פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
ב''נוצות'' נפרד חיים באר מהאוטופיות (חלק ב')
יוסף אורן (שבת, 02/10/2010 שעה 13:00)


ב''נוצות'' נפרד חיים באר מהאוטופיות (חלק ב')

יוסף אורן



המאמר הוא המשך לחלק א'

לקידום הפירוש של הרומאן ''נוצות'' כיצירה סאטירית המגיבה על האקלים המשיחי ששרר בחברה הישראלית ממלחמת ששת-הימים ואילך – חשוב להבליט את העובדה, שבזירת העלילה של הרומאן מופיעות גם דמויות שלועגות לאוטופיות. לא רק שגיבורים מציאותיים אלה אינם מאמינים באוטופיה כלשהי, אלא שהם גם שמים ללעג את הטירוף הקדוש שהם מזהים אצל האוטופיסטים לסוגיהם השונים.

ראש וראשון לגיבורים המציאותיים האלה הוא הקברן אֶליֶה ריקלין. מצוייד במאגר בלתי-נדלה של סיפורים על האיוולת של התימהונים מהזן של לדר – האוטופיסטים – מבהיר ריקלין בכל הזדמנות, כי הוא יכול להעיד מניסיונו, שהמוות הינו הכוח היחיד שאין לערער על ודאות הצלחותיו. ולא עוד, אלא שלמוות שלטון מוחלט על התנהלות העולם, ולכן שום רעיון משיחי לתיקון העולם לא יצליח להתממש אי-פעם וסופו להסתכם במפח-נפש למתפתים להבטחותיו.

לקחיו של הקברן ריקלין על המוות הינם רבים והם זרועים בפרקיו השונים של הרומאן, אך למען הקיצור נסתפק באחד מהם: תוך כדי כך ששורר את אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, הוסיף ואמר – שבין לבין, בין עפר לעפר, אנחנו חוטפים לנו סופגנית או לביבה ומקנחים בריבה נאה (218). וריקלין לא רק אמר, אלא גם קיים – התעלם ממחלת הסוכרת שלו וחטף דברי מתיקה בכל הזדמנות. כזכור, עמיתיו למקצוע של ריקלין מתהלכים מעדנות גם במרחב העלילה של הרומאן הסאטירי הבא של חיים באר – ''עת הזמיר'' (1987), המספר על ההווי ברבנות הצבאית במלחמת ששת-הימים בימיו של הרב שלמה גורן.

למחנה הדמויות המציאותיות משתייכת גם אמו של ''המספר''. ביום שבו מצא ''המספר'' את המעטפה ובה צילום של ילד (שאחר-כך, בלוויה של אמו, נודע לו שהוא ירואל ברזל, שניתן לו השם של בנם הבכור של הוריו), שמע את אמו מצטטת את טורגנייב מחבר ''אבות ובנים'' שאמר כי המוות משחק עתיק-יומין הוא, אך חדש הוא לכל איש ואיש (76). לכן אין להתפלא שבפני אמו של ''המספר'' ביטאה הדודה צביה את דעתה הלא-מחמיאה על אביה ועל אחיה ''המשיחיסטיים''. ברוח מציאותית זו התבטא גם גיבור נוסף ברומאן, שכנם אדון רכלבסקי, שאמר כי אין לך דבר בירושלים שאינו מובילך באחריתו אל המתים (86).

