חמש מאות הילדים שנהרגו בהפצצות חיל האוויר במלחמת עזה המי יודע כמה, שקיבלה את השם צוק איתן, לא שמו סוף פסוק להרג ילדים פלסטינים מידי חיילי צבא הכיבוש הישראלי. בשמחת תורה הרגו חיילי הכיבוש את הילד בהא
סמיר בדר בן ה-13 מבית לקיא שבאזור רמאללה. הריגת הילד לא קילקלה לחוגגים את שמחת החג. כל אימת שאני נתקל בידיעה כזו אני מתחזק בדעתי לקרוא לצעירים ישראלים בטרם גיוס, ולומר להם: אם אינכם רוצים להרוג ילדים אל תתגייסו. סעו לברלין, שם לא הורגים ילדים, תלמדו גרמנית בסיוע מענק ממשלתי, ולאחר מכן עומדים לרשותכם מוסדות להשכלה גבוהה או בתי ספר ללימוד מקצוע, במאות ואלפים. מי שאינו רוצה להישאר בגרמניה פתוחה בפניו הקהילה האירופית על שלל אפשרויותיה. במקום לדכא עם אחר ולסכן את חייכם וחיי זולתכם, תיהנו מהחופש שמציעה לכם אירופה.
איך אפשר להשוות?
חברת הכנסת
חנין זועבי שוב עיצבנה את כולם. היא אמרה שאין הבדל בין משסף הגרונות מדאעש לבין טייס חיל האוויר המפציץ בעזה. בשני המקרים מדובר בטרוריסטים רוצחים.
אין הבדל חנין? הפעם גם אני התעצבנתי. הרוצח מדאעש, אותו משסף גרונות, פועל בשיטות פרימיטיביות וברבריות של ימי הביניים. לאחר שכרת את הראש הדם ניתז על בגדיו והוא היה צריך לעמול קשה כדי להתנקות, ואז לא היו מכונות כביסה וכל מיני משחות להורדת כתמים.
הטייס, המטוס והטיל הם כולם יצירי עידן המדע, הכל דיגיטלי ודופק כמו שעון. לחיצה על כפתור והטיל משתחרר ומחסל עשרים ילדים במכה אחת או משפחה שלמה בת חמש עשרה נפשות. ובהתקפות כאלו יש תמיד גופות שאבריהם נכרתו, ראש או רגל או יד או בטן שנפערה וכל האברים הפנימיים פזורים מסביב. עכשיו תארי לך, חנין, כמה קשה היה צריך לעבוד משסף הגרונות כדי להגיע לאותה תוצאה. והטייס, חנין, חוזר לבסיסו עם בגדים נקיים, שותה את כוס השוקו ומדווח למפקד על הצלחת המשימה. עיניך הרואות חנין, אין מה לשוות.
אז מה נשאר לו לנקות? את מצפונו. המצפון, הוא מכשיר ממזרי. הוא פועל בצורות ותדרים מתחלפים אצל אנשים שונים. לעתים המצפון מושבת, ואז הטייס אומר לעצמו, איש לא אמר לי שיש ילדים בעזה, אני שלם עם עצמי. לעתים המצפון עובד חלקית ואז הטייס נמצא במאבק פנימי, הוא מתלבט, להפציץ או לא? בדרך כלל בסופו של דבר גובר הציות הצבאי.
כאשר מתרחש המקרה הנדיר יותר והמצפון עובד במלוא הקיטור, הטייס מתמלא זיעה כשהוא נזכר בתמונות הקשות כתוצאה מההפצצות, הוא מתלבט והמצפון מוביל אותו בסבלנות בשלבים של כן ולא, ואולי, ומה עם החברים, ומה צפוי לי, ולאט לאט נוצר גביש של אור שמכריע את הכף: עד כאן, אני לא ממשיך. וכך נולד סרבן.
