''
ימים כינוריים'' הוא שמו של ספר השירים החמישי של שושנה אידל. הוא יצא לאור בשנת תשס''ד ב''הוצאת כרמל''. בימים קשים אלה כדאי גם כדאי לקרוא בו שנית. הוא רווי תרבות יהודית, ערכים ומסורת, ועם זאת מהותו אנושית אוניברסאלית.
כבר כותרת הספר חושפת את אהבתה של שושנה למוסיקה. אהבה זו בולטת מאוד בשיריה, והיא עולה במפורש בשירים המוקדשים למוסיקה, כמו בשיר 'לצלילי עדן פרטוש – שיר תהילה לויולה ולתזמורת' (עמ' 29):
עמוק מכינור, / אפל מן הקסם, / רווי מן הנבל, / מרטיט כקול עדה בתפילה, / מבקש קול הויולה מה לה, אלו כלים יהדהדו. או בשיר 'לצלילי סונטה לאור ירח' (עמ' 53):
נסיך השמחה לא שומע / איך זיק בא ובוקע את הרקיעים, / הוא מנגן ירח מלא וסהר נדודים, חשמל בידו טווה את המראות. / גורל מחנן אל הבזקים מדגישים, / גורל קובע, והדים מעמעמים, / גורל תובע, וצלילים אחרים מדחיקים, / גורל משתלט, ורצונות נכנעים, / רצון גובר, ועונים לו כוכבים. שיר זה נותן גם ביטוי למעברים בין ארבעת פרקי הסונטה של בטהובן.
בשיר 'לב הניגון' (עמ' 6), נמשכים הצלילים של הכינור והעוגב מקולות הבריאה, ומייחדים את ניגון החיים, או את ניגון העולם:
לאחר כל מאמרות שנברא העולם / נמשכים כינור ועוגב / ומתייחדים באות / ציפור לשזור אילנות לאחד. / מכל מנגינות נבדל ניגון נוסך פלא הדם. בתזמורת של שושנה מנגנים לא רק כלים מוסיקליים. בשיר 'הבטחה' (עמ' 16) אנו שומעים את קריאת הצופית, ובשיר 'ירושלים' (עמ' 19) – את שירת הזמיר. בשיר 'להגיש את השמש בכלים שקופים' (עמ' 30) ההד לוחש:
מה תחפוץ אהבה / ריח תפוחים, / חדר ילדות, בגרות, תמונות, חפצים, / בכל משמרת להיות אש חיים, / להיות עמך בדרכים, ובשיר 'לצלילי סונטה לאור ירח' (עמ' 53) הלהבה שרה בשביל נסיך השמחה. אך יותר מכל אנו שומעים את מנגינת הנשמה. בשיר 'הבטחה' (עמ' 16), שנכתב בהשראת ליקוטי מוהר''ן, קריאת הצופית מבשרת משהו חידתי הקשור בהברות סתומות של בת קול ובלחשה של הנשמה:
הצופית קוראת באוויר הנדהם / יש בת קול שנדחקה, / הברה ראשונה רחוקה / הברה אחרונה קרובה, / והיא תיישר הקולות / ותפענח, / ותשיב את הצופן / - הבטחה. / באמצע היום, ובשעת מנחה, הנשמה / מכריזה התחלה, ולחש לה, אך ישמע / קולה, / בין שמורות כבדות, בעפאים, / בין איבי הנחל, ונחלי הנחלה.המימד הציורי מוחשי מאוד בשיריה של שושנה. למשל, בשיר 'עץ הקיקיון' (עמ' 25) אפשר לראות את הקיקיון, שספק פרח, ספק לא פרח, בחלון הילדות שלה, כשהוא בעל עלים בשׂרניים, ובשעה שעליו 'כבר מתקמטים'. הציוריות החושנית פורצת מתוך שירים כמו 'תפוזים על אדני עדן' (עמ' 24). התפוזים, שיירי גן עדן, רימזי האור שנגנז והאישה הכמהה גם להם, גם למושא אהבתה, יוצרים אווירה של חושניות, ההולכת ומתעדנת ברגשות גואים של קדושה:
תפוזים על אדני עדן קפוא / יאמרו את הלהט לגנוז / בתוך ידיים מבקשות / ובפה / יביע / שפתי תפתח / לומר / תהילתך.יש בספר שירים, שנכתבו בהשראת ציורי ציירים (עמ' 46): 'עטוף נוף ערבים בשגיון רקמתו, היש והאין בחוט הדק'. החיבור בין ציור ובין שיר מאפיין את כתיבתה של שושנה. הוא מצביע אולי על הרצון שלה לבטא את הזיקה הפנימית של שני המרכיבים החשובים של הווייתה האמיתית, הציור והשירה.
השירים של שושנה צבעוניים. יש שירים המוקדשים לצבעים. כאלה הם השירים 'סגול' (עמ' 51), 'סגול – אדום' (עמ' 52) ו'לבן ותכלת' (עמ' 55). לצבע יש תפקיד חשוב בשיריה. למשל: התפקיד המתקן של כחול השמים, הנשקף מבעד לסכך הסוכה. בשיר 'סוכת דוד' (עמ' 22):
ויהי הכחול / למשיב נפש / איש לאישה / אוהב לאהובה, / בן לאמו, / חתנים מחפתם, / ונערים ממשתה נגינתם. ויש שהצבע הופך לשפה המילולית של שושנה. כזהו השיר 'אני רוצה' (עמ' 24):
לדבר אתך בצבע / ניצן ראשון, בז לסופה, / בלהט ענב סגלגל, / מגלה חרצן משפה, / בטבעת הילומים / בירוק שזור, / לדבר אתך / באור נצור. הדיבור הוא תפילה שנשזרים בה מוטיבים מן הזמירות ליום השבת כמו 'כתר הילומים' וכמו 'צור העולמים'.
אל הצבעים מצטרף הריח. בשיר 'נרקיסים' (עמ' 40) ריח נרקיס הבר מגלה לשושנה את לבה, מעצים את יכולת הביטוי של החושים, וגורם להתכנסות פנימית בתוך קיסמי אהבה וזיכרונות, אור וקדושה. בשיר 'הבדלה, הכנעה, המתקה' (עמ' 9), הריחות הכלולים בטכס ההבדלה, נעשים שותפים מלאים לכיליון הנפש של המשוררת:
בין סף אוצל לסף אורצל / יש פיליגרן דק, / כסף יצוק, רקוע, חקוק / לכלוא / ניחוח / צירוף / ציפורן / הדס... ובשיר 'להגיש את השמש בכלים שקופים' (עמ' 30), מצטרף ריח התפוחים אל גווני האור, שבכלים השקופים ואל לחשו של ההד, המעלה את חג החושים: 'והד לוחש / מה תחפוץ אהבה / ריח תפוחים'.
אחת התכונות של השירים של שושנה היא הדינאמיות שלהם. אחד המרכיבים של הדינאמיות הזאת הוא המחול. בשיר 'כלולות' (עמ' 41) צבעי השָׁני והאור 'יצאו במחולות'. בשיר 'נוף ערבים' (עמ' 46)
מחוללים יופי עם זיכרון אבוד את מחול החרות. והשיר 'שושנה' (עמ' 47) פותח במילים
עלי שיח שפתותיה פְּטַל טל מצפין רז, / ריקוד עלים גלים בסגור לבה נאחז.המיסטיקה של האביב והמסתורין של הטווס מובעת בשיר 'טיסת האביב' (עמ' 42) במלוא תנועת הטבע על שמחתו, עם החלוף שבו, ועם הקִרבה שהוא מאפשר עם הנִצחי שבתוכנו, המושפע בנו מעל באופן חיוני ורוחני.
תנועה אחרת מבוטאת בתמונת הייסורים העולים בסולם אשר מופיע בשיר 'בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים' (עמ' 20).
השירים של שושנה על צליליהם, צבעיהם, ריחותיהם והתנועה שבהם, מוטבעים בחותם של התקדשות. המשכן, ההיכלות, ובעיקר התפילה, הן חלק מן עולמות התשתית המעשירים את השירים האלה ומאפשרות לנו להכיר את עולמה הרוחני של המשוררת. על הפגישה של צלילי צחוק התינוקות עם צבעי הדבש והעלים, ועם התנועה של עלעול בין הדפים המתוארת בשיר 'שאו שערים' (עמ' 5), מרחפת רוח של קדושה:
שערים נושאים ראשיהם / לשמים / אשר יכילו / מקדש / בתוכם. ובדומה לכך, השיר 'לב הניגון (עמ' 6) מלא התפעמות של קדושה, היונקת את שורשיה משירת הלוויים ושבת העולם.
התפילה חוזרת ועולה בשירים של שושנה, כמו בשיר 'נשמת' (עמ' 31), שמילותיו האחרונות הן:
תעצומות הנפש הנבדלת מסבלותיה, / תפלה / לאל חי / בכנפיה / תסיע.פעמים רבות שושנה כמו משתעשעת בלשון, ובקלילות רבה מצרפת מילים כמו 'האוויר מטפטף לטיפה חרישית', בשיר 'רגע לפני גשם' (עמ' 48), או הופכת ביטויים כמו 'כטיפה באוקיינוס' ל'אוקיינוס בטיפה' ומטעימה את רגע הפגישה בשיר 'טיסת האביב' (עמ' 42), טעם של התרגשות עצומה המתרכזת ברגע אחד של חוויה חד-פעמית. בשיר 'בשעת תפילה' (עמ' 14), הופכות 'נקודות הכסף' של שיר השירים 'לנקודות הכסופים' של שושנה. ובשיר 'בראשית שמות (עמ' 20), ספר דברים נרמז בהרים ה'דוברים'.
פה ושם שושנה חורזת חרוזים. לא קשים, לא פוצעים. למשל: בשיר 'הבטחה' (עמ' 16): מתחרזות המילים 'התחלה', 'ולחש לה', ו'אך ישמע קולה'. כמו כן, בשיר 'לצלילי עדן פרטוש – שיר תהילה לויולה ולתזמורת' (עמ' 29), מתחרזות המילים 'בתפילה', 'ויולה' ו'מה לה'. כנגד קולה של הרכות הלשונית, המעין נינוחה, והמשמיעה אהבה לשירה בקול, נשמע לפרקים קולו של קצב מיוחד, הנשען בעיקר על חלוקה לשורות קצרות, ומעיד על הסערה המפעמת בלב המשוררת, כמו בשיר 'תפוזים על אדני עדן' (עמ' 24), שחמש שורות מתוך שמונה שורותיו מכילות מילה, או שתיים, כמו בשורה שהוזכרה:
ובפה / יביע / שפתי תפתח / לומר / תהילתך. אפקט דרמטי נרקם על ידי חריזה קושרת בין בתי שיר כמו בשיר 'בשעת תפילה':
הנה הנקודה המרתתת בין משנה בהירה, צדק אין עוולה ובנין מקיף כאות, הנשמה שבאה לְחֲלוֹת.השיר שמצא חן בעיני ביותר הוא השיר 'שִלהי שלכת' (עמ' 52). תמונת השיר, המעוצבת באמצעים כל כך חסכניים ועדינים, מצליחה להעלות בחריפות רבה את עוצמת הכמיהה העזה:
העצים התעטפו בזהב מאדם / הם רצו בכל מאודם, / כל עוד נפשם בם,/ והערב היה / תפילה בעדם.השירים של שושנה מרוכזים, הקול שלהם צלול. הם אינם עמוסים לעייפה באסוציאציות תרבותיות או לשוניות מיותרות. דווקא משום כך הם מעידים על מלאות, שמרכיביה שזורים זה בזה ברגישות ובעדינות. מבעד לפשטות המבורכת של שיריה ניבטת אלינו משוררת רגישה, שהכינור שלה מכוון מן הימים שלה אל הימים של כולנו. תודה.
ימים כינוריים / שושנה אידל