לעגם של הגיבורים המציאותיים כלפי האוטופיסטים איננו מסתכם בדבריהם על כוחו ושלטונו המוחלט של המוות, אלא מועצם על-ידי אמירותיהם על מה שמצפה למתאווים להביא גאולה לאנושות על-ידי אוטופיה שתתקן את פגמיו של העולם. דומה שהמחנכת צילה שלנק יזמה את ביקור כיתתה באתר ההרוס והמבוזה של ''מיס קארי'', כדי שתוכל בסיומו להזהיר את תלמידיה מגורלם של מבשרי גאולה מסוגה של הוגת האוטופיה ''על איחוד הדתות בעולם''. ואכן, בסיום ניפצה צילה שלנק בקבוק תרופות כחול, שמצאה זרוק באתר, כמופת לחיזוק הלקח שתיכננה להשמיע לתלידיה בסיום הביקור: כי כך מתנפצת האוטופיה בבואה במגע עם קרקע המציאות (101). ספק אם אחרי המעמד הזה יימצא מבין תלמידיה מישהו שיעז בעתיד להגביה את הראש לשמים ולבקש שם ''את היופי האבוד''. אחרי המחשה זו ישפילו את מבטם ויטו את אוזנם לצעקות האימים של החזירים שנחרו שם, למטה, בחצר המנזר הרוסי שבעמק (102).

ל''מספר'' לא חידשה המחנכת דבר, כי כבר קודם שמע מסקנת יאוש זו מפי האוטופיסטים עצמם. במסקנה דומה סיכם אביו את מאמציו להביא את בשורת האמת על אחד מארבעת המינים שנהוג לברך עליהם בסוכות: הבוז והקלון הם מנת חלקו של כל נחשון (36). וגם מפי לדר, המנוסה מאביו בכישלונות, שמע בהזדמנויות שונות דברים מפורשים על הצפוי לאוטופיסט מסוגו – והיא קובעת כוס התרעלה ששותה האוטופיסט המבקש לצאת מחדר עבודתו המוגן ולממש את מחשבותיו בעולם סביבו (138). וממש לפני שטירוף הדעת השתלט עליו לחלוטין, הספיק לדר לבטא את יאושו במילים הבאות (207): לא צמחוניות, לא אספרנטו, לא היתלות באילנות גבוהים... וכי מה סבור הייתי בטיפשותי, שאנחנו נהפוך את הסדרים הקיימים, והאינטרסנטים שבצד השני של המתרס – יצרני הגלידות, חייטי הצמרת, מוכרי הטבק וכל צאן הקדושים למינהו – יחייכו אלינו בחיבה ויצבטו לנו בלחיינו?

לפיכך, הסתכמה הפגישה של ''המספר'' עם לדר, שבה היה עליו להאזין לעיקרי האוטופיה של האוטופיסט המיואש, בתמונה הבאה שנקלטה בעיניו, לפני שחזר ונבלע בבניין של בית-הספר: גבוה בשמים, קרוב לענני הנוצה, דאה ללא ניע עוף בודד שעלה מן המדבר לבקש טרף. מוטות כנפיו היו פרושות ארוכות וחזקות, נישאות דומם על זרמי הרוח, ורק ראשו הכפוף קמעא כלפי מטה נע אנה ואנה כמטוטלת, ולפתע התכווצו כנפיו והוא התחיל צונח במהירות רבה אל האדמה (64).

בתמונה סימבולית זו מימש ''המספר'' את הרגשתו אז כנער, שבצניחתו ''במהירות רבה אל האדמה'' גילם העוף הבודד את הסוף המצפה לאוטופיסט מסוגו של לדר – ההתרסקות על קרקע, מאחר שהמציאות איננה נוטה להשתנות על-פי חלומותיהם של נביאים ומשיחים. ולפיכך חתם ''המספר'' את סיפורו במשפט המסכם את עמדתו כלפי תופעת האוטופיזם: כרוב חלומותיהם של בני-האדם היה גם קצהו של סיפור זה נעוץ במוות. הקישור שעשה חיים באר במשפט החותם הזה בין ''החלומות'' לבין ''המוות'' הוא המפתח להבנת התגובה האקטואלית שהשמיע ברומאן הזה כלפי השאלות שפילגו את החברה הישראלית אחרי מלחמת יום-כיפור.


התגובה האקטואלית

המחלוקת בין הגיבורים האוטופיסטיים לגיבורים המציאותיים בעלילת הרומאן ''נוצות'' מתבארת היטב על רקע שנת הפירסום של הרומאן ב-‏1979, שבה החריפה המחלוקת בין שתי השקפות סותרות על עתיד ''השטחים'' בחברה הישראלית. ממלחמת ששת-הימים ועד מלחמת יום-כיפור היתה עדיין חזקה האמונה שהניצחון ב-‏1967 היא אתחלתא דגאולה – הישג בממדים משיחיים אשר יגשים את האוטופיה על הישארות ארץ-ישראל בשלמותה בידי העם היהודי. מלחמת יום-כיפור ניפצה, כמובן, את היקף התמיכה של הציבור באוטופיה המשיחית הזו, ואחריה הועמקה היריבות בין התנועות החוץ-פרלמנטריות ''גוש אמונים'' ו''שלום עכשיו'', שכעבור זמן התבטאה בכנסת בהתגבשות שני גושים פוליטיים שקולים בגודלם – ''מחנה השלום'' ו''המחנה הלאומי''.

המחלוקת גרפה אליה גם את הסופרים. הביטוי המעניין ביותר בספרות למחלוקת בשיח הציבורי לא היה ברומאן האלגורי-פוליטי, שלשגשוגו תרמו סופרי שנות השישים ממשמרת ''הגל החדש'' ובראשם עמוס עוז וא.ב. יהושע, אלא ברומאן הסאטירי, הפסימי-דקדנטי, של סופרים מעט צעירים יותר מהקודמים. את תגובתם במחלוקת זו הגדרתי אז בספרי ''ההתפכחות בסיפורת הישראלית'' (1983) כתגובת התפכחות מכל החלומות המשיחיים ומהאוטופיות שהוליד הניצחון במלחמת ששת-הימים. אז גם השתמשתי לראשונה בצירוף ''החלום ושברו'' כדי להצביע על היצירות שביטאו משבר אמון מתחזק ומסוכן בציונות (ראה המסה ''היחס לציונות בספרות הישראלית'' שנכלל בספרי ''ספרות וריבונות'', 2006).

תגובת ההתפכחות קראה לניקוי האורווה הציבורית מכל הגללים החזוניים שנאספו בה מאז הניצחון במלחמת 1967. אך היא גם גיבשה משמרת ספרותית חדשה – משמרת ''הגל המפוכח''. בנוסף למתן השם הזה למשמרת שהתגבשה בהשפעת מלחמת יום-כיפור, זיהיתי כפותחיה של המשמרת הזו את יעקב שבתאי (מחבר הרומאן ''זיכרון דברים'', 1977) ואת יצחק בן-נר (מחבר קובץ הסיפורים ''אחרי החגים'', 1979), שקודם לכן הצטיירו כאחרוני המצטרפים למשמרת ''הגל החדש''. ואל המשמרת החדשה שייכתי סופרים שכתיבתם קיבלה דיוקן ברור דווקא אחרי מלחמת יום-כיפור, או שבתגובה עליה הצטרפו לראשונה לספרות הישראלית, והם: חיים באר (''נוצות''), דוד שיץ (''עד עולם אחכה''), ישראל המאירי (''הלבנים''), דוד גרוסמן (''ספר הדקדוק הפנימי''), מאיר שלו (''רומן רוסי'') ואחרים.

אף שחיים באר לא ניסח בטקסט של ''נוצות'' במילים אמירתיות ומפורשות את עמדתו במחלוקת על ''השטחים'', היא משתמעת מעצם התמקדותו ברומאן הזה בתופעת האוטופיזם. יתר על כן – לדעתי סימן חיים באר ברומאן הזה את ההתפכחות שלו עצמו ממאמציו למצוא אוטופיה ולהתבשם מאוויר הפסגות של אחת מהן. עדויות על שאיפתו מנעוריו להיות חלק מרעיון ''משיחי'' כלשהו אפשר למצוא ברומאנים שלו, שלכולם תרם נתחים נדיבים מהביוגרפיה שלו.

ברומאן ''לפני המקום'' (2007) חשף, כי בבחרותו הוקסם תקופת-מה מהאוטופיה הכנענית, שאליה התוודע מפי אהרון אמיר במערכת הרבעון ''קשת''. בצאתו משם התייסר מהסתירה בין החזון החילוני של רטוש, ששמע מפי אמיר, לכיפה הדתית שהסתיר בכיסו בהגיעו למקום. אחרי מלחמת ששת-הימים, והוא טרם כינס אז את שיריו ב''שעשועים יום יום'' (שהופיע ב-‏1970) – וספק אם כבר החליט אז לעבור ולכתוב סיפורת – היה מקורב ל''זאת הארץ'', ביטאון התנועה למען ארץ-ישראל השלמה, שבראשה עמדו בכירי הסופרים מדור העליות. גם אם לא השתייך ממש למועדון היוקרתי הזה, גילה אהדה למתנחלים שהגשימו בנוסח החלוצים מתקופת העליות את רעיון שלמות הארץ. במקביל היו עליות וירידות ביחסו אל הכיפה – היא הכיפה שסימלה עבורו את האוטופיה הראשונה שמילדות חונך בבית-הוריו לדבוק בה – ובהקפדתו לחבוש אותה.

עד פירסום ''נוצות'' נהה לבו של חיים באר אחרי האוטופיות, שבסיוען קיווה להגשים את ''הגדולה'' שהוריו הועידו אותו מילדות להשיג אותה. עובדה ביוגרפית זו, שהוא מזכיר אותה ב''נוצות'' וב''חבלים'', מצדיקה לקבוע, שבכתיבת הרומאן ''נוצות'' – שבעלילתו הסאטירית-קומית-גרוטסקית מתוארים האוטופיסטים כמתקני-עולם פאתטיים – סימן את היפרדותו הסופית מחיפוש ''ה''אוטופיה האחת שתשגים עבורו את ''הגדולה'' שהובטחה לו על-ידי הוריו ובה-בעת תביא גם את הישועה למצוקתה של מדינת העם היהודי במזרח-התיכון.

ואכן, אחרי ''נוצות'' כתב חיים באר את הרומאן הסאטירי ''עת הזמיר'' (1987), שבו השלים את הפרידה מהאוטופיה האחרונה שעוד המשיך לדבוק בה גם אחרי פירסום הרומאן ''נוצות'' – הדת. כזכור, האיר ברומאן ''עת הזמיר'' באופן סאטירי את ההווי הלאומי-לוחמני-משיחי ברבנות הצבאית הראשית בימיו של הרב שלמה גורן – הווי שאותו הכיר היטב כחייל שעשה ביחידה זו את שרות החובה שלו. ברומאן הסאטירי הזה הבהיר ששום טנק מצוות של האוטופיה הדתית לא יגשים את השבת ''ארץ האבות'' בגבולות ההבטחה לידי העם היהודי ובוודאי שלא יתרום לסיום הסכסוך הערבי-יהודי במזרח-התיכון. לחיים באר המפוכח, שהשלים ב''נוצות'' וב''עת הזמיר'' את הפרידה שלו מהאוטופיות, ובכללן מהאוטופיה על שלמות הארץ, כבר צריך לייחס את שני ספריו הבאים, את ''חבלים'' ואת ''לפני המקום''.
  • פירושים לספריו הקודמים של חיים באר נכללו בכרכים הבאים של הסידרה ''תולדות הסיפורת הישראלית'': בכרך ''הצדעה לספרות הישראלית'' (1991) נכלל הפירוש לרומאן ''עת הזמיר'' (1987), בכרך ''רבי-מכר ורבי-ערך בסיפורת הישראלית'' (2000) נכלל הפירוש לרומאן ''חבלים'' (1998) ובכרך ''משמרות בסיפורת הישראלית'' (2008) נכלל הפירוש לרומאן ''לפני המקום'' (2007).



חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי