל מה שהיה צריך לעשות, מספר הרצאות, קבוצות דיון וביקורים במספר מקומות בארץ כדי להמחיש להם את מצבנו. גם הנושא של השואה עלה בצורה חזקה מאוד והגרמנים (פחות הפולנים) הבינו מאוד כיצד הדבר משפיע על עצוב החברה הישראלית.הנושאים נדונו הן במליאה והן בקבוצות העבודה והם נעו בין המשולש הלשוני- עברית,גרמנית ופולנית
(אשר היידיש היא צרוף של השלושה. צ.ג) זהויות תרבותיות שונות ושיטת החינוך הישראלית של חברה הטרוגנית, מ''כור היתוך'' ועד לחברה רב תרבותית, יהדות וישראל, השואה והאומנות, והשפעת הניצולים על החברה הישראלית.הזכרתי רק חלק קטן מן הנושאים.במישור הבין ארצי- בחינת השוני והדמיון בזיכרון הקולקטיבי והפרטי בקרב שלוש החברות.
מי שמעוניין ביותר פרטים על המפגשים יוכל לפנות למכללת בית ברל ולד''ר פרייליך ואני מניח שהם ברצון ימסרו פרטים מלאים על מה שהיה ועל מה שיהיה. אני לא נכנסתי לפרטי סדר היום, אלא הבאתי איזו צדודית כדי להמחיש את החשיבות של דיאלוגים כאלה ואחרים.
בשיחה עם כתב ''הארץ'' אורי בלאו (
ישראל מבודדת את עצמה, 11.6.2009) אומר יו''ר וועדת האו''ם לחקירת אירועי מבצע ''עופרת יצוקה'' והרקע לו, ריצ'רד גולדסטון, שישראל שגתה ושוגה שהיא מסרבת לשתף פעולה עם הוועדה.
אני מבין את הרגישות הישראלית למועצת האו''ם. אני חושב שהתנהגו אליהם בצורה לא הוגנת, הוא אומר בראיון טלפוני שנערך אתו השבוע ממשרדו בהאג, הולנד.
אבל חשבתי שהפעם זה יהיה אחרת, כיוון שישראל מקבלת את ההזדמנות שהיא מבקשת במשך שנים, לפרוש את טיעוניה בפני האו''ם. אני מאוכזב שישראל לא מנצלת אותה.את זה אומר אדם שמגדיר עצמו ציוני מושבע ויש לו בת שחיה זה 11 שנה בישראל, ואשר התנה בפני מזכיר האו''ם את נכונותו לשמש כיו''ר הוועדה אם היא תחקור גם את ההתקפות של הפלשתינאים בעזה על ישובים ישראליים בתקופה שלפני המבצע. מה יועיל לישראל אם היא תסרב למפגש עם הוועדה. היא הרי את הדו''ח על ההרס בעזה תפרסם, ואפשר שאם ישראל תציג את עמדתה זאת עשויה גם לתת ביטוי לרקע של מבצע ''עופרת יצוקה''.
דוגמה לעוד מפגש. המפגש של הנשיא לשעבר
ג'ימי קרטר עם ההרס בעזה. והוא הביע את דעתו. אבל היה לו גם מפגש עם נציגות ''גוש עציון'', והוא הביע את דעתו שאנשי הגוש נדהמו לשמוע. מעשה בלעם. גוש עציון צריך להישאר במסגרת מדינת ישראל- אמר. כן אותו ג'ימי קרטר שרואים אותו כאן אנטי ישראלי, (הטחה חסרת יסוד) לפיכך מפגשים יש להם תמיד ערך חיובי, אם לא בטווח הקצר הרי בטווח הביניים או אפילו כהשקעה לטווח הארוך.
מפגש עם אנשי מדיה גרמניים
בארץ קיים גוף בשם Israel encounter programs– ''תוכניות מפגש בישראל''. גוף זה מקיים קשר עם מוסדות שונים בחו''ל, בין היתר עם ה''סוכנות הפדראלית הגרמנית לחינוך אזרחי''. במסגרת תוכנית זאת הוזמנו לארץ יותר מ-20 עיתונאים מכול ענפי המדיה, לרבות התקשורת העילית, בגילים בין 35-45, שזה להם הביקור הראשון בארץ. אתי הם נפגשו מיד לאחר ביקור ביד ושם, ביקור שהימם אותם. אני כדרכי מדגיש בשיחותיי את נושא התקומה של הניצולים, תרומתם להקמת המדינה ולביסוסה, סיפור של תקווה שצמחה מתוך הייאוש. בהקשר זה הזכרתי את סרט התעודה שהפקנו בשם,''עופות החול'' שעלו מן האפר. קראתי בפניהם קטע מתוך מנשר ניצולי השואה, מסמך יהודי-ציוני הומניסטי מכונן.
עיתונאים גרמניים: שאלות רבותהנושא התמקד בהשפעת הגומלין בין אירופה לבין ניצולי השואה שבאו משם. כמובן שבצד אזכור המפלצת הנאצית לא יכולתי לפסוח גם על אלה שהתבוננו, במערב ובמזרח, ושתקו. שכן היו כאלה שעשו, אך הם היו מעטים. ניתן היה לעשות יותר גם בגרמניה (ובהקשר זה קראתי אפיזודה מתוך ספרי ''
גשר של נייר'' – סיפור שהועתק בספרו של סר מרטין גילברט, ''
חסידי אומות העולם - גיבוריי השואה שלא שרו עליהם'', (THE RIGHTOUS- the unsung heroes of the holocaust- doubleday 2002) איך חייל גרמני מבוגר הציל את חיי ביער מושלג וקפוא), וודאי שניתן היה לעשות יותר בארצות אחרות, כולל ארה''ב.
מכאן הקשתי על יחסי לאירופה כיום, אותה אירופה הפעם חופשית. כאשר אני מבקר בה אני מוצא עצמי ''מסביר'' תופעות בארץ, שאני שולל אותן, את הפן האחר שלהם, מכיוון שהדברים נקראים, נשמעים,נצפים בחוץ כשהם מעוותים, כפי שהזכרתי לעיל. אירופה, אמרתי להם חייבת להכיר לא רק את ה- raison d'être להקמת המדינה, אלא את כורח קיומה כמדינה יהודית. זאת נקודה שעליה אני עומד בכול מאמריי. ראש הממשלה בנאום בר-אילן הדגיש נקודה זאת, אף שיכול היה להימנע מכך משני טעמים. נימוק טקטי. אנו לא מוכנים לתנאים מוקדמים, מדוע שהצד השני יהיה מוכן. אבל הטעם החשוב יותר הוא שאנחנו לא זקוקים להכרה בנו כמדינה יהודית. אנו מדינה יהודית דמוקרטית. מאידך, גם אם יכירו בנו כמדינה יהודית ולא ניפרד מן הפלשתינאים, ומן השטחים שלהם, זאת, בסופו של דבר, לא תהיה מדינה יהודית.
אשר לאירופה, יש לי בעיות איתה גם היום. ונתתי לכך ביטוי מודגש בפגישה עם העיתונאים הגרמניים. וכאן חזרה על עצמה תופעה שאני חווה אותה כול אימת שאני מופיע בפני אנשים מבחוץ או ישראלים כמו חיילי צה''ל שאני משוחח איתם בימי הזיכרון לשואה. ברגע שהצנרת נפתחת, והיא תמיד נפתחת כמו במפתח שוודי, בא מָטָר השאלות שגולש הרבה מעבר לזמן שהוקצב. וזה מתחיל בבקשה להבעת דעה על המוזיאון החדש ביד ושם, שממנו באו זה עתה. הם קבלו מידע על ההבדל בין הישן לבין החדש. וזה מעניין. הם שמעו שהישן היה פחות מתוחכם אבל שורשי יותר, בראשיתי יותר. וצר היה להם שלא ראו אותו כמות שהוא היה. אמרתי להם שלדעתי המוזיאון החדש ביד ושם עונה לציפיות שלי, לא רק בשל שפע המידע ודרך הצגתו- בנתיב מתפתל מתמשך- היסטורית ומהותית, אלא בעובדה שהפעם יש רקע נרחב לשואה. ישנן הקהילות היהודיות שנכחדו ואין להם זכר, יש שורשי האנטישמיות, שכן השואה לא צמחה על שדה בור.זה מידע חינוכי מן הדרגה הראשונה. ללמוד את הרקע, את הקרקע שעליה צמחה השואה.
ואז מישהו מבקש לדעת האם חזרתי לפולין והאם הייתי באושוויץ ואיך הייתה התגובה שלי. אמרתי להם כי בשבילי אושוויץ כיום זה מוזיאון קר. ואמרתי להם מה שאמרתי לילדיי כאשר ביקרנו במקום. כאשר אני לא רואה את ההמונים נדחקים כמו עדר במכלאה, מופָלים בקָתות רובים, נבעטים, נורים כמו כלבים שוטים, ובצד רצים אנשי הגסטאפו עם כלבי הציד שלהם. כאשר אני לא רואה עשן מיתמר ממשרפות בירקנאו ולא מריח את הריח החרוך של בשר - זאת לא אושוויץ. זה אמור לגבי גטו לודז'. שם אפילו אין איזה מוזיאון של הגטו. כמעט אותם בניינים, בהבדל אחד. כאשר אני הייתי שם היה גשר מעל לרחוב זאגרודובה (Zagrodowa) זה הגשר מעל שני חלקי הגטו ברחוב מגודר בגדר תיל מחושמלת, שבו נסעו חשמליות עם אנשים, צמודים לחלונות, דוממים, סקרנים או אפילו חיוך על שפתיים - מן החופש, היחסי, אל החופש, כבני אדם. ואילו בצד ליד גדרי התיל עמדו שלדי אדם או היו מוטלים פגרי אדם. זה כול ההבדל.
אני לא אומר שעיתונאים סקרנים אלה שאנגלית רהוטה בפיהם למדו הכול, על רגל אחת או על שתים. הם שמעו, הם רשמו, הם עוד יעכלו. והייתה שאלה אחרונה ששאלה עיתונאית אחת, לאו דווקא מבין הצעירות. ''
האם יש שאלה שאתה לא מוכן לענות עליה''. עניתי בלאו מוחלט. אדרבא, אמרתי, ככול ששאלה פרובוקטיבית יותר, יש לי ההזדמנות להשיב עליה.
נדמה לי שעל משקל אמירתו של הלל הזקן, זאת התורה של המפגשים כולה ואידך זיל וגמור.
מפגשים כגשר אנושי
אז מה? אותם גרמנים ופולנים ''חדשים'' גם הם