עזמי ידידי - העיקר לא לפחד כלל
הליגה הבכירה בכדורגל הישראלי מונה 14 קבוצות. הגזענות בקרב קהל אוהדי הכדורגל נפוצה ומרחיקה ממגרשי הכדורגל את אלה שאינם יכולים לשאת את הזיהום הזה. אחת מקבוצות הכדורגל, בית''ר ירושלים, עולה על כולן. קהלה גזעני ואלים, שחקן ערבי לא יבוא בשעריה. החשש הוא כי החלק האלים בקהל האוהדים יעשה בו לינץ'. הגזענות של בית''ר ירושלים כה מפלצתית עד שנשיא ישראל החדש,
רובי ריבלין, שבעברו גם תפקיד יו''ר בית''ר ירושלים, הודיע כי לא יבוא למשחקיה.
על פי תקנון פיפ''א, ההתאחדות הבינלאומית לכדורגל, קבוצה שהיא או קהל אוהדיה לוקים בגזענות, יש לפסול. אילו יושם תקנון פיפ''א כנדרש היה צריך להעיף את בית''ר מזמן מהליגה, ולפרקה. ישראל כהרגלה מצפצפת על התקנון הבינלאומי והקבוצה לא זו בלבד שהיא מתגוללת בביצת הגזענות, היא מהווה, חלון ראווה למתרחש בממשלת ישראל.
אם בית''ר ירושלים היא קבוצה פופולרית ומקובלת על הממסד השלטוני הנוכחי, לא כך קבוצה אחרת, אשר מבחינת גזעני ישראל בממשל ומחוצה לו מהווה כתם על אופייה היהודי (והלא דמוקרטי) של מדינת ישראל. לקבוצה זו קוראים בני סכנין. קבוצת כדורגל ערבית הנושאת את שם הישוב הערבי. נסיכי ונסיכות הגזענות בישראל, בהם שר החוץ
אביגדור ליברמן ושרת התרבות והספורט
לימור לבנת, מחפשים את העילות כדי לסלק את הערבים מהליגה העליונה שהנעשה בה ממלא כמעט מדי יום את מדורי הספורט בטלוויזיה ובעיתונות. עיניהם כואבות, אוזניהם נאטמות, קיבתם מצטמקת וגופם מתעוות אל מול אוהדי סכנין שמי מהם מניפים את הדגל הפלסטיני במשחקים ואי אפשר להסתיר זאת בדיווחי התקשורת. ''והיה מחננו טהור'' זו סיסמתם, אי לכך יש להעביר את בני סכנין לאחת הליגות הנמוכות, שם מרוכזים מרבית הערבים, שהנעשה בהן לא מעניין איש, שיניפו שם דגלים פלסטינים ככל שירצו, התקשורת לא מדווחת ומה שלא מדווח ממילא לא קיים.
ראשי הקבוצה מודעים לכך שהם נבחנים תחת זכוכית מגדלת. עד כה שיחקה אותה סכנין בשום שכל. הקבוצה מחזיקה מעמד בליגה העליונה מזה מספר שנים, פעם אחת אף זכתה בגביע המדינה וככזו הייתה הנציגה הישראלית במפעל האירופי למחזיקות גביע. והגזענים? הם מתפוצצים מתסכול. סכנין לא מספקת להם עילות לסילוקה מהליגה העליונה. עד לשבת, 18 בספטמבר 2014.
באותה שבת, בטרם פתיחת המשחק התקיים טקס של חלוקת תעודות הוקרה לאישים שתרמו למועדון, ביניהם היה גם ד''ר
עזמי בשארה. זה היה הסמרטוט האדום ששיחרר את ארובות השנאה והגזענות עד תום.
אני פותח סוגריים ומקדיש מספר מלים לעזמי בשארה. הוא עמד בראש חבורת המייסדים של בל''ד ונבחר מטעמה לכנסת. הוא איש רב כישרונות. אינטלקטואל שמולו מרבית חברי הכנסת הם חגבים ברמת החשיבה. פילוסוף בהכשרתו, כריזמטי, מנהיג פוליטי, חבר כנסת שהרים את ממוצע הדיונים בכמה דרגות. הוא הוביל את האלטרנטיבה לאוקסימורון של מדינה יהודית ודמוקרטית, בדמות מדינת כל אזרחיה. בבחירות 1999, הבחירות האחרונות עם שני פתקים, אחד לראשות הממשלה והשני למפלגה, התמודד כמועמד לראשות ממשלה. הממסד הפוליטי והביטחוני נחרדו. ערבי כראש ממשלת ישראל? אנא אנו באים. הבורים האלה לא קראו את
ז'בוטינסקי שבמדינה הדמוקרטית לפי חזונו ייהנו הערבים משוויון זכויות ולא הוציא מכלל אפשרות מציאות של ראש ממשלה ערבי וסגנו היהודי ולהיפך.
בשארה נתפש יותר ויותר כאיש מסוכן שיכול לסחוף אחריו לא רק ערבים אלא גם יהודים, ולכן יש לחסל אותו, ויפה שעה אחת קודם. השב''כ הלביש עליו תיק ריגול, לפיו טיווח עבור החיזבאללה את ירי המרגמות במלחמת לבנון השנייה. כל מי שמכיר את עזמי, הבין מיד כי מדובר בעלילה שנועדה לכלוא אותו לשארית חייו. האיש לא היה בצבא, אין לו מושג בירי מרגמות, ולא מכיר את שפת הטיווח. אני, שהייתי בצבא וסיימתי קורס מפקדי מרגמות, אילו ביקשו ממני לטווח היום ירי מרגמות, לא הייתי יודע מה לעשות. ואם אני כך, בשארה, שכאמור חסר כל הכשרה צבאית, על אחת כמה וכמה.
בשארה, שנחקר בשב''כ מספר פעמים, הבין לאן הרוח נושבת. הוא ידע כי במציאות הישראלית אין לו סיכוי למשפט הוגן כאשר מולו ניצב השב''כ. היה עליו לבחור בין כליאה עד יום מותו לבין ניצול החסינות הפרלמנטרית שעדיין עמדה לזכותו ולעזוב את הארץ לצמיתות או עד שהשפיות תחזור לשלוט בה. הוא בחר בחירה תבונית, ובחרת בחיים, מצווה היהדות, אבל לא צריך להיות יהודי לשם כך. לאחר שהבטיח את חירותו התפטר מהכנסת.
חזרה לקבוצת הכדורגל: שטיפת המוח הממשלתית בסיוע שרתיה בתקשורת הפכו את עזמי בשארה ל''חשוד בריגול בשעת מלחמה'' וכמי ש''נמלט מהעמדה לדין''.
הכללתו של בשארה בין מקבלי תעודות ההוקרה, שיחק לידם של שני הלמדים (לבנת וליברמן) ושאר גזעני ישראל. כולם פתחו במתקפה מתוזמרת היטב על בני סכנין. שרת הספורט, במסגרת מושגיה על הפרדת רשויות דרשה מבין הדין של ההתאחדות לכדורגל להעניש את בני סכנין בחומרה, והכתיבה לשופטים את העונש: הרחקה מהליגה לתקופה ממושכת. סעיף האישום: הכנסת פוליטיקה לספורט האסורה לפי תקנון. ראשי בני סכנין מגיבים: זו סערה בכוס מים. לא פוליטיקה ולא נעלים, אלא הוקרה לאיש שסייע בתרומה למועדון. ואני מוסיף, קל לבדוק זאת: תתרום לימור לבנת למועדון בני סכנין ונראה אם תקבל תעודת הוקרה בדיוק כמו זו שקיבל עזמי בשארה. עתה נותר להמתין, האם שופטי בית הדין של התאחדות הכדורגל יגלו שיקול דעת עצמאי או יתפקדו כשליחיה של השרה.
באוזני הקשת
ד''ר
הני זובידה, מרצה בכיר (כלומר יש קביעת) למדע המדינה במכללת יזרעאל המוריקה, קיבל ממערכת מוסף הארץ סוכרייה נדירה, תגובה על עמוד שלם והחמיץ את ההזדמנות. ׁ(מוסף הארץ 10.10.2014). הוא מייצר אויבים במקום שאינם קיימים זולת בדמיונו. שלושת המאמרים עליהם יצא קצפו, פרי כתיבתם של
אלון עידן,
הילה גלזר ו''הדובדבן'' כהגדרתו,
ורד לי, חפים מכל גזענות. אינני מכיר את השלושה אבל קורא אותם מעת לעת ולא זו בלבד שלא מצאתי שם גזענות, התרשמותי היא כי הם בני ברית במאבק נגד הגזענות. ההחמצה הגדולה של ד''ר זובידה וחבריו שייכת לקשת הדמוקרטית המזרחית שהוא עתה יו''ר הוועד המנהל שלה. גזענות נגד יהודי המזרח הייתה, הינה אם עדיין קיימת, תוצר של גזענות נגד ערבים. שנות החמישים של המאה הקודמת, היו שנות ההגירה מארצות ערב. המהגרים, שנראו כמו ערבים, דיברו ערבית בצירוף רמת השכלה נמוכה, היוו יעד לגזענות והתנשאות הממסד האשכנזי ציוני. הם גם נועדו למלא תפקידים בדומה לאלה של ערביי ישראל: תעסוקה במקצועות חסרי יוקרה ונמוכי שכר. בימים ההם החל זיהום השפה העברית בכל מיני מטבעות לשון גזעניות.
התקוממות המזרחיים בוואדי סאליב ב-1959 שדוכאה ביד ברזל, הדליקה נורה אדומה בממסד השלטוני והמפלגתי. הוחלט כי יש לשים דגש על חיברות (סוציאליזציה) של מהגרי המזרח, בעיקר את הדור השני והשלישי. מה שלא הספיקו עד 1967 מילאו בשפע 47 שנות כיבוש. ההצלחה הייתה מסחררת. יהודים יוצאי ארצות ערב אימצו את הנרטיב הציוני-גזעני, בין של מפלגת העבודה בין של הליכוד. כל המפלגות הציוניות טיפחו מנהיגות מזרחית שהמשיכה לקדם את הפרויקט הציוני מצידו האפל. הם הגיעו לצמרת במגוון של תפקידים והמשיכו במסירות את מה שקודמיהם האשכנזים החלו.
שרי אוצר מזרחיים לא צמצמו את הפער בין עשירים לעניים, שרי ביטחון מזרחיים המשיכו את מדיניות הכיבוש, הדיכוי והקמת התנחלויות, קצינים בכירים מזרחיים התגלו כששים אלי קרב כמו קודמיהם בני הקיבוצים ונגע הגזענות הלך וכבש עוד ועוד צעירים לפני גיוס.
הדברים הגיעו לידי כך, שככל שהתארגנות הייתה ימנית יותר, גזענית יותר, חלקם של המזרחיים היה גבוה מחלקם באוכלוסיית המדינה. אני נתקל בהם כמעט מדי יום, אם זה נהג המונית, או מנהל סניף הדואר או המוכר בחנות, תמיד חוזרות המילים: ''אין אמונה בערבים, הם יתקעו לך סכין בגב, אנחנו מכירים אותם, באנו משם'' וכך הלאה, כאילו דיברו מגרונה של ח''כ ותא''ל
מירי רגב שהיא היום המייצגת הפופולארית ביותר של יהודים מזרחיים.
