פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
נקמת המובסים והנואשים (חלק א')
יוסף אורן (יום ראשון, 09/11/2014 שעה 19:00)


נקמת המובסים והנואשים (חלק א')

יוסף אורן



מאמר על הרומאן החדש של יובל שמעוני: ''קו המלח'' הוצאת עם עובד, ספריה לעם 2014, 969 עמ' (בשני כרכים).
עלילת ''קו המלח'' משתרעת על תקופה בת כמאה שנים, משלהי המאה התשע-עשרה ועד שלהי המאה העשרים. התאריך המוקדם ביותר המוזכר בעלילת הרומאן הוא רצח הצאר אלכסנדר השני ברוסיה בשנת 1881 (עמ' 134 וגם 509-504), שהיא גם השנה שבה נולד הגיבור הרוסי של הרומאן, איליה פוליאקוב. התאריך המאוחר ביותר הוא משנת 1994, השנה שבה הגיע אמנון, נכדו הישראלי של איליה פוליאקוב, אל לֶה, עיר הבירה של המחוז הנידח לדאק בצפון הודו, וגם קפא מקור באחד מכוכי ההתבודדות של מנזר קַסְפָּאהַנְג, כוך בראש צוק שגם סבו התאבד בו כשבעים שנה קודם לכן בירייה מאקדחו, בהיותו אז צעיר כבן עשרים וחמש, אך כבר אדם מובס ונואש.

בין שני תאריכי הקצה האלה של עלילת הרומאן, בין שנת 1881 לשנת 1994, מובלטים ארבעה אירועים היסטוריים שגיבורי העלילה קשורים בהם: המהפכה הסוציאליסטית ברוסיה שאליה מתקשרת הביוגרפיה של איליה פוליאקוב. ימי השלטון הקולוניאלי של בריטניה בהודו שאליו מתקשרת הביוגרפיה של הווטרינר מאנגליה, ד''ר אֶד מקנזי, וגם זו של טנזין, מלווה השיירות מלדאק. מלחמת העולם השנייה שאליה מתקשרת הביוגרפיה של נחמן, בנו של איליה, אשר שירת במהלכה בבריגדה. ומלחמת לבנון הראשונה שאליה מתקשרת הביוגרפיה של אמנון, נכדו של איליה. אף על-פי-כן, מאחר שלא כתב את ''קו המלח'' כרומאן היסטורי, לא התרכז יובל שמעוני באירועים אלה, אלא רק הזכיר אותם כאירועים חשובים בחייהם של גיבוריו.

כמו כן, גם אין להסיק מהעובדה שבעלילת הרומאן משתתפים נציגי שלושה דורות ממשפחת פוליאקוב (איליה, נחמן ואמנון), ששמעוני התכוון לכתוב את ''קו המלח'' כסאגה משפחתית, שהיא אחת מסוגות המשנה של הסיפור ההיסטורי. סאגה היא עלילה המתרכזת בדורותיה של משפחה אחת, משפחה שערכיו וחזונו של מייסדה קורסים בגלל כישלונם של יורשיו בדורות הבאים להתמודד עם לחצה של ההיסטוריה ואירועיה – הכל על-פי הדגם שנחקק בשתי הסאגות המפורסמות ביותר בספרות העולם: ''בית בודנברוק'' של תומס מַן משנת 1901 ו''האגדה לבית פורסייד'' של ג'ון גלסוורתי משנת 1922. ואילו בין איליה פוליאקוב לבין בנו נחמן ונכדו אמנון, שלושה מגיבורי עלילת ''קו המלח'', לא מתקיים שום קשר שושלתי, המושתת על ערכים וחזון משפחתי האמורים לעמוד במבחן השנים, אלא רק קשר ביולוגי. ולמעשה, עד יום מותו לא ידע איליה כלל שמליל האהבה היחיד שהיה לו עם מאשה בפינסק נולד לו בן שיאדיר את זכרו הרבה שנים אחרי שהתאבד, ושלימים ייולד גם נכד, שידמה לו מאוד בתכונותיו, יתחקה במשך שנים אחרי עקבותיו וגם יסיים את חייו ממש כמוהו, בכוך של נזיר מתבודד על ראש צוק בלדאק שבהודו.

