זוועה בירושלים

כל אימת שמתרחש פיגוע רצחני, קורה לי לא אחת שמישהו שאינני מכיר פונה אלי, והנוסח תמיד דומה. ''תראה מה עושים החברים שלך''. בדרך כלל אינני נכנס איתם לויכוח באמצע הרחוב ואני מפנה אותם לטורי, אם הם באמת רוצים לדעת מה דעתי. לעתים אני מגיב ''בוודאי חברים שלי. אני גידלתי אותם, השקיתי אותם, הזנתי אותם טיפחתי אותם, אני אשם. לא הכיבוש, לא הדיכוי, לא האפליה, לא חוסר התקווה, רק אני אשם. תודה''.

לרצוח בני אדם בעת תפילתם הוא דבר נורא. כל אנשי הימין, החל מהפרחח לפיד עבור לנתניהו ועד חסידי כהנא ניצלו כמעט את כל האפשרויות שהשפה העברית מכילה לגינוי רצח הארבעה בבית הכנסת בשכונת הר נוף בירושלים, כולל הביטוי חיות אדם. כשאני משווה את התבטאויותיהם של אנשי הימין לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין בפברואר 1994 במערת המכפלה שגדע את חייהם של 29 בני אדם בעת תפילתם, אזי המוקיעים הנחרצים של היום התחלקו אז בין גינוי מאופק של ימין מתון להצדקת הרצח של ימין קיצוני.

אז הנה ההבדל הראשון ביני לבין הימין על כל שלוחותיו; מול שפה רפה במקרה הטוב, והצדקה במקרה היותר נפוץ של פגיעה באוכלוסיה אזרחית פלסטינית כולל 500 ילדים במלחמת עזה האחרונה, ''צוק איתן'' שמה, אני מתנגד לכל פגיעה באוכלוסיה אזרחית בלתי לוחמת, פלסטינית כישראלית. ועוד הבדל: אינני נטרלי באבחנה בין רצח המבוצע בידי בן העם המדוכא לבין רצח המבוצע בידי בן העם המדכא. וזה מביא להבדל נוסף: בעוד הימין עושה ככל יכולתו לשמר ולהחריף את מציאות הכיבוש, זו המציאות המלבה ומזינה מעשי רצח מתועבים כמו בהר נוף, אני נאבק לסיום הכיבוש שינטרל את המוטיבציה לרציחות כאלה.

הרצח בבית הכנסת בהר נוף הוא עוד מדרגה בהפיכת הסכסוך מלאומי לדתי. מי נושא באשמה המרכזית להתפתחות זו? הנה עוד מחלוקת ביני לבין הימין: הימין אומר הערבים אשמים, ואני אומר שמאז הכיבוש ב-‏1967, הייתה זו ישראל שהבליטה בעוצמה הולכת וגוברת את הפן הדתי בעימות.

פשע ההתנחלויות, תחילתו בליל סדר הפגנתי שערכו הרב לוינגר וחבורתו במלון פארק בחברון ב-‏1968 והמשכו בהתנחלויות של גוש אמונים שכולן מבוססות על סיפור כלשהו בתנ''ך. ספר הספרים הפך למסמך טאבו ואלוהים לפקיד הסדר הקרקעות. הבטחתו של אלוהים קיבלה מעמד של בעלות על הקרקע ואין יותר צורך בבדיקה בירוקרטית של ניירת למי שייך מה.
''מי אתה, פלסטיני משוקץ, שתערער על החלטתו של אלוהים להעניק את הבעלות על הקרקע לעם ישראל? ניירות הטאבו שלך שווים כקליפת השום ואתה יכול לנגב איתם'' דברי השליח היהודי. הרב לוינגר וממשיכיו מינו עצמם לנציגיו של אלוהים עלי אדמות הרשאים להוציא לפועל את החלטותיו. מאחר ואלוהים הבטיח מספר פעמים גבולות שונים, יש לפעילים בשטח אפשרויות מגוונות של שוד והחרמה.

השלטון החילוני התאהב בגישה זו ולצורך הקמת ההתנחלויות הועמדו לרשותו הפסוקים המתאימים. לכך יש להוסיף את העמותות השונות שהוקמו בהקשר להקמת בית המקדש וסדרי הפולחן בו. בתחילה ראו בהם ליצנים שראשם הסתחרר ויש להתייחס אליהם בסלחנות, אבל הם הוכיחו התמדה, והלא יאומן התרחש: הם הפכו לזרם מרכזי של דת הכיבוש. חזונם להסיר את המסגדים קיבל מימד מאיים ולא פלא שהממסד המוסלמי הזעיק עולם ומלואו לנוכח סכנת השתלטות על המתחם.

הטבח של גולדשטיין הלהיט את הרוחות והגביר את החששות בקרב המוסלמים באשר לכוונות השליט היהודי. תגובת השלטון החילוני של רבין לא עזרה לפזר את החששות. ההתנחלות בחברון לא פורקה וגם זה היה מסר מפחיד לפלסטינים: לא חשוב כמה נורא הפשע שמבצע יהודי, בין אם הוא חובש כיפה ובין אם לאו, ביתו לא ייהרס ומשפחתו לא תיזרק לרחוב. הפלסטיני רושם לעצמו כי בעוד בנו של מפגע ערבי נחקר ומעונה בחדרי החקירות של השב''כ, בנו של הרוצח היהודי מגויס לחיל האוויר, הופך לטייס, ותוהה האם הבן השתתף בהפצצות הפראיות על עזה והמשיך מהאוויר את מה שאביו החל מהקרקע.

בנושא זה, רושם לעצמו הפלסטיני, המדיניות היא אחידה וחוצה מפלגות: אצל שמיר – מחתרת הטרור היהודית, רובם כולם חובשי כיפות שאש הקנאות הדתית בוערת בהם; אצל רבין - הטבח במערת המכפלה, הטובח חבש כיפה; אצל נתניהו - שורפי נער ערבי, גם הם חובשי כיפה; עתה המאבק על העלייה לרחבת המסגדים – גם הוא מנוהל בעיקר ע ידי חובשי כיפות. יש כאן שיטה, אומר לעצמו הפלסטיני, והסכנה מתקרבת למסגדים באזור הקרוי הר הבית. צריך להגן, וכך מתפתחת אינתיפאדה.

דיבורים בנוסח ''חזרנו לסלע קיומנו, שילה וענתות המקראיים'' נשמעו לא רק מרבנים, גם משרים וחברי כנסת חילוניים. השאלה שלא נשאלת, היא, מי זה ''חזרנו''? מה הקשר בין הגנגסטרים היושבים היום בהתנחלות הנושאת אותו שם לבין מי שגרו שם לפני אלפיים שנים? האם הם היו יהודים במשמעות של היום? נניח שכן, אם כל שבט או קבוצה לאומית יתבעו לחזור ל''כור מחצבתם, סלע קיומם'' לפני אלפיים שנים, יתרחש בעולם כאוס שיצא מכלל שליטה.

אין ספק, 47 שנות כיבוש הפכו את ישראל למדינה יותר דתית מצדה החשוך של הדת ועל כן יותר מאיימת.

---

התקווה הפחד והשואה

ח''כ שלי יחימוביץ ממפלגת העבודה, אמרה בראיון עיתונאי, לאור המשבר בקואליציה הממשלתית, כי היא מעדיפה שלא יערכו בחירות עכשיו כי היא חוששת שזה יכול להיגמר עם בנט, מנהיג מפלגת הימין הקיצוני ''הבית היהודי'', כראש ממשלה.
החשש מבנט הוא מובן. גייסתי את המשמעת האקדמית, נטרלתי את החשש, ושרטטתי בדמיוני שלושה תסריטים אם בנט יהיה ראש ממשלה.

הראשון: תסריט ההפתעה או תסריט התקווה: בנט כראש ממשלה רואה דברים מכאן שלא ראה משם. הוא רואה כיצד ההתנחלויות גובות מחיר גבוה; בריסוק איטי אך מתמשך של הכלכלה, בבידוד גובר של ישראל בעולם, בדרדור התלכיד האזרחי, בהגירה גוברת של מיטב המוחות של ישראל, רשימה חלקית. הוא מגיע למסקנה שמחיר הכיבוש גבוה מדי, למעשה בלתי נסבל, והופך למעין דה-קלרק ישראלי, משחרר את מרואן ברגותי מהכלא, נכנס למו''מ רציני עם ההנהגה הפלסטינית, תוך זמן קצר נחתם חוזה שלום, הכולל פינוי מסיבי של ההתנחלויות, הכנסת מאשרת ברוב משמעותי, המתנחלים זועמים, מפגינים, רבנים פוסקים דין רודף על בנט, השמירה עליו מתהדקת, מתנגדי ההסכם דורשים משאל עם, בנט נענה, העם מאשר ברוב גורף את הסכם השלום ובִּן לילה הופכים בנט ועמיתו הפלסטיני למועמדים מובילים לקבלת פרס נובל לשלום. הסיכוי? נמוך מאד, אולם כבר היו דברים מעולם.

השני: השסע בחברה הישראלית גובר כמתואר בתסריט הראשון, אולם במקום להיות דה קלרק הוא מתקרב עד טווח סיכון לצפון קוריאה - אני נגד כל העולם.

בניגוד לכלל ההלכתי לא להתגרות באומות העולם, מוציא בנט אצבע משולשת לכל העולם ואומר ''על אפכם וחמתכם אמשיך לבנות בהתנחלויות''. בבית פנימה הכנסת מקבלת שורה של חוקים המגבילים את פעילותם של ארגוני זכויות אדם ומפלגות שמאל, אפליית האזרחים הערבים מחריפה. חזון פטרונו של נתניהו, המיליארדר המהמר אדלסון, לפיו לא כתוב בתנ''ך שמדינה צריכה להתנהל בצורה דמוקרטית, מתממשת במלואו. בעולם מבינים כי שיחות דיפלומטיות אדיבות לא פועלות על ישראל ותנועת הסנקציות מקבלת תנופה. הדיכוי בשטחים הכבושים מחריף ומביא בעקבותיו אינתיפאדה חדשה. הסנקציות נגד ישראל נותנות אותותיהן, מפעלים נסגרים, אבטלה גוברת והמצב הוא על סף התפוצצות. בנט צריך עתה להיאבק בשתי חזיתות בו זמנית, התקוממות בשטחים, הצבא יורה באזרחים לא חמושים, והפגנות בתוך ישראל, המשטרה יורה במפגינים. הדרישות להתפטרות הממשלה גוברות, וממשלת בנט עומדת בפני קיר אטום, ומתפטרת. תקווה חדשה בפתח.

הסיכוי? ממשי.

שלישי: תסריט השואה: בנט וממשלתו לוקחים ברצינות את האמונה הרווחת בחוגים קוטביים, שונאי ישראל ומעריציה, שישראל היא מעצמה חובקת עולם. הוא מחליט ללמד את האמריקאים פרק במנהיגות ולעשות את מה שהם לא העזו, להשמיד את אתרי הגרעין של איראן. הוא מייעד לכך את מחצית הכוח האווירי של ישראל ופותח במתקפה. התכנון המקורי הסתבך, מטוסים ישראלים הופלו, טייסיהם נשבו ומלחמת טילים התפתחה בין ישראל לאיראן. העולם מבועת נוכח הסכנה של גלישה לעימות גרעיני. גם אחרוני הידידים של ישראל מבינים כי ישראל היא לא נכס אלא נטל המסכן את שלום העולם. מועצת הביטחון מתכנסת ומתקבלת החלטה פה אחד: אולטימאטום לשני הצדדים לחדול מיד מירי הטילים. בהמשך מתקבלת החלטה נוספת על הקמת כוח משימה בינלאומי שייכנס לפעולה אם אחד הצדדים לא יענה להחלטות המועצה. ישראל אחוזה פחד וטראומה לנוכח ההרס. תל אביב הייתה לעיר רפאים, המקלטים לא הספיקו לקליטת האוכלוסייה ורבים נשארו חשופים לירי הטילים. כוח המשימה הפתיע את ישראל בהשתלטות על הכור בדימונה, וארה''ב דרשה מישראל להסגיר לידיה את מאגר הנשק הגרעיני כפי שסוריה מסרה בשעתו את חימושה הכימי. ישראל פצועה וחסרת אונים נענתה לדרישה. האזרחים שיצאו מהמקלטים וראו את מימדי ההרס, שאלו את עצמם, כיצד הגענו לכאן? מדוע לא היה מי שיעצור את הרכבת הזאת בזמן? היו גם היו תענה להם בת קול, אבל לא האזינו להם כי הם הוקעו כבוגדים.

הסיכוי? בינוני.

כאמור, הכל פרי הדמיון שלי. הלוואי ואני טועה בכל או בחלק מהסעיפים 2 ו-‏3 וצודק לגבי 1.

---

נובמבר 2014

לכבוד
השוטר ניצב בנצי סאו
מפקד מחוז תל אביב
משטרת המחוז
רחוב סלמה 18

שלום רב,

לפני מספר ימים עצרו פיקודיך בהוראתך את האמנית נטלי כהן וקסברג בעקבות מיצג אמנותי שהועלה לאינטרנט בו היא נראית מחרבנת על דגל ישראל. המעצר העלה את מפלס הכעס שלי לרמות מסוכנות.

לא טוב היות המשטרה צנזור לאמנויות. תסתכל במפה ותראה באלו מדינות המשטרה מפקחת מה כשר ומה לא בתחום האמנות. אני מניח כי לא היית רוצה לחיות במדינה כזו. משטרה דמוקרטית לא עוצרת אמנים אלא מגינה על חופש היצירה, גם, ואולי בעיקר, כאשר האמן או האמנית מרגיזים, מאתגרים וחורגים ממוסכמות. מעצרה של נטלי הוא עוד סימן מובהק כיצד נורמות הכיבוש חודרות לתחומי הקו הירוק.

מתוך 37 שנות שירות במשטרה 30 עשית במשמר הגבול, ונראה לי כי זהו לא בית הספר האולטימטיבי ללימוד הלכות דמוקרטיה וזכויות אדם. שירות ממושך בשטחים הכבושים משבש את המובן מאליו בדמוקרטיה, בה השוטר לא רוכב על האזרח, לא נוהג בו באלימות, לא צועק עליו, לא מענה אותו ולא יורה בו, אלא מסייע לשיפור איכות חייו וביטחונו על ידי מאבק בלתי נלאה בפשע בכלל והפשע המאורגן בפרט. באחת, השוטר אינו רודן כמקובל במשטרים קולוניאליים כמו זה הנהוג בשטחים הכבושים, אלא סייען דמוקרטי.

מעצרה של נטלי אינו הראשון בחריגה חמורה מעקרונות משטר דמוקרטי. ועדת החקירה הממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון תיאודור אור, שחקרה את אירועי אוקטובר 2000 בהם הרגו שוטרים 13 אזרחים מפגינים, כולם פלסטינים אזרחי ישראל, הרשיעה אותך, כמי שכיהן שם כקצין בכיר במשמר הגבול, בפעילות בניגוד להוראות והצבת צלפים בניגוד להנחיות. מאחר ובישראל דם ערבי הוא זול להחריד, יצאת מכל העניין בנזיפה בלבד ושמך מוזכר בין המועמדים להיות המפכ''ל הבא.

ההתנכלות לחופש הביטוי והאמנות של נטלי לא התמצה במעצרה. מדוע היה צריך להחרים את המחשב? זהו כלי עבודה שלה. היא לא חשודה בעבירה פלילית, זו חדירה חסרת הצדקה לרשות היחיד. מדוע דרשה התביעה המשטרתית מבית המשפט את שליחתה להסתכלות? זו סתם השפלה. למזלנו גילה השופט תבונה ודחה את הבקשה.

נטלי היא הדבר הנורמלי ביותר בחברתנו ואנו זקוקים לעוד ועוד נטלי, אמנים פוליטיים רדיקליים המתנגדים לכיבוש, למלחמה ולכל צורה של דיכוי דמים. כאשר היא מחרבנת על דגל ישראל היא מצהירה על סלידתה מדגל האפרטהייד שישראל הקימה בשטחים הכבושים. הצרה היא שיש יותר מדי אמנים המוכנים לשעשע את המתנחלים בשטחי האפרטהייד ויותר מדי בני אדם המוכנים למות למען הדגל הזה. זו מציאות המזכירה משטרות במשטרים טוטליטריים כמו הטונטון מקוט של רודן האיטי לשעבר פרנסואה דובלייה.

כל עוד חופש הביטוי לא הוכרת, זכותה של נטלי לחרבן על הדגל וחובתך להגן עליה ולא לרדוף אותה.

אני מקווה כי אם תיבחר כמפכ''ל תנחה את המשטרה ברוח מכתב זה.

היה שלום,

גדעון ספירו

---