כשקמה הקשת הדמוקרטית המזרחית, נעורה בי תקווה, שהנה סוף סוף קם גוף מזרחי ובפיו בשורת שלום שוויון ודמוקרטיה, וחבריו יסתערו על מוקדי הגזענות לחיסולה או לפחות צמצומה, ככל שכוחה יאפשר, תוך שילוב ידיים עם ארגוני זכויות אדם אחרים. מוקד ראשי להפצת הגזענות הוא הכיבוש ומשטר האפרטהייד שישראל הקימה בשטחים. קיוויתי שהקשת תצטרף כגוף ל''יש גבול'' ותגבה את סרבני הכיבוש והגזענות, זה לא קרה; רציתי לראות את הקשת ניצבת בקו הקדמי של מאבק בשנאת מבקשי המקלט מאפריקה, זה לא קרה; קיוויתי שהקשת תחבק את אסיר המצפון
מרדכי ואנונו, שישראל מתעללת בו זה 29 שנים, גם זה לא קרה, כאילו יש לקשת אינפלציה במועמדים יהודים ילידי מרוקו ששמם מופיע ברשימת המועמדים לפרס נובל לשלום, שקיבלו את הנובל האלטרנטיבי, שקיבלו את
פרס השלום ע''ש
ג'ון לנון, שקיבלו את מדליית זכויות האדם על שם
קרל פון אוסייצקי, רשימה חלקית. פניתי לא פעם, בכתב ובע''פ להנהלת הקשת להצטרף למאבק למען ואנונו, ולא נעניתי. מדוע להתעסק עם איש שנוא ומושמץ? בשביל זה יש כמה אשכנזים שיספגו את זעם ההמון המוסת.
בשיחות אישיות שהיו לי עם חברים מרכזיים בקשת הדגשתי את הפן הגזעני ביחסו הקשוח של הממסד הביטחוני אל ואנונו. לכן יש חשיבות שארגון כמו הקשת, בו חברים העידית האינטלקטואלית של יהדות המזרח (או יהודים ערבים כפי שמעדיף פרופסור
יהודה שנהב) ישלב ידיים עם הוועד הקיים, המוקע בין השאר כחבורה של ''שמאלנים אשכנזים שונאי עמם''. בני שיחי הסכימו עימי שיש כאן מחדל אבל הוא לא תוקן. גם עתה יכולה הקשת להצטרף למאבק על ביטול ההגבלות השרירותיות שהוטלו על ואנונו ולאפשר לו לצאת את ישראל.
לסיום, אנקדוטה שמשקפת את המצב: ביום שחרורו של ואנונו מכלא אשקלון, 21 באפריל 2004 , עמדו ליד הכניסה לכלא שתי קבוצות משני עברי הכביש הצר, צד אחד התומכים, שבאו לברך את ואנונו ולומר תודה על מה שעשית, ומצד שני קבוצה של תושבי אשקלון רובם יהודים מזרחיים, שבאו למחות. לידי עמד ח''כ דאז
עיסאם מחו'ל. ברגע שזיהו כי הוא חבר כנסת ערבי, החלו להמטיר קללות וגידופים שבחלקם לקוחים מהארסנל המגוון של גידופי מרן הרב
עובדיה יוסף ובחלקם תוצרת עצמית. הם הטיחו בו דופי על עצם היותו ערבי. בשלב זה התערבתי ואמרתי להם מדוע אתם אומרים זאת? הרי אתם יהודים ערבים. הם ראו בכך עלבון נורא, וכשפניהם אדומים מכעס, רושפים שנאה, השיבו לי: אתה ערבי. לשיטתם הטיחו בי דבר נאצה ממנו אני אמור להיעלב, נימוק מנצח שאין לי עליו תשובה, ואכן לא הייתה לי.
עבודה רבה מחכה לקשת בתחום עקירת הגזענות. עצתי לזובידה, אל תמציא אויבים. אם תפעל על פי קווי המתאר הכתובים כאן, יהיו לך אויבים לרוב.
לא להתגייס
ערבי דרס תינוקת למוות