ואכן, לא השושלתיות הביולוגית בין איליה ובין צאצאיו מעניינת את יובל שמעוני ב''קו המלח'', וגם לא על קשר שושלתי מיסטי בין הדורות יבסס את ההשקפה הלא-מחמיאה שיאמר על ההיסטוריה, אלא על קורות חייהם של השלושה כיחידים, שכוחות-על של ההיסטוריה גוזרים עליהם תבוסה, ייאוש ואובדן.


מניעי שלושת הנוקמים

יובל שמעוני לא היה מצליח להשתלט על עלילה מרחבית כל כך מבחינה כרונולוגית, גיאוגרפית ואנושית, אלמלא בחר להתרכז בעיקר בשלוש שנים מתוך מרחב הזמן של עלילת הרומאן, והן השנים 1904, 1910 ו-‏1994 (תאריכים אלה מתנוססים בראשי הפרקים המתאימים וכדאי לקורא להסתייע בהם). בשנת 1904 חברו שלושת הגברים שהוזכרו קודם (איליה פוליאקוב היהודי מרוסיה, ד''ר אד מקנזי הרופא מאנגליה וטנזין מלדאק שבהודו) לנקום את נקמתו של מקנזי במניאני, איטלקי נמוך קומה, מקריח, פטפטן בלתי נלאה, יהיר, מתנשא, גנב נשים (563), שגנב ממנו את אשתו, קייט, במהלך שהותם בחופשה ברומא בקיץ שנת 1897. בשנת 1910, כחמש שנים אחרי שביצעו את הנקמה, הניבה נקמתם סוף-סוף תוצאה, ולאו-דווקא את זו שמקנזי קיווה לה. ורק בשנת 1994, עשרות שנים אחרי ששניים מהשלושה, תחילה איליה (שהתאבד ב-‏1905) ואחריו מקנזי (שנפטר בשנת 1922) כבר לא היו בין החיים, הגיע אמנון, הנכד של איליה, אל העיר לֶה, שבה נרקמה הנקמה בשנת 1904, ופגש בה את נוואנג, נכדו של טנזין, ושמע מפיו את תוצאותיה הסופיות של הנקמה ההיא (947-932) – נקמה שסיבה בנאלית, שהתרחשה בקיץ 1897 ברומא, הניבה אותה.

אף שלנקמה הזו הוקדשו רוב פרקיה של היצירה המורכבת ורבת הדמיון הזו, לא ממנה יסיק הקורא את המסקנה על כישלונה של ההיסטוריה לחרוג משגרת מהלכה – המסקנה שאליה חתר יובל שמעוני בכתיבת ''קו המלח'' – אלא יהיה עליו להסיק מסקנה עגומה ולא מעודדת זו על ההיסטוריה מהמידע הביוגרפי על שלושת הנוקמים, מידע ש''המספר'' היודע-כל פיזר ברחבי העלילה של ''קו המלח''.

כדאי מאוד לקורא להטות אוזן ל''מספר'' ביצירה הזו, כי זהו ''מספר'' רב-יכולת ובלתי-שגרתי, המפליא לשנות אסטרטגיות של סיפֵר, כדי להזרים ברצף בצד תודעתו גם את תודעתם של רבים מגיבוריו, וגם מלהֵט בלשונו לפי הצורך. וברוח עצה זו, הבה נטה אוזן לאתגר המרכזי שהציב לנו בסיפור-המעשה: לפענח את מניעיהם של השלושה אשר חברו בשנת 2004 לביצוע הנקמה ב''גנב הנשים'' האיטלקי. וכך הציג בפנינו את האתגר הזה: היה אז רק רצון לנקום: הוא (מקנזי) במי שגזל ממנו את אשתו הראשונה ברומא. טנזין במי שהשפילו את אביו בדֶהרָדוּן, והרוסי (איליה פוליאקוב), במי הוא רצה להתנקם, על כך לא היתה (למקנזי) תשובה ברורה (560. כל ההדגשות כאן ובהמשך אינן נמצאות במקור).


המניע של ד''ר מקנזי

מבין השלושה גלוי לחלוטין הוא המניע של ד''ר אֶד מקנזי לרצות לנקום באיטלקי שגנב ממנו את קייט. מקנזי נולד למשפחת איכרים בכפר לא גדול במחוז אוקספורדשֶר באנגליה בסוף שנות השישים של המאה התשע-עשרה. על-פי טבעו, שלא היה הרפתקני, היה מקנזי אמור להשלים בהצלחה את התוכנית שהועיד לחייו, אחרי שסיים את לימודיו כווטרינר: לחזור לכפר ולחיות בנופו הפסטורלי עם קייט, צעירה עירונית ומצודדת-עין שבה התאהב. אך מאחר שקייט מאסה בחיי הכפר אחרי שנה אחת, השקיע מקנזי בשנת 1897 את כל חסכונותיו הצנועים במימון חופשה ברומא כדי להציל את נישואיו לה. בן כפר כמוהו לא יכול היה לשער מראש את מה שהתרחש אחר-כך לשניהם ברומא. מניאני, איטלקי חלק-לשון וכריזמטי, שהיה אז עדיין מרצה זוטר באוניברסיטה, נתלווה אליהם במהלך ביקוריהם באתרים ההיסטוריים של העיר וכבש את ליבה של קייט בהסבריו המלומדים עליהם.

בוקר אחד חזר מקנזי בן השלושים מהדואר אל חדרם במלון וגילה על השידה מכתב של קייט שבו הסבירה לו את מניעיה לעזוב אותו למען מניאני (128-127). מושפל ונסער החליט מקנזי לא לחזור מהטיול הזה לכפר של אבותיו באנגליה, אלא אימץ המלצה של שני מלחים אנגלים בעלי עבר מפוקפק, שפגש בבר שבו ניסה להטביע את יאושו בשתיית אלכוהול, והפליג בספינה אל הודו, הקולוניה הגדולה של אנגליה במזרח הרחוק.

וגם בהגיעו להודו, לא נשאר מקנזי בבומבי, העיר הגדולה והסואנת, אלא הצפין אל לֶה, הבירה הקטנה והנידחת של מחוז לדאק, מחוז מדברי בשיפולי הרי ההימלאיה ההודיים, כדי לנהל שם בית-חולים קטן שייסד המיסיון עבור המקומיים. ושם, אחרי כעשר שנים, שבהם הפך מווטרינר לרופא המטפל במחלות של בני-אנוש, ואחרי שזכה בכספי ירושה מדודתו, זו שהפצירה בו בעבר לא להינשא לקייט, החל לממן את הנקמה שלו ב''גנב הנשים'' האיטלקי, ושיתף בה את השניים שגם בהם בער הרצון לבצע נקמה, טנזין במשפילי אביו, ואשר לאיליה – נברר בהמשך במי רצה לנקום.

את המתכון, שהיה דרוש לו למימוש הנקמה במניאני, שמע מקנזי מהעיתונאי של ''חדשות סימליה'': קצת סיפורי אֵלים, קצת תור זהב, קמצוץ אֶטְיוֹלוֹגי בְּרוּפִּי, מערבבים את הכל יחד ומחממים קצת, ומה מקבלים? מה שהדתות ניזונות ממנו (184) – בדיה שלא רק הדתות הממוסדות מתפרנסות ממנה, אלא מרוויחים ממנה גם ארכיאולוגים רודפי תהילה ושרלטנים הסוחרים בעתיקות מזוייפות. ואילו טנזין הוסיף למתכון את חומרי הבדיה מהמעשיות שהתהלכו בין הלדאקים בצפון הודו על מרחב החולות השומם של המדבר שלהם, מדבר טקלמקאן. המעשיות סיפרו כי בעידן קדום היה במחוזם ים גדול שספינות הפליגו בו, והאלים הפכוהו למדבר כעונש על חטאיהם של בני-האנוש. משום כך מתייצבים הלדאקים פעם בשנה לאורך קו המלח, שעד אליו הגיעו מי-הים, וממתפללים שהאלים יביעו את מחילתם לאנושות על חטאיה על-ידי השבת הים הקדום (793), כדי שהמדבר שלהם יחזור להיות שוב ים שוקק חיים.

אף שהמסע להטמנת המימצאים המזוייפים בחולות המדבר (מגילה הכתובה באותיות עבריות על נייר עתיק, עוגנים נושנים של ספינות, ומטען של צדפים ומלח לפיזור בקו המלח המשוער של הים האגדי), מסופר בחלק השלישי של הרומאן, פוזרו קטעים רבים על תיכנונו ועל ההכנות בשני החלקים הראשונים של הרומאן. יתר על כן: גם תוצאותיה של הנקמה נדחו כמעט עד סופו של החלק הרביעי שלו. סהדי במרומים, שאינני גוזל אפילו קמצוץ של הנאה מזו המצפה לקורא מהקריאה ברומאן המרתק הזה בחשיפת התוצאות של המסע הזה.

תחילה, אחרי שהמסע למקום ההטמנה של המימצאים הללו הושלם בהצלחה במהלך שנת 1905, נאלץ מקנזי להמתין חמש שנים תמימות עד שמניאני נפל בפח שנטמן במיוחד למענו. וגם אז התברר לו להפתעתו, שגילוי המימצאים המזוייפים בקו המלח דווקא הביאו למניאני תהילת חוקרים וקידום אקדמי במשך כעשור שנים. ורק בתחילת שנות העשרים, אחרי שהמימצאים ממדבר טקלמקאן נבחנו ונחקרו על-ידי מתחריו של מניאני והתברר שהינם מזוייפים, פרצה השערורייה, שבעקבותיה התאבד מניאני בדירתו ברומא (עמ' 946). ספק אם קבלת התוצאה הזו בשנת מותו ב-‏1922, אחרי שחלפו עשרים וחמש שנים מאז החליט לנקום בקייט (636) ובמניאני (794), העניקה למקנזי את התמורה שקיווה לה מהשקעת הירושה של דודתו במימון הנקמה בשניהם.


המניע של טנזין

לטנזין, איש שיירות רזה וקודר (106), לא היה, כמובן, שום עניין בנקמה האישית של מקנזי באיטלקי שגנב ממנו את אשתו ברומא, שהרי טנזין לא יצא מעולם מלדאק וגם בה כבר ראה עוולות גדולים יותר שעשו הסאהיבים (האדונים הלבנים מאירופה) לבני עמו. וגם אם ניהל עבורם שיירות במורדות ההודיים של רכס הרי ההימלאיה בנאמנות ובהצלחה, לא מאהבה אליהם ביצע כך את תפקידו, כי סלח להם על העוול שעשו לאביו, אלא רק כדי לפרנס בכבוד את משפחתו.

אביו של טנזין העריץ את האנגלים והעריך אותם כאֵלים (93). ומאחר שלא היה מוכשר ממנו ומסור ממנו בין הסיירים בשירות המודיעין של האנגלים בהודו, הטילו עליו את המשימה הקשה והמסוכנת ביותר: לחדור לטיבט בתחפושת נזיר כדי למַפּוֹת את הרמה הטיבטית. אך לאחר שהשלים את המשימה ייחסו שולחיו את המפות ששרטט לדמיונו ולכישרון השרטוט שלו ולא למדידות של ממש (91). החשד הזה ביושרתו וגם פיטוריו מהשירות שברו את רוחו של הסייר הלדאקי הנאמן, ומאז הסתגר אביו של טנזין בכוך חשוך בשוק של לֶה והתפרנס מתיקון בגדים משומשים.

על-ידי הצטרפותו לנקמה רצה טנזין לנקום ב''אֵלים'' המתנשאים מאירופה שכה השפילו את אביו (95). וייתכן שבעיניו לא היה מניאני ''גנב הנשים'' הגרוע שבהם, כי מיד אחרי שהשלים בהצלחה את ניהול מסע ההטמנה של מימצאי ההונאה, שהיו אמורים לגרום למפלתו האקדמית של מניאני, עוד לא בא טנזין על סיפוקו ודהר אל דֶהרָדוּן, המפקדה של המודיעין האנגלי, ובצעד נמרץ נכנס אל לשכתו של הקולונל ואמר לו בלי מורא מה הוא חושב על הדרך שבה ניצלו את אביו ואחר כך התנכרו לו, והשלים את הבעת דעתו על הצבא הבריטי ועל האימפריה האנגלית בתלישת המפות ששרטט אביו ובקריעתן. ועל כך הועמד, כמובן, למשפט וגם נאסר (768).


המניע של איליה

דווקא אחרי שחשף את מניעיהם של מקנזי ושל טנזין להצטרף לביצוע הנקמה במניאני, בולטת הימנעותו של ''המספר'' לפרש את מניעו של איליה פוליאקוב לחבור אליהם. ומאחר שהחליט להעביר אל הקורא את משימת המענה על השאלה: במי הוא רצה להתנקם, כדאי לקורא להניח, שגם במקרה של איליה עליו לחפש את המניע שלו להצטרף לביצוע הנקמה במניאני באירועים שחווה קודם לכן בחייו הקצרים (1905-1881). וזו משימה בהחלט לא פשוטה, כי הללו, כזכור, אינם מסופרים ברצף אחד וגם לא בסדר הכרונולוגי שבו התרחשו, אלא מפוזרים – בשיטתו המיוחדת והמוקפדת של ''המספר'' ברומאן הזה – על פני רוב עמודי העלילה (עובדה זו משתקפת במספרי העמודים המפנים לקרוא בשני כרכי הרומאן את המסופר בהם על האירועים הללו).

איליה נולד בכפר בִּיחוֹב ב-‏1881, שהיא השנה שבה נרצח הצאר אלכסנדר השני, ובנעוריו היה קורבן להתעללות קשה של נערי הכפר הנוצריים, שגלגלו אותו, את הנער היהודי, שוב ושוב בחבית במורד גבעה כדי להטביעו במים הקרים של נהר בֵּרֵזיִנָה (87-79), אחרי שהטביעו בהם תחילה תיִש חסר-ישע (55-52). בהגיעו לבחרות השביעה אותו אמו, כמו ניבא לה ליבה ששכניה הנוצרים בביחוב עוד יתגלו כגרועים מבין הרוצחים: תיסע ואל תחזור לפה יותר (441). ואיליה אכן עזב את ביחוב ונסע אל מינסק, שבה התגורר כשנה במקומות עלובים, רָעַב ללחם והיה קורבן לניצול של מעסיקים שונים (178-177).

ב-‏1903, אחרי שנה במינסק ובטרם שמלאו לו עשרים, החליט איליה לנסות את מזלו בפטרבורג הבירה. בצאתו ממינסק לא ידע שמאשה, הבחורה שהכיר שם בחנות הסדקית של קרוביה, היתה כבר מעוברת ממנו (356-344), כשם שלא שיער לאיזו זוועה ייקלע כאשר יחזור לביקור בכפר ילדותו (428). אותם בריונים שגלגלו אותו בחבית בעודו נער כדי להמיתו, ראה כעת מנהיגים את הפוגרום ביהודי הכפר. מכל המקומות שבהם נטבחו יהודים בפרעות, שזכו מפי ההיסטוריונים לכינוי ''הסופות בנגב'', זוכרים, בזכות הפואמה ''בעיר ההרגה'' של ביאליק, בעיקר את הפרעות בקישינוב, בירת מולדביה, אך גם התיאור של שמעוני, המתאר את הטבח שבוצע בביחוב דרך עיניו של איליה, מזעזע באותה מידה. מבין חרכי המסתור שלו ושל אמו בעליית הגג של ביתם ראה איליה במו-עיניו כיצד רוצחים הפורעים מהכפר את אביו (434-433). ואלמלא אמו, שעצרה בעדו, היה איליה ודאי יוצא נגדם מהמחבוא בעליית הגג והיה נרצח עם אביו. זו היתה הפעם הראשונה שאיליה ראה את המוות במו עיניו (655).


