כן, יש גם זירה מדינית

אלוף (דימ.) שלמה גזית

בעוד מספר ימים אני אמור לשאת דברים לרגל יום הכ''ט בנובמבר. אני מתכוון לפתוח ולטעון כי יום זה מציין בתודעה הציבורית את פתיחתה של מלחמת העצמאות. אנו שוכחים ומתעלמים מן המערכה המדינית אשר יצרה את התנאים שהביאו לאותה הצבעה גורלית באו''ם. איננו יודעים היכן היינו עומדים היום אלמלא אישרה עצרת האו''ם את החלטת החלוקה.

מצבה הביטחוני של ישראל שפיר. אינני רואה איום צבאי המאיים על קיומה של ישראל. אנו יכולים, לכאורה, להיות רגועים. לא כן מצבנו בזירה המדינית והבינלאומית. בזירה זו אנו מנהלים מערכה קשה ורב-תחומית. שוב, ממש כמו ב- 1947, אנו זקוקים לכל קול ולכל תמיכה בבירות העולם. ארגון האו''ם, אשר מנה 57 מדינות ב-‏1947 מונה היום כמעט פי ארבע מדינות. מי שאמון על גיוס תמיכתן של הבירות השונות, או לפחות להבטיח את הימנעותן בהצבעות הגורליות לנו – זה שר החוץ והמשרד שבאחריותו.

דומה כי שר החוץ איננו מבין זאת. הוא זה המופקד על ה''תיק'' המדיני, הוא זה החייב להיאבק ולהגן על ישראל בזירה הבינלאומית. מאבקו כפול – פעילות יומיומית בכל אחת מבירות העולם אשר יש עימן קשרים, ולא פחות חשובה הזירה הפנים-ישראלית, ליד שולחן הממשלה. הוא זה האמור למנוע מהלכים שלנו אשר עלולים לחבל בצעדים שלו ושל נציגינו בעולם. והנה, דווקא הוא זה אשר יוזם ומקבל החלטות שאי אפשר להסבירן אלא כ''צעדי דווקא'', צעדים פופולריים המכוונים לדעת הקהל הישראלית, למרות שהם מנוגדים לאינטרס המדיני הממלכתי. אביא כאן שניים.

הצעד הראשון – ועדת החקירה הבינלאומית בראשות השופט וויליאם שאבאס הקנדי. ישראל טוענת כי אין צורך בחקירת פעולות צה''ל במבצע ''צוק איתן'', ובכל מקרה, הרכב הוועדה שנבחרה למטרה זו הוא הרכב עוין לישראל ואין סיכוי שהוועדה תגיש דו''ח אובייקטיבי ומאוזן. על רקע זה החליטה ממשלת ישראל שלא לשתף פעולה עם הוועדה ולא תרשה לישראלים להעיד בפניה.

עד כאן, ניתן אולי להבין ולהשלים עם ההחלטה. אלא שעתה, מבקשת הוועדה לאפשר לה לבקר ברצועת עזה ולגבות שם עדויות, ביקור ועדויות שהן בבסיס עבודתה. בא שר החוץ ומודיע כי ישראל לא תתיר לחברי הוועדה להיכנס לשטח הרצועה.

החלטה זו לא תבטל את הוועדה ואת חקירתה. אולם הדו''ח שתפרסם יכלול, ככל הנראה (ללא ספק), סעיף בו תאשים את ישראל בניסיון לחבל, לשבש ולמנוע את עבודתה. סעיף זה יאיר את מסקנותיה ואת המלצותיה באור מאד לא סימפטי.

צעד שני – ביקורה של שרת החוץ של קולומביה, הגב' מריה אנג'לה הולגין, שרת החוץ של אחת המדינות הבודדות באמריקה הלטינית אשר עדיין מקיימת יחסים נורמליים עם ישראל. הגב' הולגין ביקשה לבקר במוקטעה, ברשות הפלסטינית שאין אפשרות להגיע לשם אלא דרך שטח ישראל. היא לא התכוונה לכלול בביקור זה גם את ירושלים. זה אולי לא יפה, אך זו החלטתה וזו זכותה.

בא שר החוץ והציב אולטימטום: או שתכללי בביקורך גם את ירושלים העברית והיהודית או שלא נתיר לך להגיע למוקטעה.

וצעד חסר, הפוך – שר החוץ הוא זה שצריך היה ליזום העברת החלטה בזירה הבינלאומית, בעצרת האו''ם, המכירה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אילו עשה כן – הייתי מצדיע לו.

זוהי תרומת שר החוץ למעמדה של ישראל.

הצגת המאמר בלבד

כן, יש גם זירה מדינית

בצלאל פאר (שבת, 13/12/2014 שעה 23:42)

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

מצבנו בזירה המדינית והבינלאומית אינו תלוי בהכרח בשר החוץ והמשרד שבאחריותו. מצבנו תלוי במצב הגיאופוליטי בסביבתנו הקרובה ובעמדותיהם של ישראל, הפלסטינים והאינטרסים של של המדינות השונות. הסוגייה הפלסטינית מערבת בתוכה את האיומים האסלאמיים הנוספים [חזבאללה, חמאס ויתצר עשרות ארגוני הטרור האסלאמי הנוספים], איראן, תורכיה, ומולם את חגורת ''המדינות הערביות המתונות'' שדווקא חוששות מתנועת המרד האסלאמי ומשייכות את הפלסטינים דווקא לחבורה הזאת. המצב תלוי גפ במצבה הכלכלי והצבאי של ישראל, יכולותיה התעשייתיות והצבאיות העצמאיות ויכולתה לנהל כלכלה גם במצבי חירום מתמשכים. לתוך אותם מוקדי מתח נכנסים אותם המשפיעים שבמקרים רבים חופפים חלקית או ייחודיים ובעוצמות השפעה שונות.

הייתי מציע לשלמה גזית שיהיה צנוע יותר בפרשנותו את ליברמן. ליברמן מבין היטב את מצבנו הגיאו-פוליטי. אבל גם אבא אבן וחיים הרצוג נציגו באו''ם הבינו את המצב היטב ובכל זאת נתקבלו החלטות מפלות נגד ישראל, כולל חרמות של מדינות רבות באפריקה, מזרח אירופה ובאסיה. ישראל עברה את המשבר הכלכלי הזה, כשמצבה הכלכלי היה גרוע. היום מצבנו הכלכלי הרבה יותר טוב, ומצבנו התעשייתי-מדעי הרבה הרבה יותר טוב. גם כוחנו הצבאי ויכולתנו לייצר יותר ויותר אמצעי לחימה לעצמנו התחזק הרבה יותר. היום ישראל היא יצואנית נשק מספר 6 בעולם מבחינת היקף הכסף, אבל בתחומי נשק וטכנולוגיה מסויימים היא ראשונה [מזל''טים, לוחמת סייבר, איסוף מודיעין, טילים/פצצות חכמות, אוויוניקה, טכנולוגיית מתכות חזקות ועוד] או שנייה.

ועדת החקירה הבינלאומית בראשות השופט וויליאם שאבאס הקנדי - ישראל לא טוענת כי אין צורך בחקירת פעולות צה''ל במבצע ''צוק איתן'' ישראל טוענת שלא מקובל עליה הרכב הועדה והעומד בראשה שחלקם כבר הביעו את דיעותיהם בעבר נגד ישראל. ישראל היתה צריכה כבר מזמן לפרסם את עיקרי התחקיר הצה''לי, לפרסם מסמכים וסיכומים על מספר ההרוגים, סיבור למותם, התנהלות ארגוני הטרור ועוד. לאחר מכן ישראל היתה צריכה להקים ועדת חקירה בין לאומית בלתי תלויה כמו שהיא הקימה אחרי אירוע ''מרמרה''. טיפול ישראל באירוע ''המרמרה'' הוכיח את עצמו.

ישראל לא צריכה להניח לועדה עויינת להיכנס לישראל. הם מוקצים מחמת מיאוס. הנ''ל יכולים הליכנס דרך מצרים בצורה מסודרת או דרך היהם בתיאום עם ישראל (כדי שישראל לא תיירט בטעות את ספינת המצורעים שלהם).

סיכום הועדה ידע מראש. צריך פשוט לקרוא את הודעות החמאס ואנר''א-עזה. לכן המשימה של ישראל הוא להשחיר את אופייה של הועדה מעכשיו, כדי שהדו''ח שלה יתקבל בפיקפוק ע''י כל איש תבונה ונקי מרבב. לכם גם אמרתי שצה''ל צריך לפרסם את כל מה שניתן ממצאי התחקיר הצה''לי.

בעניין שרת החוץ של קולומביה, הגב' מריה אנג'לה הולגין- אם היא לא באה לבקר בירושלים אז אין טעם שהיא תעבור דרך ירושלים בנסיעתה למוקטעה. זוהי חוצפה מדרגה ראשונה. אני מניח שהיא היתה רוצה לבקר רק במוקטעה ולהחרים בכך בצורה הפגנתית את ירושלים, ואל לנו לתת למהלך הזה שום סיוע. לחילופין היא בהחלט היתה יכולה לבקש לעבור דרך ירדן, וממעבר הגבול להסיע ישירות לרמאללה, שלא דרך שטח ריבוני של ירושלים.

ישראל עשתה טעות מתמשכת בכך שהניחה לכל מנהיג שבא לבקר בירושלים לקפוץ גם לביקור במוקטעה. הנוהג הזה משדר שכאילו הרש''פ מעמדו המדיני שווה לזה של ישראל ולא היא.

טועה מר שלמה גזית גם בעניין הצורך להעביר החלטה באו''ם המכירה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. לא צריך משתי סיבות: א. האו''ם כבר הכיר במדינה יהודית כ''ט בנובמבר 1947 כשהמליץ [לא קבע, כי היתה זאת החלטת עצרת האו''ם ולא של מועצת הביטחון] , ב. אין לנו ויכוח עם האו''ם על היותה של ישראל מדינת העם היהודי.

כמו שלא דרשנו בצדק ממצרים ומירדן הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, כך אין צורך להחלטה מיוחדת של האו''ם. אנחנו צריכים רק שהפלסטינים יכירו בזכות היהודים למדינה לאומית משלהם, משום שהם האוייב שלנו שנאבק איתנו על אותה חלקת אדמה. הפלסטינים אומרים ''כולה שלי'' ואנחנו אומרים ''חציה שלי''. במצב כזה הסכסוך יימשך, אלא אם ישראל סוף סוף תבין שהיא צריכה להכריע בכוח, לעצב את גבולה המזרחי בין הכנרת לים המלח, ולגרום בעקיפין לכך [אם זה עדיין לא קרה] להפיכתה של ירדן, בין אם בבחירות דמוקרטיות אמיתיות ובין אם בהפיכה, למדינת פלסטין על בסיס הרוב הפלסטיני – כ-‏80% מאזרחיה - החי בה.

כמובן שאם גורמי מהפכה איסלאמית יניחו רגל גדולה יותר בירדן ויעוררו בכך את ההתנגדות העממית הפלסטינית, יש סיכוי טוב שעבדאללה נופל וירדן הופכת למדינה פלסטינית בפועל. מרגע שזה יקרה יהיה קל יותר לישראל להביא לפתרון מעשי של הפיכתה בדרך הטבע של ירדן לפלסטינית ולייצב את גבולה לאורך נהר הירדן, כך שישראל תוכל להגן בצורה אפקטיבית יותר את ההתנגדות האסלאמית לקיומה ואל מול מדינת הטרור שתקום על חורבותיה של הממלכה. בכל מקרה מצבנו הצבאי-אסטרטגי ישתפר לפיכך בצורה ניכרת.

_new_

מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.