פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
הפרק המרדני ביצירת א. ב. יהושע
יוסף אורן (יום שישי, 27/11/2009 שעה 13:00)


הפרק המרדני ביצירת א. ב. יהושע

יוסף אורן



כחמישים שנה אחרי שהופיעו לראשונה, הדפיסה כעת הוצאת הקיבוץ המאוחד, במסגרת ''הספריה הקטנה'' של ספרי סימן קריאה, שלושה מסיפוריו המוקדמים של א. ב. יהושע: ''מסע הערב של יתיר'', ''גֵאוּת הים'' ו''חתונתה של גליה'' (מסע הערב של יתיר). כאשר נדפסו הסיפורים האלה לראשונה, הם עוררו עניין בזכות עלילותיהם המוזרות-אבסורדיות, אשר היוו חידוש בסיפורת הישראלית, שהציעה עד אז בעיקר עלילות ריאליסטיות. ואכן, אז ריכזו הקוראים את מאמציהם בהתמודדות עם הפואטיקה הסימבולית-אלגורית-אבסורדית, שבה נכתבו הסיפורים, ולא בתוכנם האנרכיסטי, שסיפר על גיבורים המבצעים מעשים פורקי-עול ומפירי משמעת, גיבורים המתגרים בנורמות המקובלות ובסדרים הקיימים בחברה. ולכן, בזמן פרסומם הראשון של הסיפורים האלה עסקו הקוראים יותר בחדשנותו הפואטית של מחברם הצעיר והאלמוני מאשר בטמפרמנט המרדני שלו.

מאחר וההוצאה הכריזה שהיא מגישה את הסיפורים ב''נוסח חדש'', ראוי להבהיר, שלמרבה המזל מעלה ההשוואה בין הנוסחים, שתיקוניו של יהושע מתבטאים בהחלפת מילים נדירות, או כאלה שמובנן השתנה, במילים מעודכנות יותר. כמו כן תוקנו – וגם זאת בהצדקה מלאה – משפטים אחדים שנוסחו באופן מסורבל בנוסח הראשון. לפיכך, אפשר לציין בסיפוק, ששום שינוי מהותי (כגון: הוספה או גריעה של דמויות ואירועים) לא פגע בשלמות הסיפורים, שחשוב היה לשמֵר אותם כפי שנספגו בסיפורת הישראלית בימי ''הסער והפרץ'', בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים – במאה הקודמת, כמובן – כאשר יהושע ושאר סופרי ''הגל החדש'' התייצבו כמשמרת חדשה, השנייה ב''דור המדינה'', וקראו תיגר על הנושאים, שפת הכתיבה והפואטיקה הריאליסטית של סופרי המשמרת הראשונה – סופרי ''דור בארץ''.

אילולי ניתנה הדעת אז יותר למהפכה הפואטית שחוללו סופרי'' הגל החדש'' ולמאבק בין המשמרות שהתפתח בעקבותיה מאשר לייחודו של כל כותב במשמרת זו, אולי היו מבחינים כבר אז בעובדה, שהסופר היותר מרדני והיותר פרובוקטיבי בתוך המשמרת הזו הוא א. ב. יהושע. העיון כיום בסיפורים האלה מגלה, שכבר בהם הציג יהושע המוקדם את ''כרטיס הביקור'' שיזהה אותו בהמשך יצירתו, ובעיקר אחרי שיעבור מכתיבת סיפורים בתבנית הקצרה לכתיבת רומאנים.


''מסע הערב של יתיר''

הסיפור הזה נדפס לראשונה בשנת 1959 בחוברת ''קשת'' – כתב-עת בעריכת אהרן אמיר, שאירח את רוב סופריו של ''הגל החדש'' בתחילת דרכם.

עלילה הסיפור הזה נשענת על מידרג חברתי-פיקודי המבליט את מקומם של הגיבורים בסולם ההיררכי של הכפר יתיר. בתחתית הסולם נמצא האתת של תחנת הרכבת ומעליו מוצבים על-פי סדר חשיבות עולה: ארדיטי – מנהל תחנת הרכבת ביתיר, ברדון – מזכיר הכפר יתיר, ובראש הפירמידה: אדון קנאות – המפקח הכללי של מסילות הברזל בממלכה, שבתחומי אחריותו נמצאת גם תחנת הרכבת הנידחת של יתיר. היררכיה זו מדגימה מבנה של שלטון, המפעיל בהצלחה בעזרת חוקיו וסדריו את מערכת הרכבות המפותחת של המדינה.

