מי שקופץ קפיצה-חופשית ממטוס יודע כי במוקדם או במאוחר יצטרך לפתוח את המצנח הצמוד לגופו, שאלמלא כן יתרסק על הקרקע.
ישראל החלה במדיניות ההתנחלות לאחר מלחמת ששת הימים, מדיניות אשר קיבלה תאוצה מיוחדת לאחר המהפך של שנת 77', ו
במיוחד אחרי הסכם השלום עם מצרים. אלא שישראל מבצעת מדיניות
של קפיצה ללא מצנח הצל
ה,
כאשר בהנהגת המדינה עומדת קואליציה ממשלתית המתעלמת מ
סימני אזהרה, מסרבת לראות את הקרקע הקרבה והולכת, ומפמפמת את דעת הקהל כי אין סיבה לדאג
ה והכול בסדר...
ישראל מתמודדת בו-זמנית עם שתי מלחמות שונות ונפרדות.
המלחמה האחת היא המלחמה הקונבנציונאלית
בה מופעלים כלי
נשק
שונים, בין אם אלה עוצבות היבשה או שאלה כוחות האוויר והים, מול גייסות סדירים או מול ארגוני טרור אויבים. ישראל מודעת היטב לאיום זה ומשקיעה משאבים אדירים להתגוננות.
בעבר היו עיקר המשאבים מושקעים בזרוע האוויר,
בהמשך נוספה הזרוע הימית, ולאחרונה מושקעים יותר ויותר משאבים להגנת העורף. במלחמה זו ידנו על העליונה. ראינו זאת בחמישים ימי הלחימה של ''צוק איתן''.
המלחמה השנייה היא החזית המדינית והבינלאומית. ככל שהצד הערבי-פלסטיני משתכנע
באי יכולתו להשיג יתרון והכרעה בזירה הצבאית,
כך הוא פועל יותר ויותר בזירה השנייה. זו החזית התקשורתית-הסברתית, המתנהלת בזירה הבינלאומית על ידי תנועה המכונה
Boycot, Divestment and Sanctions או בקיצור BDS. התנועה קוראת למדינות העולם להטיל חרם
על ישראל, קוראת להן להימנע מהשקעות כלכליות בה
וקוראת לסנקציות אפקטיביות כנגד ישראל. זו מלחמה בה הצד הפלסטיני איננו מנסה להשיג
בה knock out,
הכרעה
מידית
בזבנג,
אלא מבקש לקעקע את מעמדה של ישראל, לערער את גורמי התמיכה הבינלאומית בה ובעיקר - לכרסם במעמדה מבפנים, כמו במחלת הסרטן.
זו מלחמה הפועלת מלמטה למעלה.
הצד הפלסטיני לא הצליח עד כה לשכנע את ראשי המדינות התומכות כיום בישראל, להתערב לטובתו ולהקים מדינה פלסטינית ריבונית. הוא מתמקד בפעולה מלמטה, בשינוי דעת הקהל באותן מדינות, ומקווה
לאלץ את
מנהיגיהן להיענות ללחץ מלמטה ולשנות קו
על מנת להישאר בשלטון.
מנהלי ה-BDS מקווים לראות את ישראל קורסת, ממש כפי שקרס המשטר הלבן בדרום אפריקה.
מערכה זו ממוקדת כנגד הכיבוש הישראלי בגדה המערבית וכנגד המצור והסגר על רצועת עזה,
אלא שדעת הקהל העולמית איננה יכולה לקיים יחס אחד לישראל ויחס שונה לשלטון הכיבוש הישראלי. האיש ברחובות אירופה
והסטודנט בקמפוס האמריקאי אינם מסוגלים לעשות
את האבחנה בין ישראל הקטנה של
טרום יוני 67', לישראל של היום הכובשת ושולטת בשטח
עם כמעט חמישה מיליון פלסטינים.
מערכה זו מקרינה גם על הערבים אזרחי ישראל. אלה אינם יכולים להשלים עם המערכה המתנהלת כנגד בני עמם, לעתים כנגד בני משפחתם ממש. יותר ויותר מהם מגלים
הזדהות עם בני עמם, ופה ושם אף משתתפים במאבק.
רבים בישראל חשים ומבינים את הסכנה הקיומית שבתהליך זה ומבקשים לשנותו. הם, לדאבון לב, חסרי אונים. ישראל ממשיכה מדי יום
בצניחתה ונמנעת מפתיחת מצנח ההצלה.
עוד
רגע קט יהא זה מאוחר. אפילו נרצה, שוב לא יוכל המצנח להושיענו.
לפתוח את מצנח ההצלה
