לא צריך להיות מומחה לענייני הערבים או המזרח התיכון, ואני אכן אינני כזה, כדי לשים לב לרוח הקרה שנושבת מארמון המלוכה ההאשמי ברבת עמון. הרושם הוא כי בצד ההיבט המדיני של התייצבות לצד הפלשתינאים, שמהווים כמחצית או יותר בארצו, המלך עבדאללה נפגע מהעדר תשומת לב מצד המערב ובראשו ארה''ב, ולא פחות מזה מהעדר עניין ישראלי לשָלֵב את המלך במהלכים המדיניים. אנו יהירים.
ירדן שכנתנו ממזרח, גם בתקופות של עוינות פוליטית הייתה הנוחה שבאויבנו. לאחר חוזה השלום עליו חתמו
יצחק רבין ו
חוסיין מלך ירדן באוקטובר 1994 היחסים בין שתי המדינות הלכו והתפתחו לא רק במישור הפוליטי אלא גם הכלכלי ובתחומים אחרים, בעיקר התחום הביטחוני. להזכיר אלמנט אחד: הגבול עם ירדן אורכו 500 ק''מ, יותר מכפלים מאורך הגבול עם מצרים. הביטחון בגבול הארוך הזה נשמר בקפדנות על ידי כוחות ירדניים, ויש שיתוף פעולה הדוק בין זרועות הביטחון של שני הצדים.
ליחסים בין ישראל ירדן היסטוריה ארוכה שתחילתה בימים של טרום מלחמת העצמאות ואלה נמשכים עד עצם היום הזה. במהלך היחסים הללו הובהר ללא ספק כי לישראל אינטרס אסטרטגי בקיומה של ירדן עצמאית וראש הממשלה
דוד בן גוריון אף הדגיש זאת במכתב למלך חוסיין בימי המתיחות שבין ירדן ל
סוריה בשנת 1960 עם הקמת האיחוד בין
מצרים לסוריה –
קע''ם (קהיליה ערבית מאוחדת). זה אמור גם בעת הסכנה של כניסת צבא עיראק לירדן.
רק פעם אחת ניצבה ירדן חזיתית, במלוא מובן המילה, נגד ישראל, יחד עם מצרים וסוריה - מלחמת ששת הימים, כאשר היא יצאה המפסידה הגדולה. אבל גם ככה כאשר חוסיין החליט לחסל את אש''ף בירדן עקב ניסיון הפיכה פלשתינאי בשנת 1970, וטנקים סוריים החלו להגיח לעבר ירדן, ישראל הזרימה כוחות יבשה לגבול עם סוריה וחיפתה על ירדן מן האוויר. הסורים הבינו את הרמז הגלוי ונסוגו. ירדן הייתה אסירת תודה, וחוסיין אף התבטא ככה. אבל ביסודו של דבר, בהגנה על גבולה המזרחי הארוך, ישראל הגנה על טבעת הביטחון שלה עצמה. אפשר לומר כי ירח הדבש ביחסי שתי המדינות היה בתקופת המלך חוסיין עד כדי כך שהמלך הזהיר את גולדה מאיר, ראש המשלה, בשנת 1973 שאם לא תהיה פריצת דרך בתהליך המדיני תפרוץ מלחמה. ישראל ככול הנראה לא שעתה לאזהרה ומלחמת יום הכיפורים לא איחרה לבוא.
כשם שישראל הייתה רגישה מאוד בכול הקשור בירדן, ירדן הייתה רגישה מאוד בכול הנוגע לפלשתינאים. הדבורים בשעתם על ידי
אריק שרון כי ירדן היא מדינת העם הפלשתינאי (גישה שהוא חזר בה) הטרידו לא מעט את הירדנים. זה היה עקב אכילס של חוסיין ומשום כך כאשר פרצה האינתיפאדה בשנת 1987 הכריז המלך על ניתוק מערכת היחסים המנהליים בין ארצו לבין גדה.
אירועים מרכזיים שונים, חלקם גויים וחלקם סמויים, תוך התערבות אינטנסיבית של הנשיא
קלינטון, הביאו לשלום המיוחל עם ירדן, שלום שכלל את כול המרכיבים החשובים, גבולות, ביטחון, נורמליזציה מלאה, מים וסעיף שמכיר באינטרס המיוחד שיש לירדן בשמירה על המקומות הקדושים לאסלם בירושלים. תושבי ישראל, ברובם המכריע לא זו בלבד שתמכו בהסכם אל נתנו לו ביטוי במיוחד. ישראלים יכלו כעת להגיע לפטרה, מחוז-חפצם הבלתי-מושג מאז שנות ה־50. הגבולות נפתחו, גשרי מעבר המו רבבות מבקרים ותיירים משני הצדדים. גם מפעלים ישראליים הועברו לירדן בשל כוח העבודה זול יותר. כמו כן, נחתם הסכם סחר ב-1996 וישראל עזרה רבות בהקמת מרכז רפואי משוכלל בעמאן.
מאז מבצע עופרת יצוקה עבר חתול שחור בין שתי המדינות, בראש וראשונה בין ראשיהם.
עבדאללה נמנה עם המבקרים החריפים והקולניים של המבצע בעזה. הוא התחרה לעתים גם בגורמים קנאים איסלמיים באיומים גלויים או סמויים. נראה כי בד בבד עם רצונו לתת ביטוי לממלכה שבה הרוב או כמעט הרוב הוא ממוצא פלשתינאי, נראה שהמלך נפגע מן העובדה שהממשלות האחרונות בישראל, זאת שבראשות
אולמרט בסוף תקופת כהונתו, וזאת שבראשות
נתניהו, כאילו התעלמו ממנו. בעוד שהנסיעות שלהם ל
קהיר, ל
אלכסנדריה ול
שארם א שייך, היו תכופות, הנסיעות ל
רבת עמון או ל
עקבה היו מועטות. לי אין כול ספק שזה פגע בכבודו של המלך. ואל נזלזל בפן הזה של היחסים, וודאי שלו בימינו. מנהיגים במערב, לא רוצים בכבוד פחות מאשר מנהיגים במזרח, אך אלה עושים זאת בצורה לטנטית, ועל פי רוב בעזרת מנגנון משומן של יחסי ציבור. מנהיגי המזרח מבקשים זאת בגלוי, שכן הכבוד למנהיג מסמל גם את הכבוד לאומה.
יהירות ישראלית
כמשקל נגד לציר ירושלים קהיר נועד המלך עבדאללה עם ראש הרשות הפלסטינית
אבו מאזן בעקבה ובסיכום המפגש האשימו השניים את ישראל במניעת השלום, והשיחות לקראתו, בין ישראל והפלשתינאים. אך עוד כמה ימים לפני כן, כאילו כדי להפגין שהוא, המלך, אינו נתון בכיסו של אף אחד, הוא ערך ביקור נדיר למדי אצל נשיא סוריה
בשאר אסעד, שאביו
חאפז אל אסעד היה אויב מושבע של הממלכה ההאשמית, ואף איים בפועל לכבוש אותה.
זהו רמז גס לישראל ולממשלתה שהתעלמות מממלכת ירדן ומראשה בכול הנוגע לעתיד המזרח התיכון, לא תעבור ללא תגובה. דומני כמו במקרים רבים של התנהלות המדיניות שלנו, גם במקרה של ירדן זה שייך ל''מצעד האיוולת'' של ממשלת ישראל.
מן הדיווחים בניו יורק בשולי העצרת, שמענו כי שר החוץ שלנו אביגדור ליברמן נפגש עם שר חוץ המרוקני, וראש הממשלה אמור לפגוש כמה מנהיגים מן האזור. אבל גם שמענו ששר החוץ הירדני ניפגש עם אבו מאזן. לא שמענו שהוא ניפגש עם שר החוץ או ראש הממשלה שלנו.
ירדן היא מדינה קטנה, אך חשיבותה לישראל היא גדולה מאוד. אם צריך היה תזכורת ליהירות שלנו ולהתבשמות ממצ'ואיזם ישראלי הופיעה ידיעה בעיתון ''הארץ'' שבה צוטט מקור בכיר בלשכת ראש הממשלה כי הפלסטינים
הם אלה ש''התקפלו'' אחרי התנגדותם להיפגש עם נתניהו. ''הם יצאו בהצהרות מיליטנטיות אבל בסוף באו'', אמר המקור (
הפסגה המשולשת). במילון העיתונאי-מדיני זה יכול להיות ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. עשוי אבל אפשר שגם לא. בכול מקרה המודל הישראלי ליהירות ללא גבולות הוא ראש ממשלתנו. אדם שכמעט אין אצלו
''אנחנו'' ואם כן, הכוונה היא ל''אני''.
ה''מקור'' קבל תגבורת גלויה בדברי סגן שר החוץ
דני איילון, אשר מחמת שתיקתו של שר החוץ שלו מדבר עצמו לדעת. מר איילון הצביע לעבר ראש הרשות הפלשתינאית ואמר
שאבו מאזן חשב כי סירובו למפגש משולש יפעיל לחץ על ישראל, והנה הוא עשה טעות מרה. זאת שפה דיפלומטית-זאת? זאת תבונה, אף שהדברים עשויים להיות נכונים? אילו הגנרל
שארל דה-גול, נשיא
צרפת בשעתו, במקום לתאר את ישראל (בנאום ב-1967 אחרי מלחמת ששת הימים, שלה התנגד בתקיפות) כ''עם אליטיסטי, בטוח בעצמו ושתלטן'' היה
מחליף את המונח ''בטוח בעצמו'' ל-יהיר'', זאת הייתה הגדרה קרובה יותר למציאות. לפרק הזה של יוהרה שייך גם ''הנאום הדרמטי'' של ביבי באו''ם שעליו תקעו בשופרות עשרה ימים לפניו. יש תחום אחד שבו מודיעים על דרמה מראש - התיאטרון. ואם אכן בימת האו''ם היא כזאת, הרי על פי דיווחים האולם היה כמעט ריק. את השאר עושים הפרשנים לפי הזוית של כול אחד מהם.
גם התקשורת שלנו, לפחות העיתונאות הפרשנית, או הכתבים שמשמים גם פרשנים, לא חסר לה האלמנט הנבואי היהיר. היא כבר פסקה שהמפגש יהיה: תה, קפה ופוטו–אופ. השאלה שהפרשנות לא שאלה היא: מדוע נשיא נבון מאוד והחלטי מאוד, כמו אובמה, בכול זאת הפעיל לחץ? ועוד יותר חשוב: מה המחיר של התה, הקפה והפוטו-אופ? דברים אלה נכתבו לפני המפגש המשולש בניו יורק. לנוכח מה שקרה באמת, לאחר המפגש, מה יאמרו הפרשנים כיורשים לנבואה העכשווית. הם כבר יאמרו. יש להם מספיק מילים נבובות במחסן שלהם. אם להשתמש בלשון המעטה - אנו בוטים. הצמרת, התקשורת ועוד אי אלה גורמים משפיעים - מפגינים בוטוּת שאין לה מקום ביחסים בינלאומיים, או בתקשורת ראויה. היחס למלך הירדני, לפחות זה שמשתקף כלפי חוץ שייך לסוגיה זאת.
אפשר מאוד כי היחס למלך עבדאללה, לא נובע מצעד מחושב וזדוני, אלא מהתעלמות. אינני יודע מה גרוע ממה.
על חטא שחטאנו למלך
אנחנו לא יודעים מה באמת חושב כל פוליטיקאי .