קורותיו של אדם מובס

אחרי הפוגרום יצא איליה מביחוב, והפעם כדי לא לחזור אליה לעולם (453). הפעם הגיע אל פטרבורג הבירה בהחלטה מגובשת להצטרף למהפכנים, כי כמו רבים מהיהודים האמין כי גם ליהודים יוטב, אחרי שהסוציאליסטים ימגרו את שלטון הרשע של הצארים. תחילה הטילו עליו במחתרת לחלק כרוזים, אך עד מהרה שיתפו אותו גם בפעולות מסוכנות יותר. בהתנקשות בשר הפנים הוטל עליו לנפנף במטפחת מחדרו בקומה השלישית של המלון, כדי לסמן למקסימוב, האיש שהחזיק בפצצה, שהמרכבה של השר נכנסה לרחוב (115-114). אלא שאיליה לא ברח מיד אחרי שהפצצה הוטלה, כפי שהורו לו לעשות, אלא צפה מבועת מחדרו כיצד שומרי הראש של השר מענים את מקסימוב שנפצע בהתנקשות (133), ואחר-כך רבץ במלון יממה וחצי עד שתפסו אותו השוטרים והחיילים והבלשים (224).

חקירתו של איליה בבולשת על-ידי שני בלשים (פרדישצ'נקו וטיילין) היתה ממושכת ואכזרית (358), אך גם כאשר עינו אותו, הוא לא חשף את שמות חבריו במחתרת (338). אף על פי כן היה חשוד בעיני מפקדיו (ורה ודוכין), אחרי שהבולשת שיחררה אותו באופן מפתיע, ולכן עיכבו את המשימה הבאה שרצו להטיל עליו, את רצח מישה לוין שבגד בארגון (290). לפיכך החליט איליה על דעת עצמו לבצע את המתת לוין באקדח שנמסר לו, אך מאחר שהשתהה, נהרג לוין לבסוף מפליטת כדורים מאקדחו.

הפעם לא התעכב איליה עד שיגיעו השוטרים והבלשים לאסור אותו, אלא נמלט מפטרבורג, אך במקום לעלות לרכבת הנוסעת מערבה, כדי להמשיך את הרבולוציה הסוציאליסטית באחת מבירותיה, עלה על רכבת הלילה הטרנס-כספית והגיע בה אל קשגר. בפרק שבו נפתח הרומאן מצטייר איליה לקורא כאדם נואש, ואלמלא עצר בעדו הילד סַשׁה, איש קטנטן שהתבגר בטרם עת (616), היה איליה קופץ כבר אז אל מותו מגג האכסניה. בזכות הילד הזה, שהמשיך אחר-כך להצילו פעמים נוספות (626), עוד הספיק איליה לסייע לטנזין להיחלץ משומרי הקונסול הרוסי בקשגר (95), להשלים את המסע אל לֶה הנידחת (אם כי הגיע לטיפולו של ד''ר מקנזי בבית-החולים של המיסיון הגיע עם רגליים קפואות ועל אלונקה, אחרי שהפוני שעליו רכב מעד ושמט אותו למי הנהר הקפואים) וגם להצטרף, אחרי שהבריא, למסע הנקמה של מקנזי במניאני ''גנב הנשים''.

האם התעקש איליה להצטרף למסע המפרך אל לב מדבר טקלמקאן מתוך הכרת תודה לטנזין ולד''ר מקנזי על הטיפול המסור שלהם בו, הראשון עד שהשיירה הגיעה אל לֶה, והשני במשך השבועות שבהן היה מאושפז אחר-כך בבית החולים, או שמא מניע אחר ולחלוטין לא אישי, המסתתר באירועים אלה מחייו עד שנת 2004, עונה על השאלה של ''המספר'': במי הוא רצה להתנקם.

(ההמשך בחלק ב')


  • מאמרים על שני ספריו הקודמים של יובל שמעוני נדפסו בספריי הבאים: המאמר על ''מעוף היונה'' כלול בספרי ''הצדעה לספרות הישראלית'' (1991), והמאמר על ''חדר'' כלול בספרי ''הקול הגברי בסיפורת הישראלית'' (2002) – שניהם הופיעו בהוצאת ''יחד'' במסגרת הסדרה בת עשרים ואחת הכרכים, ''תולדות הסיפורת הישראלית''.



חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי