מתוך תיאורי פרעות חברון: ''הרב חנוך חסון, רב הקהילה הספרדית, נרצח על ידי ערביי חברון עם כל משפחתו. בן ציון גרשון, הרוקח במרפאת 'בית הדסה' שהגיש עזרה רבה לחולים - יהודים וערבים, נהרג בעינויים, לאחר שביתו נאנסה לנגד עיניו על ידי עשרות פורעים. ידי אשתו נקטעו והיא מתה בייסורים. הסופר חיים אליעזר דובניקוב ואשתו, שבאו עם ילדיהם לחופשה בחברון, נרצחו בעינויים. ילדיהם, בן שמונה ובת שתים עשרה, הסתתרו בארון סמוך, ושמעו לידם את רצח הוריהם. האופה נח אימרמן נשרף למוות, כשהרוצחים הכניסהו בכח לתוך תנור האפיה''.
• • •
האופטימיזם שאופף את פעילותי המקצועית והאחרת, נובע וצומח מתוך ראיית המצב סביב, בחינתו באובייקטיביות וללא פניות, והסקת המסקנות המתבקשות.
אופטימיזם אחר יכול לנבוע מתוך מבט של בת יענה הטומנת ראשה בחול, כמו גם מתוך הסתגרות והתעלמות מהמצב ותליית תקווה באמונה מיסטית.
כעוסק בביקורת, האופטימיות שלי נובעת דווקא מהפסימיות של אחרים.
אנו רואים אותן עובדות ומנתחים אותם נתונים. ובכל זאת...
המצב סביב לא מחמיא ליהודי העולם שיהודי מדינת ישראל חלק מהם, אבל המצב סביב כן מאשר את ההישגים האדירים בכל תחום נמדד בהשוואה לכל סקטור ולכל עם, ובמיוחד בהשוואה עם אויבי ישראל.
העובדות המצערות הן כי בקרב עמי אירופה הנאורה, טמון גרעין אנטישמי קשה המבעבע בכל הזדמנות ופורץ בכל הזדמנות. האופטימיות שלי נובעת מכך שהסיכוי להתפרצותו המוצלחת הולך ופוחת, בד בבד עם התעצמותה הצבאית של מדינת ישראל, המהווה בית לאומי לעם היהודי ולא מדינת כל אזרחיה.
האנטישמיות מבעבעת באמצעות גילויים מקומיים באירופה של ימינו, והתפרצות כפי שהייתה בשואה – סיכויי התחדשותה הולכים ופוחתים, לא בגלל שהעולם למד (להיות מוסרי), אלא בגלל שהיהודי למד (לחיות על חרבו).
זה לא אומר שהאירופאים כבר לא אנטישמים. הם כן. אבל האנטישמיות שלהם לא ממש מתגשמת.
בספרו של קלוד לנצמו – הארנב מפטגוניה – מתוארת סצינה משנית בה תלמידי בית ספר מכים ילד יהודי בגלל יהדותו, חוזרים על כך מדי שבוע, נוכח ראייתם ושתיקתם של המורים. זהו, כמובן, לא האירוע הכי חזק בספר, אבל הוא מלמד דבר מה על אירופה.
במדינת ישראל, זכורות פרעות חברון משנת תרפ''ט ולמי ששכח או לא ידע להלן תזכורת:
''אלפי ערבים נאספו, מצוידים בסכינים, גרזנים, קלשונים, והתנפלו על היהודים. הערבים פרצו לבית הרב הזקן, יוסף קאשטיל (קסטל), רצחוהו ושרפו את הבית. הרב חנוך חסון, רב הקהילה הספרדית, נרצח עם כל משפחתו. בן ציון גרשון, הרוקח במרפאת ''בית הדסה'' שהגיש עזרה רבה לחולים - יהודים וערבים, נהרג בעינויים, לאחר שביתו נאנסה לעיניו על ידי עשרות פורעים. ידי אשתו נקטעו והיא מתה בייסורים. הפורעים רצחו את היהודים בבית אליעזר דן סלונים – חבר מועצת העיר - לאחר שברחו לשם בתקווה למצוא מחסה - תוך עינויים. מלבד אשתו ובנו של סלונים נרצח גם חותנו - הרב אברהם יעקב אורלנסקי, רבה של זכרון יעקב ואשתו. ניצל רק בנו הקטן, שלמה, בן השנה, אשר שכב פצוע מתחת לגוויות בני משפחתו. מנהל בית ספר תל נורדוי בתל אביב, הסופר חיים אליעזר דובניקוב ואשתו, שבאו עם ילדיהם לחופשה בחברון, נרצחו בעינויים. ילדיהם, בן שמונה ובת שתים עשרה, הסתתרו בארון סמוך, ושמעו לידם את רצח הוריהם. האופה נח אימרמן נשרף למוות, כשהרוצחים הכניסהו בכח לתוך תנור האפיה''.
פוטנציאל הרצח של יהודים בגלל שהם יהודים – קיים, והוא יוכל להתגשם לדוגמא אם עיר עברית תיכבש, דבר שלא יקרה, ומכאן האופטימיות.
והאופטימיות הזו, על אף שהיא מתחזקת והולכת ומתחזקת עם הזמן, ככל שהפער בין מדינת ישראל לאויביה הולך וגדל, נוכח חוזקה, עוצמתה, צבאה וכלכלתה של ישראל, היא גם אופטימיות מותנית.
האופטימיות הזו זקוקה לעידוד, לאישוש, לכיסוי, ומעקב צמוד ומתמיד, וזה לא קל, אפשר לומר שזה קשה, אך קשה פירושו אפשרי, וזה גם קורה.
האופטימיזם צומח מראיית המצב לאשורו, על כיעורו
לדעתי בכל זאת נצטרך לטפל בחמנאים ובאחמדיניג'אדים, מה שיהיה, 
