פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
(בהר סיני תשעא) יהודים סופרים תמיד
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום שישי, 13/05/2011 שעה 10:00)


(בהר סיני תשעא) יהודים סופרים תמיד

נסים ישעיהו



מה קורה כאשר מסרבים לחתור אל היעדים שהתורה מציבה בפנינו? מה שקורה הוא שמציבים לעצמנו יעדים שהמצאנו במוחנו הקודח ומעניקים להם שמות יפים כגון ''מזרח תיכון חדש'' ''תהליך שלום'' וכדומה. ובדרך לאותם יעדים הזויים גם ממציאים ניבים חדשים כגון ''חלון הזדמנויות'' שחייבים להתגנב דרכו בדרך אל אותם יעדים הזויים.
אדם סופר את הימים או את השבועות כאשר הוא מצפה למשהו טוב שיקרה בתום ימי הספירה. במצבים לחוצים במיוחד הוא עשוי לספור שעות ואפילו דקות ושניות, בציפיה קצרת רוח לקראת משהו שיקרה כבר סוף סוף. לא חסרות דוגמאות לכך ומן הסתם כל אחד, בחייו הפרטיים, יכול להיזכר בימים או בשבועות של ספירה בציפיה למשהו. לפעמים הספירה אינה גלויה, מצפים למשהו אבל לא סופרים את הימים בגלוי כי המשהו שמצפים לו אינו מוסכם על כולם כדבר חיובי. גם יתכן שכבר לא סופרים את יחידות הזמן עד שיקרה אותו משהו, פשוט מפני שאין שום מושג ושום הערכה מתי הוא יגיע. אבל זה כמובן לא מונע ואפילו לא מחליש את הציפיה לקראת אותו משהו מיוחל.

ככה זה למשל ביחס לציפיה לגאולה האמיתית והשלמה; יהודי שמקפיד לא לשגות באשליות, יודע שאמנם הגאולה הזאת קרובה מאד אבל אינו משלה את עצמו שמדינת היהודים ככזאת היא חלק מהתהליך הזה. אולי אפילו להיפך, כי יש לו סיבות טובות לחשוב שהמדינה הזאת דוקא מעכבת את הגאולה האמיתית, שהיא תוקעת מקלות בגלגלים של מרכבת הגאולה. שהרי התנהלותה בכל המישורים – לא רק שהיא מנוקה מכל סממן יהודי, תופעה שיכולה לנבוע סתם מבורות – לעתים קרובות מתעורר חשד שההתנהלות הזאת נובעת מאידיאולוגיה. קוראים לזה יהדות מודרנית אבל האמת היא שזו לא יהדות בכלל, ואין כאן המקום להאריך, מה גם שדיברנו בזה לא אחת בעבר. לכן נתמקד בעיקר בספירות שמורה לנו התורה בפרשות השבוע האחרונות ורק ניגע קלות בספירות של היהודים החדשים, רק כדי שנבין מהו מקור הבעיות שלנו.

פרשת השבוע שלנו פותחת בפסוקים הבאים (ויקרא כ''ה): א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. נזכיר שאנחנו לקראת סוף ספר ויקרא וזה לפחות שנה אחרי מעמד הר סיני. בכל זאת מדגישה התורה שהדברים נאמרו בְּהַר סִינַי ומכאן למדים לכל מצוות התורה שכולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני (רש''י). בהמשך כתוב: ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'. מכאן יוצא לכאורה שמיד עם הכניסה לארץ עושים שמיטה, קודם כל משביתים את עבודת האדמה, היתכן?! לא, זה לא הגיוני ולא יתכן. ואמנם התורה ממשיכה מיד: ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. השמיטה באה רק אחרי שש שנים של עבודת האדמה.

אם כן, מדוע התורה מציגה בפנינו את הדברים בדרך זו, קודם הציווי על שמיטה ורק אחר כך הסדר הנכון והטבעי, התהליך שמוביל אל שנת השמיטה? אומר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' שזה כדי לומר לנו שבמשך שש השנים עלינו לזכור תמיד את היעד, את התכלית שהיא שנת השמיטה. כלומר, קודם מוצג היעד של הספירה ורק אחר כך פרק הזמן שעלינו לספור. המבנה התחבירי הזה שמציג את היעד לפני הצגת התהליך שמוביל אליו, די מזכיר את הציווי על השבת בעשרת הדברות (שמות כ'): ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. ט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַה' אֱלֹקֶיךָ: לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. אותו רעיון בדיוק, קודם אומרים לנו שהתכלית היא השבת ואחר כך מתירים לנו לעשות מלאכה בששת ימי המעשה. והמטרה היא כנ''ל, שבכל יום מימי השבוע נזכור שהתכלית היא קדושת השבת, שנמשיך את קדושת השבת גם לששת ימי המעשה.

מיד אחרי שהתורה משלימה את ההוראות בדבר השמיטה, היא מורה לנו לספור ספירה נוספת: ח וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים--שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ, יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה... י וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. סדר הדברים כאן הוא הפוך, קודם התורה מורה לנו לספור וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, ורק אחר כך אומרת שהיעד הוא וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, ששנת החמישים, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם. והמבנה הזה מזכיר בדיוק את המבנה של ההוראה בדבר ספירת העומר ששבת זו היא הנקודה המרכזית שלה, היום העשרים וחמש מתוך ארבעים ותשע: טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה'. קודם הספירה ואחר כך היעד, יום החמישים, חג השבועות. במה השתנו הספירות אלו מאלו?

יום השבת, יום הזכרון, יום העצמאות

המכנה המשותף לכל הספירות שבתורה הוא שיש איזה יעד בזמן וסופרים את הימים, את השבועות, את השנים או את השמיטות עד שמגיעים לאותו זמן נכסף. והזמן הנכסף שהוא היעד עצמו, אינו שונה בחיצוניותו מן הימים, השבועות וכו' שנספרו עד שהגענו אליו. אמנם התורה קבעה שיש יחוד בפרק הזמן הזה והיא מורה לנו להתוודע אל היחוד הזה, לחוות אותו ברמה הרגשית הכי פנימית, אבל מי שאינו מתאמץ להגיע לכך, אין הבדל בתודעתו בין יום השבת למשל, לסתם יום של חול. הוא גם לא יבחין בשום הבדל בין חג השבועות המגיע לאחר ארבעים ותשעה ימי ספירת העומר ובין יום אחר כלשהו בלוח השנה. יותר מזה, מי שאינו מחובר להוראות התורה, ימציא לעצמו ימים קדושים כלשהם ו''לקדושת'' אותם ימים שהמציא לעצמו הוא יתייחס במלוא הרצינות. זה בערך מה שקורה אצלנו במדינת היהודים.

הרי בני אדם מתקשים לחיות בלי חיבור כלשהו לקדושה. סוף סוף הם בני אדם, לא בהמות שלהן אין שום שייכות לקדושה או אף לרוחניות, כי אין להן שום מודעות, שום דבר שמעבר לטבע הראשוני שהטביע בהן הבורא יתברך. לאדם יש מודעות, וכדי לקיים אותה הוא זקוק למשהו שמעבר לחומריות העולם הזה, לרוחניות כלשהי. ומה יותר רוחני מהתחברות לרובד כלשהו של קדושה!? אבל מכיוון שכופרים בקדושה שמציעה לנו התורה הקדושה, ממציאים לנו קדושה לפי קוצר שכלנו. כך, ראינו את אנשי מכבי תל אביב בכדורסל משקיעים מאמצים עילאיים להזיז את שעת משחק הגמר, שהחגיגות לא יתנגשו חלילה עם ''קדושת יום הזכרון'' לחללי צה''ל. במקביל, לא שמענו על שום יוזמה להסיט את משחק חצי הגמר, כך שימנעו פגיעה בקדושת השבת יומיים קודם למשחק הגמר. טוב, זו לא קדושה שמקובלת עליהם, זה רק משהו שהתורה אומרת.

ומה שהתורה אומרת זה שיש קדושה בתוך מסגרת הטבע ויש קדושה שהיא מעל למסגרת הטכע. בלשון הקבלה והחסידות, אור הממלא ואור הסובב. קדושה שבתוך הטבע נובעת מהחיבור ל''אור אין סוף הממלא כל עלמין'' שזה השבת והשמיטה למשל, וקדושה שלמעלה ממסגרת הטבע היא החיבור ל''אור אין סוף הסובב כל עלמין'' שזה התורה והיובל למשל. בקדושה שבתוך הטבע, קודם מוצג היעד ואחר כך הספירה אליו ובקדושה שמעל הטבע, קודם מוצגת הספירה ואחר כך היעד. כי אל הראשונה, אל הקדושה שבתוך הטבע, אנחנו אמורים להתחבר בכוחות עצמנו כביכול. בששת ימי המעשה נושאים עיניים בציפייה אל השבת וכשהיא מגיעה חווים את קדושתה. לעומת זאת, לקדושה שמעל הטבע אנחנו לא יכולים להתחבר בכוחות עצמנו. אנחנו רק סופרים, ואם עושים את זה בציפיה אמיתית לזכות לאותה קדושה נעלית, זוכים שהקב''ה מחבר אותנו.

אז היעד שלנו כיהודים, כמה מפתיע, הוא לחתור תמיד אל הקדושה. למדנו על זה בשבת שעברה וגם לפני שבועיים, כי זה הנושא המרכזי בשבתות אלו בפרשות השבוע. ומה קורה כאשר לא מודים בקדושת התורה? מה קורה כאשר מסרבים לחתור אל היעדים שהתורה מציבה בפנינו? מה שקורה הוא שמציבים לעצמנו יעדים שהמצאנו במוחנו הקודח. שהרי כמו בקדושה, אדם, בשונה מבהמה, אינו יכול לחיות באמת בלי יעדים לחתור אליהם. אז הוא ממציא לעצמו יעדים ואפילו מעניק להם שמות יפים כגון ''מזרח תיכון חדש'' ''תהליך שלום'' וכדומה. ובדרך לאותם יעדים הזויים הוא ממציא ניבים חדשים כגון ''חלון הזדמנויות'' שחייבים להתגנב דרכו בדרך אל אותם יעדים הזויים, בטרם יסגר לנו בפרצוף או אף יכרות את אצבעותינו חלילה. ודומני שמיותר לציין, כי זה מובן מאליו, שאותם הוזים המנותקים מהיעדים שמציבה לנו התורה מפי הקב''ה בכבודו ובעצמו, נוטלים לעצמם את תפקידו של הבורא יתברך.

התוצאה היא, שבעוד הקב''ה מורה לנו בפרשת השבוע: כג וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת--כִּי-לִי, הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי. ומכיוון שהוא בעל הבית הבלעדי על העולם בכלל ועל ארץ ישראל בפרט, הרי כל הקיום שלנו כאן הוא על תנאי, שאם נמלא את ההוראות נאריך ימים בארץ ואם לא – ה' ישמור, ההוזים האלה בטוחים שהם אדוני הארץ. ואם זה היה נגמר בכך שהם אלה שיחליטו היכן יגורו יהודים והיכן לא – מילא, היינו מייחסים את זה לשיגעון גדלות שתקף אותם. כבר היו דברים מעולם. אלא שהם חותרים במפורש לתת את הארץ לאויבינו ואפילו ממליצים בגלוי ליהודים המתנחלים להתכונן נפשית לכך שיפנו אותם מישוביהם. כלומר, לא מדובר בשיגעון גדלות אלא ביצר התאבדות. ולא רצון להתאבדות אישית אלא דוקא התאבדות לאומית ר''ל. באמת ר''ל, כי אנחנו לגמרי בטוחים שהקב''ה יצילנו מידם, שהרי הוא יתברך אינו סובל מתחרים.

ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


לא סובל מתחרים?
דוד סיון (יום שישי, 13/05/2011 שעה 10:14) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

נסה להסביר איך בזמן השואה לא התקיים ''הוא יצילנו מידם''.
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי