|
|
|
הביב וההיסטוריה -
תרועת ההתרסה של האפסות
מיכאל מ. שרון
אין חדש בעובדה שאנשים בודדים יכולים להשפיע באופן נרחב על מהלך ההיסטוריה, ואנשים יחידים אחרים יכולים לגרום נזק בל ישוער. אכן, תכופות אנשים בעלי תחושת נמיכות קיומית, מונעים על ידי תחושה מציקה זו, ועשויים להמשך לחולל אפקט אדיר באמצעות פגיעה עצימה, אך הניתנת לביצוע ללא משאבים רבים. אין זו כלל שאלה של אידאולוגיה אלא שאלה אונטולוגית.
מי שהערכתו העצמית (אך לא בהכרח בטחונו העצמי) נמוכים, למשל בגלל פער בין תפיסה מהירה ואיי.קיו גבוה ובין יכולת ליצור דבר מה בעל ערך (למשל, להפיק רעיון חדש ומועיל, לפתור בעיות מורכבות, או אף ''לעקור הרים'' בישיבה), אדם כזה יעומת מול תחושת נמיכות אונטולוגית (בבחינת מעמד קיומי).
לעיתים, אף ישאף להכנס להיסטוריה, הוא החש בבחינת ''אפס קיומי'', ניתן לאמר, במעין זעקת ביבים של התרסה, לא בגלל תרומה גדולה אלא בגלל הרס גדול. ארוסטראטוס, הורס אחד מגדולי פסליו של העולם ההלניסטי שנעשה על ידי פידאס, היה אדם כזה, ואופיין בחשיפה מעמיקה על ידי הפילוסוף והסופר ז'אן פול סארטר.
והאם היתה סיבה רציונאלית לרצח ג'והן לנון, חוץ מאשר הדחף הארוסטראטי להיות ענק אונטולוגי שלילי על ידי הרס רביעיית המוזיקאים הנפיליים אך המינוריים באורחותם הללו, שהטביעו חותמם על המוזיקה של המאה ה- 20 באופן מעצב ונרחב?
המעניין הוא כי כשמתחולל אבסורד זועק לשמים כגון חידלון דמות עצימה בעלת אפקט מקדם ואנרגטי בידי האפסות הקיומית, הרי שבפני אבסורד קשה, תחול אצל אנשים מעין השלמה עם הלא הפיך והצורם עד לזרא, ונוכח ניצחון הביב על הרוח החופשית והמחייה, הם ישכנעו עצמם למצוא בה דופי.
זאת בבחינת ''ערוגת הפרחים היפה שניקטמה על ידי שוטה השכונה'' או ''הענבים שכשלתי להגיע אליהם'', או ''מנגנון הצינון במתקן המים הקרים בסביבה המיוזעת שנהרס על ידי פועל זול בשכרו אך שלומיאל'' - כל אלה ניתפסים עתה בדיעבד כעתירי דופי.
כך לדוגמא בעניין היסטריית ההכפשה של ג'והן פ. קנדי - שהינה בעלת ניראות של שיכנוע המוני מראש באמיתות סיפורם של נשים רודפות סנסציות, שיכנוע שלא היה קיים כלל אילו אותן טיפוסיות היו מתוודות על אונס על ידי יצורים ורדרדים אך תוקפנים שהגיחו מעבמ''ים שנחתו באיזור.
|
|
|
הביב, ההיסטוריה, ותרועת ההתרסה
מיכאל: תובנות מעניינות. היש להן בסיס מדעי ?