שלטון זה הקפיא את התפתחותו של הכפר יתיר על-ידי החלטה שמנעה מתושביו להגשים את תקוות המייסדים, להפוך את יתיר במשך הזמן לצומת מרכזי במפת הפעילות של הרכבות במדינה. ולכן, מצויות רק שתי מסילות ביתיר. אחת משרתת רכבת מקומית, רכבת-משא מיושנת וחורקת מהמכרות בלֶשַע, העוצרת ביתיר פעם ביום בטרם מפציע אור הבוקר, ורכבת נוסעים מהודרת, רכבת אקספרס החולפת על פני התחנה במלוא המהירות בשעה שש ועשרים ושבע דקות לפנות ערב. מנהגה זה של רכבת האקספרס מתפרש אצל תושבי יתיר כמעשה שנועד להשפיל אותם ולהדגיש את בדידותם ונידחותם הגיאוגרפית במדינה ואת היותם מיותרים בעיני השלטון המרכזי. ולכן אין להשתומם שבקרב צעירי הכפר התעורר רצון לבצע פעולת חבלה ברכבת הנוסעים, שתשנה את יחס השלטון ליתיר.

מנתונים אלה של הסיפור יכול היה יהושע לפתח את העלילה באופן שונה מכפי שבחר לעשות. הן את מטרתם יכלו מורדי יתיר להשיג בדרך קצרה ויעילה יותר – בלי להסתכן בפנייה אל הבכירים בסולם ההיררכי כדי לקבל מהם את הסכמתם לביצוע החבלה ברכבת. האתת (שהוא גם ''המספר''), היה ודאי נענה לזיווה, יוזמת הרעיון, לוא הציעה לו בחשאי השתתפות בתוכניתה בתמורה לחסדיה. וגם הצלחת התוכנית היתה מובטחת יותר לוא כבלו רק שניהם את ארדיטי הזקן ומנעו ממנו להתייצב במועד לביצוע תפקידו היחיד בתחנה – הסטת הפסים מהמסילה המשנית למסילה הראשית כדי לאפשר לרכבת-הנוסעים ההדורה לחלוף ביתיר בביטחה.

יהושע העדיף לטוות עלילה, שהבליטה את פעולת החבלה ברכבת כמרד של אזרחים נגד השלטון המרכזי המושחת, שכמו כל שלטון הקים מנגנון היררכי שישרת אותו ויבצע את מדיניותו, מדיניות ''שב ואל תעשה, שב ואל תשנה'', שהקפיאה את התפתחות יתיר והנציחה את בדידותה ונידחותה. בכך אימץ טענה מסורתית של האנרכיסטים, לפיה שואב השלטון את עוצמתו מנטיית הנתינים להיכנע למנגנון ההיררכי שהקים להנצחת קיומו. בעלילת הסיפור המחיש יהושע, שהסולם ההיררכי הזה הוא רעוע ביותר. ככל שעולים בסולם זה אל בכירים, מתברר שאי-אפשר לסמוך עליהם, כי הם מתחמקים מאחריותם ונוטים לקבל החלטות מסוכנות.

שיאו של הסיפור הוא לכן במעמד שבו נפגשים האתת וארדיטי עם הבכיר בסולם ההיררכי – אדון קנאות, שתהילתו בפי כל: הוא מוחזק בעיני הרבים כל-יכול... דבר לא נעלם מעיניו החודרות... בשעת הצורך אינו נמנע מלחרף ולגדף גדולים וקטנים... הקפדתו על הסדר ועל הנוהג היתה למשל, ומידותיו, כך אומרים, מידות צדק הן (עמ' 27). אף שהאתת מסכם את סגולותיו של הבכיר הזה, הוא רומז בה-בעת, באמצעות ההערות הוא מוחזק בעיני הרביםו''כך אומרים'', שיחסו למידות השלֵמות שהציבור מייחס למנהיגו הוא אירוני, ואין הוא בטוח כלל שאדון קנאות ראוי לתארים האלוהיים שהציבור הדביק לו.

התרשמותו השלילית של האתת מהבכיר בהיררכיה של השלטון משתקפת בתיאור הופעתו התיאטרלית והנלעגת של אדון קנאות ביתיר. כמנהגו הגיע אדון קנאות ליתיר בקרונית האדומה שלו, שצבעה הוא צבע המהפכה הסוציאליסטית, ובמועד המעצים את דמותו – בתחילתה של סערה עזה. אך הופעה דרמטית ומרשימה זו לא התיישבה עם המראה של אדון קנאות מקרוב. האיש הבכיר, שהכול מהללים אותו כמנהיג מהפכן וכל-יכול, ניגלה לאתת כגוץ ובעל כרס קטנה – דמות עלובה ונלעגת שהתאמצה להסתיר את כיעורה בעזרת מעיל גדול וכובע משונה.

גם התנהגותו של הבכיר במהלך הפגישה היתה מאכזבת. רוב הזמן שתק ומדי פעם התנמנם, וגם כאשר היה עֵר, לא התרכז במידע החמור שבפי ארדיטי, אלא הפתיע את מנהל-התחנה הנאמן בתמיכתו ברעיון האנרכיסטי של הצעירים, שאותו הילל כ''רעיון גדול''. לשווא ניסה ארדיטי להבהיר לאדון קנאות את מניעיהם הפסולים של הוגי הרעיון ולהסביר לו שמדובר ברעיון מסוכן, שימיט אסון על הרכבת ועל נוסעיה. אם מיהירות ואם מפיזור רוח, השתיק אדון קנאות את הנחות ממנו בסולם ההיררכי, ובלשון מליצית ועמומת-מובן המליץ לארדיטי, שלא לעמוד בדרכם של הצעירים כאשר יבצעו את הורדת הרכבת המהירה ממסילתה בהגיעה ליתיר.


''גאות הים''

גם בסיפור הזה, המספר על בית-סוהר נידח ומבודד, מובלט, שהמיתקן מופעל בהצלחה בעזרת סולם היררכי. על עשרים ואחד הרוצחים שנכלאו בו למאסר עולם מופקדים שישה סוהרים: רב-סוהרים, ארבעה סוהרים ותיקים וסוהר-טירון שרק לפני כחודש סיים את ההכשרה לתפקיד. מפקדי הקורס הציבו את פרח-הסוהרים למקום הנידח הזה, כי הסיקו משתקנותו שיוכל לשלוט ביצריו (46), כנדרש מסוהר בכלא שהעבודה בו תובענית ומסוכנת כל-כך. עד כמה שגו בשיפוט אופיו יתברר מהמשך הסיפור.

כמו בסיפור הקודם הוטל תפקיד ''המספר'' גם בסיפור הזה על הניצב בתחתית הסולם ההיררכי בכלא. מאחר והסוהר-הטירון מעלה על הכתב את סיפור האירועים במיתקן בשבוע שבו גאה הים ואיים על חייהם של דייריו, אסירים וסוהרים כאחד, חשוב לשים-לב לעובדה, שבפתיחת הסיפור הוא מבליט את נאמנותו לניצבים מעליו בהיררכיה, שמעמדם מעוגן ב''ספר התקנות'' של בתי-הכלא, המפרט את כל הדרוש להפעלת בית-סוהר של המלכות באופן תקין וחוקי.

כמו בסיפור ''מסע הערב של יתיר'' מצטיירת ההיררכיה גם בסיפור הזה כאיתנה כל עוד אין היא נאלצת להתמודד עם מצבים חריגים וקשים, אך ברגע שהשגרה משתבשת, היא נחשפת בקלונה. ואכן, בהתקרב הסערה נאחז מפקד בית-הכלא באחד מסעיפי ''ספר התקנות'' – שספק אם הותאם במיוחד עבור המיתקן שעליו הופקד – ועוד לפני שהתחילה גאות הים, נטש את המיתקן יחד עם הסוהרים הוותיקים. בעשותו כך סטה באופן חמור מהכתוב ב''ספר התקנות'', שעליו לכאורה הסתמך. במצב חירום, נכתב שם, רשאי רוב הסגל לעזוב את בית-הכלא, אך רק אחרי שנבחרו להישאר עם האסירים שומר או שניים, מתנדבים ראויים לתפקידם. התקנון לא אסר על רב-הסוהרים עצמו להתנדב לתפקיד ובכל מקרה חובתו היתה לברר אם נמצא מתנדב לתפקיד מבין הסוהרים הוותיקים. אך הוא התחמק מאחריותו והטיל את המשימה המסוכנת והתובענית על הניצב בתחתית הסולם הפיקודי – על פרח-הסוהרים הבלתי-מנוסה.

הדמיון בין שני הסיפורים מתקיים גם בתיאור הפיזי של העומד בראש הסולם הפיקודי. כמו אדון קנאות מהסיפור ''מסע הערב של יתיר'' כך גם רב-הסוהרים בסיפור ''גאות הים'' הוא קטן-קומה וארשת חמורה נסוכה על פניו, אך בה-בעת עיניו יוקדות באיזו תאווה גלויה. התאווה הזו של רב-הסוהרים מתבטאת באופן שהוא מלטף את צמד הכלבים – סמלי מעמדו. הוא מלטף את הכלבים בהתמכרות, כמו מעודד אותם לבצע את התפקיד היחיד שלימד אותם לבצע מדי יום: להזדווג בעוד הוא צופה בהם.

פרח-הסוהרים מבחין ב''ברק עורמה'' בעיניו התאוותניות של מפקדו, ולכן גם הוא אינו חושש לחשוף במעמד הזה, שבו ''נידב'' אותו מפקדו להישאר בימי הגאות של הים עם האסירים, את תשוקתו: להיות שליט בלעדי של המיתקן. ואכן, איננו מסתפק בצרור המפתחות של בית-הכלא ובנשק שיימסרו לו, אלא מַתְנֶה את הסכמתו בכך שיישאר סוהר יחיד ושגם צמד הכלבים של המפקד יופקו בידיו. נכונותו הנלהבת לקבל על עצמו את התפקיד, שמנוסה ממנו היה צריך להיבחר לו, מלמדת שלא הבין ממש את המשימה שהתנדב לה: לנטוש בהגיע הגאות את האסירים למותם בטביעה, בעודם נעולים בתוך תאיהם, ולהימלט משם באמצעות הסירה של הכלא.

מרגע שהשליטה באסירים עברה לידיו, ובמקביל לעליית מפלס המים, התגברו אצלו הספקות במוסריות המשימה שהתנדב לה. במשך השבוע, שבו הפך לשליט יחיד של בית-הכלא, התעמק ב''ספר-התקנות'' וגם ביומנים – ובהם פירושיו של מפקדו לסעיפים שונים של הספר – בתקווה למצוא בהם הצדקה להוראה שקיבל. ומשלא מצא באלה מענה ללבטיו המוסריים, החל לאבד בהדרגה את שפיותו.

אף שהותר לו, כאשר תחמיר הסכנה מהגאות, להפקיר את האסירים נעולים בתאיהם, לא נמלט על נפשו. וכאשר הבין את משמעות מצבו וידע לראשונה להגדירו במילה ''הפקר'' (עמ' 66), כלומר: אנרכיה, כבר היה קרוב לאובדן בינתו. בשיא יאושו מרד ב''ספר התקנות'' וביצע מעשה אנרכיסטי מובהק. בניגוד להוראות בספר זה שיחרר את האסירים מתאיהם, ריכז אותם בחדר מפקדו וקרא באוזניהם את התקנות בתקווה שאולי הם יבינו את החוק המפקיר אותם (עמ' 68). בכך גזר במו-ידיו את גורלו והפך טרף לצמד הכלבים בתא, שבו כלאו אותו האסירים לפני שברחו אל החופש.


''חתונתה של גליה''

אף שבסיפור הזה מוצנעת יותר ההיררכיה בין הדמויות, היא קיימת וממלאת תפקיד זהה לזה שמילאה בסיפורים הקודמים. הפעם ההיררכיה היא בין אוהביה של גליה. הראשון, ארדון, היה בן הכיתה שלה. השני, עידו, היה המדריך שלה בתנועה. השלישי, איתי, היה יחד איתה בהכשרה בהיאחזות הנח''ל. הרביעי הוא דני מקיבוץ שדות-אור, שבפתיחת הסיפור נודע שגליה עומדת להינשא לו, ושאותו הכירה גליה בהיותה עדיין בהכשרה, אך אחרי שנפרדה מאיתי. ואשר ל''מספר'', מתברר, שבסיום הקשר של גליה עם איתי ובלי ידיעתה, הגדיר את עצמו כאוהב הרביעי שלה. אך למעשה, משום שהיסס לפנות אליה, כבר הידקה את הקשר עם דני מקיבוץ שדות-אור, הרביעי באוהביה. ולכן יכול ''המספר'' למנות את עצמו רק כחמישי והאחרון ברשימת אוהביה, זה הנמצא בתחתית הסולם ההיררכי של מחזריה.

במשך כל השנה שהיה עם גליה בהיאחזות, לא העז לפנות אליה, אלא מולל גבעולים בפיו וצפה בה מרחוק. אחרי שנודע לו משיחות החברים שגליה מקיימת קשר אהבה עם מישהו בקיבוץ שדות-אור, הרגיש שאינו יכול להישאר עוד בהכשרה, ולכן פרש מהגרעין ועזב את המשק. ודווקא אז, כשהיה כבר רחוק ממנה, אזר לפתע אומץ ושיגר אל גליה מכתבים תמוהים לקיבוץ שדות-אור, הקיבוץ של דני, שאליו הצטרפה בסיום ההכשרה. ובעקבות המכתבים גם נסע לקיבוץ, פגש את גליה וגילה לה את אהבתו אליה, אך היא שמעה ושתקה מזועזעת ודחתה אותו. וכעת, אחרי שנודע לו ממודעה זעירה בעיתון, שגליה עומדת להינשא לדני, הרביעי במניין אוהביה, בחר להגשים את אהבתו לה באופן היחיד שנותר לו – בשנתו בחלום.

אם כן, החידוש בסיפור הזה (שנדפס לראשונה בחוברת ''קשת'' בשנת 1960, כשנה אחרי פרסום ''מסע הערב של יתיר'' וכשנתיים לפני הסיפור ''גאות הים'', שנדפס בעיתון למרחב ב-‏1962) הוא בהעתקת עיקרו של הסיפור מהמציאות הקונקרטית-חושית למציאות הוירטואלית-דמיונית של החלום. אחרי הסיפור הזה יתמיד יהושע להסתייע בפסיכולוגיה בכלל ובחלומות בפרט וגם יגביר את השימוש בהם בעלילות הרומאנים כדי לנמק ולהצדיק בעזרתם את מעשיהם האנרכיסטיים של הגיבורים.

הידיעה שגליה עומדת להינשא לדני הציתה את קנאתו של ''המספר'' לה. בממשות אין הוא יכול לעשות דבר כדי למנוע את נישואיה לדני, אך בשנתו נפתחות בפניו כל האפשרויות להגשים את המעשה הזה. שום טאבו מוסרי-חברתי אינו אוסר עליו להתערב בחלום בחייה של גליה ולנסות לא רק למנוע ממנה את הנישואים לדני, אלא גם להציב את עצמו לצידה כחתן במקומו (עמ' 93). כלומר: ההבדל העיקרי בין הסיפור הזה לשניים הקודמים הוא בכך שגיבור הסיפור הזה מימש בחלום מעשה אנרכיסטי, שגיבורי הסיפורים הקודמים מימשו במציאות החושית.

החלום של ''המספר'' מתחיל בנסיעה לקיבוץ שדות-אור. כדאי לשים-לב לתיאורו של האוחז בהגה, כי נהג-האוטובוס דומה לבכירים משני הסיפורים הקודמים, ובכך הוא משלים את מידרג הדמויות בסיפור הזה. כבכירים בסיפורים הקודמים גם הוא מוזר במראהו (ראש ענק על גוף גמדי ושמן), בלבושו (בגדי מסע ירקרקים עתירי כיסים, פריפות ואבזמים) ובהתנהגותו (משליך זיתים אל פיו המשורבב בחמדנות). דומה שבנהיגה הפראית-סוערת והמסוכנת שלו, שאינה מתחשבת במצבם של הכבישים ובזה לחוקי הנהיגה הזהירה, מעודד הנהג את ''המספר'' לבצע בחלומו מעשים אנרכיסטיים, שכמותם לא היה מעז לבצע אילו היה עֵר.

ואכן, לא התקשה ''המספר'' לצרף בחלום לנסיעה את שלושת האוהבים הראשונים של גליה. וכאשר התייצבו ארבעתם בחדר-האוכל של הקיבוץ – מקום החתונה – קידמה גליה את פניהם בנימוס, לחצה את ידו של ''המספר'', ובקול דועך אמרה: 'כמה יפה שבאתם אל שמחתי'. אך כשהתברר לו שארבעתם הגיעו באיחור, אחרי שהטכס כבר הושלם, החליט ''המספר'' לבצע תפנית בתוכניתו: להפריד את דני מגליה ולשכנע אותה להצטרף אליו. ואכן בהמשך החלום, הפתיעו ארבעתם את דני בחדרו, בדיוק כשעסק בהחלפת לבוש החתונה בבגדי בית, אחזו בו והצמידו אותו למיטת הכלולות. אחר כך מנו אחת לאחת את מגרעותיו וסחטו ממנו הודאה שלא מאהבה התחתן עם גליה. אף שהחתן נכנע לדרישתם, המשיך ''המספר'' להכותו עד שהיה שכוב על הרצפה לרגליו. ומי יודע מה היה בסופו אלמלא נכנסה אז גליה לחדר והצילה את חייו.

בהמשך החלום הוליכה גליה את ''המספר'' אל מחוץ למשק וספק מבקשת ספק פוקדת אמרה לו: לך. למען השמים. אך הוא המשיך להצהיר שוב ושוב על אהבתו אליה וגילה לה שבדעתו להקים אוהל מחוץ לגדר הקיבוץ ולהמתין שם עד שיבשרו לו שדני מת ושהיא כבר פנויה להיות שלו. ''המספר'' עוד הספיק לראות את גליה בוכה לפני שנאחז באוטובוס, שנהגו לא האט לכבודו גם כעת את מהירות נסיעתו, והשחיל את עצמו דרך החלון לתוכו ונרדם. בשלב הזה, קרוב לסיומו של החלום, התעורר ''המספר'' וראה לראשונה מקרוב פני-תאווה שמנים ואדומים – פניו של הנהג שעמד מעליו ב''מלוא קומתו הגמדית'' וביקש את רשותו לסיים את הנסיעה ולחתום בכך את השתתפותו בחלום.


המכנה המשותף לסיפורים

אף ששלושת הסיפורים מצטיירים כשונים, בולטים מאוד קווי הדמיון ביניהם. בעלילות שלושת הסיפורים מתרחש אירוע מרדני-אנרכיסטי בעידוד הבכיר בסולם ההיררכי. ובשלושתם מבוצע האירוע האנרכיסטי על-ידי מי שניצב בתחתית הסולם הזה – זה המשמש גם כ''מספר'' העלילה. כמו כן בולט בשלושת הסיפורים הדמיון בין הדמויות, הן בין הבכירים (אדון קנאות, רב-הסוהרים ונהג האוטובוס) והן בין ''המספרים'' המוצבים בתחתית הסולם ההיררכי.

הבכירים דומים בפיזיונומיה שלהם. הם נמוכי-קומה, שמנים ובעלי מראה דוחה. ולכן הם נראים גרוטסקיים בבגדים הגדולים ממידות-גופם, שבעזרתם הם מסווים את עליבות המראה החיצוני שלהם. בעיני שלושתם משתקפת תאוותנות המסבירה את הקפריזיות במעשיהם ובהחלטותיהם. עיניו של אדון קנאות ''פוזלות ולחות'' והוא יונק בתאווה את המקטרת שלו. העיניים של רב-הסוהרים יוקדות באיזו תאווה גלויה. לנהג האוטובוס פני-תאווה שמנים ואדומים. יתר על כן: בשלושת הסיפורים מתקשרת סערה להופעת הבכירים: בסערה מופיע אדון קנאות ומתיר לצעירי יתיר לבצע את החבלה ברכבת. עקב הסערה שעומדת להביא את הגאות לאי מעביר רב-הסוהרים את האחריות על בית-הסוהר לפרח-הסוהרים חסר הניסיון. ובנהיגה פראית וסוערת-מסוכנת ממריץ נהג האוטובוס את ''המספר'', שגליה דחתה את אהבתו, לבצע בחלומו מהלכים נועזים להכשלת נישואיה לדני.

לדמויות ''המספרים'' העניק יהושע את קווי האופי ואת ההתנהגות הטיפוסית של המוצבים בתחתית הסולם ההיררכי. ממקומם הנחות הם מפגינים כלפי חוץ נמיכות-רוח וכניעה לבכירים מהם בסולם הפיקודי, אך בה-בעת הם מטפחים בצנעה שאיפה עזה לרשת את מקומם. עקב כך הם מתאמצים לזהות אצל הבכיר מהם את חולשותיו ומגרעותיו. והם מצליחים בכך, משום שגם בהם חבויה תשוקה לכוח ולשליטה, וגם להם טמפרמנט מרדני-אנרכיסטי. לפי שעה הם זהירים במעשיהם, אך בהזדמנות המתאימה יעוטו על האפשרות לבצע את הפעולה האנרכיסטית שתשדרג את מיקומם בסולם ההיררכי. ולכן, אף שהם מודעים לאסון הצפוי מביצוע פעולה כזו, לא יימנעו ממימושה, כי מקובלת עליהם סיסמת מרדנים-מהפכנים-אנרכיסטים נושנה, שכדי לכונן עולם חדש ומתוקן צריך וגם מוצדק להחריב עולם ישן ופגום שאין לו תקנה.

קווי דמיון אלה בין שלושת הסיפורים מסייעים לבסס להם פירוש, הקושר את עלילותיהם למציאות הישראלית בסביבת הזמן שבו נכתבו והתפרסמו.

על אף ''המוזרות'' של הסיפורים, עומס הסמלנות וההעלמה המכוונת של הפרטים אשר יכלו לזהות את זיקתם למציאות ישראלית מוגדרת, שיקף יהושע בעלילותיהם את מצבה של מדינת-ישראל בשנות החמישים. בשלושת הסיפורים המחיש ''עולם'' שנשלט על-ידי חוקים שאבד עליהם הכלח ואשר מונהג על-ידי בכירים שאינם מסוגלים לחולל ביוזמתם שינויים כלשהם בהתנהלותו. ''העולם'' בסיפורים אלה המחיש באופן אלגורי את הרגשת הישראלים אז שהם מבודדים מהעולם, מנותקים מהמתרחש בבירות אירופה המערבית ונתונים במצור של מדינות ערב. הרגשת המחנק הזו משתקפת בסיפורים במיוחד אצל הצעירים, שמאסו בשיגרה וציפו לשינוי שיבטיח להם עתיד אחר, מעניין וטוב מהנוכחי.

הפירוש הזה מתאים לשלושת הסיפורים, אך לשניים מהם, לסיפורים ''מסע הערב של יתיר'' ו''גאות הים'', מוצדק להוסיף אקטואליזציה נפרדת. בעלילות שני אלה מבטאים ''המספרים'', המוצבים בתחתית הסולם ההיררכי, את אכזבתם מהבכירים, שלא רק במראם החיצוני הם מוזרים ומגוחכים, אלא גם בהחלטותיהם אין שיטה והיגיון – ועקב כך כשלו כמנהיגים בשעת מבחן. אכזבה זו ביטאה את המסקנה שאליה הגיעו הצעירים מדורו של יהושע בתקופה שבה נכתבו שני הסיפורים: שהגיע המועד להדיח ממעמדה את המנהיגות הוותיקה מדור העליות, דורו של בן-גוריון, ולהחליפה במנהיגים מדור הצברים, דורם של משה דיין, יגאל אלון ויצחק רבין.

מסקנה זו הבשילה אצל יהושע ובני המשמרת שלו בהשפעת האירועים שהסעירו את החברה הישראלית בשנות החמישים. והבולטים שבהם: התוצאות המדיניות המאכזבות שהיו להצלחה הצבאית במלחמת סיני (1956). הגילויים במשפט של ''שורת המתנדבים'' (1957), שחשפו מעשי שחיתות של מנהיגי מפא''י: את הנַפּוֹטיזם (העדפת בני משפחה למשרות והענקת זכויות-יתר להם), את הנהגת הפרוטֶקְציה למקורבים בשיטת הפתקים ועוד – כל אותן שיטות שהמאיסו את שלטון מפא''י על צעירי הדור ואשר הולידו בשנת פירסומו של הסיפור ''מסע הערב של יתיר'' (ב-‏1959) את מרד ''ואדי סאליב'' – המרד נגד אפליית המזרחיים בחברה הישראלית. אך מעל לכל תרמה פרשת ''עסק הביש'' (1954) להבשלת המסקנה אצל צעירי הדור, שהמדינה זקוקה לחילופי דורות בשלטון.

כזכור, הולידה פרשת ''עסק הביש'' מחלוקת בין דוד בן-גוריון ופנחס לבון בשאלה ''מי נתן את ההוראה?'', והיא העסיקה וגם הרעילה את האווירה בארץ כתריסר שנים נוספות. הזיקה לפרשת ''עסק הביש'' בולטת מעט פחות בסיפור ''גיאות הים'', אך היא כמעט גלויה בסיפור ''מסע הערב של יתיר''. הדמיון בין עלילת הסיפור הזה ל''פרשה'' הובלט בעיקר בסיומו האירוני של הסיפור: על אף העובדה שאדון קנאות, בעל המראה וההתנהגות הבן-גוריונית, עודד בתשובתו העמומה את הצעירים להסיט את הרכבת ממסלולה ביתיר ולמעשה ''נתן את ההוראה'' לבצע את פעולת החבלה שגרמה לאסון, הואשם לבסוף כאחראי לאסון דווקא ארדיטי, מנהל התחנה הזקן והמסור, שהתנגד לפעולה זו וגם הזהיר מפניה, המזכיר מאוד ביושרו את פנחס לבון1.


אך גם אם נצטמצם בפירוש הראשון והפחות פרטני – שבסיפורים האלה ביטא יהושע רק את הרגשת המחנק ואת תחושת המצור שהרגישו הישראלים בעשור הראשון לקיומה של המדינה – אי-אפשר להימנע מהמסקנה, שכבר בסיפוריו המוקדמים, שפירסם בשלהי שנות החמישים, ביטא יהושע את הטמפרמנט המרדני-פרובוקטיבי שלו, על-ידי כתיבת עלילות שהגיבורים מבצעים בהן פעולות אנרכיסטיות, כדי לחולל שינוי בהתנהלות הסטיכית של החיים. ואם מסקנה זו לא הובלטה אז מספיק בביקורת על סיפוריו אלה, ניתן להסביר זאת בעובדה שבימי המאבק ההם בין שתי המשמרות בספרות, שהיו למעשה ימי ''הסער והפרץ'' האחרונים בתולדות הספרות הישראלית עד כה, לא הבחינו שהמרדנות של יהושע היתה קיצוניות יותר מזו של שאר סופרי ''הגל החדש''. ולכן, שייכה הביקורת את מרדנותו למהפכה של המשמרת החדשה, שמאסה בפואטיקה הריאליסטית של סופרי המשמרת הקודמת, סופרי ''דור בארץ'', והעדיפה את הסגנונות האוונגרדיים, שהיו מקובלים בשנות החמישים בספרות המערב: הסימבולי, האלגורי, האבסורדי והפנטסטי.

אף שלטמפרמנט המרדני המיוחד שלו כבר נתן יהושע ביטוי בולט למדי בקובץ הסיפורים ''מול היערות'' (1968) ובנובלה ''בתחילת קיץ – 1970'' (1972), רק אחרי הופעת הרומאן שלו – ''המאהב'' (1977), שבו הגיב על תוצאות מלחמת יום-כיפור, הבחינו בתרומתו המכריעה ליצירתו. יתר על כן: במעבר לכתיבת רומאנים, שהתאימו יותר להבעת ההשקפה הפוליטית – שהלכה והתגבשה אצלו בהשפעת מלחמת ששת-הימים ובהשפעת מלחמת יום-כיפור – הפליג יהושע הרבה מעבר לשני ביטוייה של מרדנותו בסיפוריו המוקדמים. ואכן, המרדנות של יהושע בסיפורים המוקדמים היתה כפולה: המרדנות הספרותית של המשמרת שלו, משמרת ''הגל החדש'', שלה נתן ביטוי בחידושים הפואטיים של המשמרת, והמרדנות הפוליטית של דורו, דור הצברים בני גילו, שמאס במנהיגים ''הגלותיים'' – ''הדינוזאורים'' מדור העליות – וציפה שניהול המדינה יועבר למנהיגים מדור הצברים הקודם. אבל ברומאנים לא הסתפק יהושע בביטויי המרדנות המוקדמים האלה, שנעשו יחד עם האחרים, אלא החל להציע – והפעם לבדו – רעיונות אנרכיסטיים בנושאי העם היהודי והמדינה. ולכן, בהופעתם של הרומאנים נחתם הפרק המרדני ונפתח הפרק האנרכיסטי ביצירת א. ב. יהושע.

מבקר הספרות יוסף אורן הוא מחבר הסדרה המחקרית-ביקורתית ''תולדות הסיפורת הישראלית'', שממנה הופיעו עד כה תשעה-עשר כרכים. בפנייה לאימייל, yoseforen@bezeqint.net, ניתן לקבל פרסום המפרט את ספרי הסדרה ואת תוכנם.


הערות:
  1. הפירוש הזה לסיפור ''מסע הערב של יתיר'' התפרסם לראשונה בכרך השלישי של הסדרה ''תולדות הסיפורת הישראלית'' – הסיפור הישראלי הקצר, 1987.



חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


אם לא הבנת מיהו א. קנאות
עמיש (יום שישי, 27/11/2009 שעה 13:53) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הרי שכל כתיבתך מיותרת בתכלית
_new_ הוספת תגובה



מרדנות? של מי?
דוד סיון (יום שישי, 27/11/2009 שעה 16:48) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

האם בדוגמה שאתה מציג, אדון קנאות הוא המייצג של מרדנות אנארכיסטית?

לפי ההסברים שלך (''המסקנה אצל צעירי הדור, שהמדינה זקוקה לחילופי דורות בשלטון'') לא מדובר במרדנות אלא בדעה שהיתה מקובלת על ידי ציבור רחב (''צעירי הדור'') שהגיע הזמן להחליף שלטון. חלק ניכר מהציבור הזה אולי נולד במפא''י אבל במסע להחלפת השלטון הזה השתתפו גם רבים אחרים מימין ומשמאל. אף אחד מהם לא התארגן למרד או ליצירת מצב אנארכיסטי. עובדה השלטון הוחלף בלי שהתרחש מרד ובלי התארגנות אנרכיסטית.

מה שמשותף למאמרים שלך הוא מעשה הדבקת התוויות!.
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי